"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" חוזר בקיץ הקרוב, אבל האם בכלל שווה לזכור את הסרטים האלו?
שנות ה-90 היו נקודות מפנה משמעותיות בז'אנר הסלאשרים, או כמו שלמדנו להכיר אותו: סרטים בהם חבורה של צעירים יפים אבל טיפשים ברובם נרדפים על ידי רוצח, לרוב במסיכה מטופשת, מסיבה מטופשת כלשהי שאנחנו מגלים לקראת סוף הסרט כמובן שהסלאשרים באו לעולם עוד קודם, כשתקופת השיא היא בשנות ה-70 וה-80, עם יצירות מופת כמו "המנסרים מטקסס" (1974), "חג מולד שחור" (1974), "ליל המסכות" (1978), "יום שישי ה-13" (1980) ו"סיוט ברחוב אלם" (1984). לאחר מכן הז'אנר קצת נחלש, כשהוא מוליד בעיקר סרטי המשך סתמיים. אבל אז הגיעה "צעקה" מ-1996 שהחזירה אותו לחיים, זיכיון שחי ונושם עד היום. אנחנו מחכים עדיין לסרט השביעי, אבל יכול מאוד להיות שהיד עם הסכין המגואלת בדם עוד נטויה.
"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" מ-1998, שהוליד כמה סרטי המשך ואפילו סדרת טלוויזיה בעשורים שלאחר מכן, הוא סיפור די מוזר. מצד אחד, מדובר בסרטים דביליים ברובם ולא ממש מפחידים, שהולידו רוצח (או כמה רוצחים שונים) שרחוקים מלהיות הזכירים ביותר בתולדות הקולנוע. מצד שני, חלק מהסרטים די הצליחו והיו חלק מרכזי בתהליך הכניסה לז'אנר של הרבה מאוד צעירים. אני, למשל, זוכר עד היום איך ראיתי את שני הסרטים הראשונים עם חברים בערבי שישי בימי התיכון העליזים, אחרי ששכרנו אותם מה"בלוקבסטר". צחקתי מהדיאלוגים המטופשים והרציחות ההזויות, ניסינו לנחש מי עומד מאחורי הרציחות, הזלנו ריר על ג'ניפר לאב יואיט ושרה מישל גלר, ובעיקר – נהנינו מקצת זמן איכות, שאולי תרם לכך שעד היום, קשה לי להגיד לא לסלאשר.
אם "צעקה" פתח את הדלת של הסלאשרים מחדש, אפשר לומר ש"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" דאג שהדלת תישאר פתוחה ותכניס אליה עוד ועוד חובבי אימה צעירים. ממש בקרוב, כמעט שלושה עשורים אחרי הסרט המקורי, הפרנצ'ייז עומד לחזור עם סרט חדש. לקראת החזרה המיוחלת של הזיכיון לחיים שלנו, הגיע הזמן לסקור את המורשת של "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" ולהבין את מקומו בתרבות האימה הפופולרית ובז'אנר הסלאשר.
זה בכלל התחיל בתור ספר נעורים
הרבה חובבי אימה יכולים לשנן, גם מתוך שינה, שהתסריטאי קווין וויליאמסון (שכתב כמה מהסרטים של "צעקה" וגם עתיד לביים את הסרט השביעי) הוא מי שעומד התסריט של "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון". זה נכון, אבל וויליאמסון התבסס בעצם על ספר בעל אותו שם מ-1973 של הסופרת, המשוררת והעיתונאית האמריקאית לואיס דאנקן. הספר "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" יצא בשנית ב-1998, בסמוך לסרט הראשון, וזכה להצלחה מרשימה עם יותר מחצי מיליון מכירות. הספר גם קיבל מהדורה קצת מודרנית יותר ב-2018.
הנקודה המעניינת היא ש"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" הוא בכלל ספר מתח די איטי, ואפשר לטעון שוויליאמסון התבסס עליו באופן רופף מאוד. הבסיס העלילתי דומה, עם חבורה של צעירים שדורסת מישהו ומתמודדת בשנים שלאחר מכן עם ההשלכות של המעשה שהם עשו. בספר המקורי מדובר בכלל ברוכב אופניים צעיר, ולא בדייג מבוגר כמו בסרטים המקוריים. ובעיקר: בספר ההתמודדות היא יותר פסיכולוגית, למרות שיש מעשה אלימות, גם כי קהל היעד העיקרי שלו הוא "בוגרים צעירים" (מבחינה מעשית, טווח הגילים 18-12). ויליאמסון לקח את הסיפור הבסיסי והפך אותו לסאלשר בז'אנר האימה בו חלק מהדמויות נרצחות, מה שכמובן לא קיים בספר המקורי.
מספרים שלואיס דאנקן לא ממש מתה על העיבודים הקולנועיים שעשו לספר שלה, גם בזכות הסיפור האישי הנורא שלה שבא לידי ביטוי גם בספרים אחרים שכתבה (כמו "מי רצח את הבת שלי?"). ב-1989, ביתה בת ה-18 קייטלין (קייט) נרצחה, בהיותה בת 18 בלבד. היא נורתה למוות במכונית שלה באלבקרקרי, ניו מקסיקו. במה שנראה כמו עלילה של סרט מתח, המשטרה המקומית הגדירה את הירי כ"אקראי" וסירבה לדברי אימה לחקור כל אפשרות אחרת, למרות שהיו הוכחות לכך שקייט נרצחה כי התכוונה לדווח על פשע שנתקלה בו, בו היו מעורבים אולי גם שוטרים. "יש לי בעיה עם סיפורים (בדרך כלל בטלוויזיה, בה האקשן מחליף את ההתבוננות הפנימית) בהם האלימות עוברת סנסציות והופך להיות מרגשת, במקום נוראית", . "נחרדתי כשהספר שלי, "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", הפך לסרט סלאשרים. כאם לילדה שנרצחה, אני לא מוצאת במוות אלים משהו לצרוח ולצחוק עליו".
הסיפור של הסרטים, או אם תרצו דמות הנבל, לקחו השראה גם ממקורות אחרים. אחד החשובים שבהם הוא האגדה האורבנית על "האיש עם הקרס" (The Hookman), ידועה גם בתור "הקרס" (The Hook), על רוצח שיש לו יד עם קרס, באופן שמזכיר פיראט, שהרג זוג ברכב שלהם. בחלק מהגרסאות של האגדה הזו, מציגים את הרוצח כחסר פנים, כאדם זקן שלובש מעיל גשם שמכסה את גופו ורוב הפנים שלו – מה שכמובן מתכתב במידה מסוימת עם הרוצח ב"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון". הסרט הראשון שאב השראה גם מסלאשרים מוקדמים עם בני ובנות טיפשעשרה, כמו "ליל הנשף" (1980) או "נקמה כפולה", כל אחד מהם זכה לגרסה מחודשת והרבה פחות מוצלחת בשנות ה-2000.
אילו סרטי אני יודע מה עשית בקיץ האחרון יש?
נכון לעכשיו, הזיכיון של "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" כולל שני סרטי קולנוע שהופקו סמוך מאוד זה לזה, סרט טלוויזיה מאכזב שהופץ ישירות ל-DVD שמונה שנים לאחר מכן, סדרת טלוויזיה שהחזירה את הזיכיון לחיים וסרט קולנוע מעורר ציפיות, שיגיע למסכים ביולי הקרוב, כמעט שלושה עשורים אחרי הסרט הראשון.
אני יודע מה עשית בקיץ האחרון (1997)
ב-1997, הגיח לעולם הסרט הראשון בסדרת "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" (I Know What You Did Last Summer). את הסרט ביים הסקוטי ג'ים גילפסי ("D-Tox" עם סילבסטר סטאלון והסלאשר העל טבעי "ארס"), לפי תסריט של וויליאמסון. העלילה, כמו שכבר הבנתם, עוסקת בארבעה חברים – ג'ולי (ג'ניפר לאב יואיט, שהפכה בזכות הסרט לסמל סקס), הלן (שרה מישל גלר, בשנות השיא שלה בתקופת "באפי", אחרי "צעקה 2" ולפני "הטינה"), בארי (ראיין פיליפה, "משחקי פיתוי", "התרסקות", "סנגור במבחן") וריי (פרדי פרינז' ג'וניור ("סקובי דו", "יש לה את זה". אהה, וגם הבעל של שרה מישל גלר). לילה אחד, הם חוגגים את סיום התיכון וזכייתה של הלן בתחרות יופי מקומית. הם דורסים בטעות אדם ומבינים שההריגה הזו יכולה להרוס להם את החיים. אז הם מחליטים לזרוק את הגופה למים ולהישבע לא להזכיר את המקרה הזה לעולם.
שנה לאחר מכן, ג'ולי מקבלת פתק עם המילים "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון"). מהר מאוד החבר'ה מתחילים להיות מותקפים על ידי בחור מסתורי עם מעיל גשם ווו דייג, עד שהם מגלים מי בדיוק אותו בחור.
האמת היא שקשה לטעון שהתעלומה לגבי זהות הרוצח היא יותר מדי מעניינת, גם אם משווים את החידה לזו שראינו למשל ב"צעקה", שם הרוצח הוא תמיד מישהו שמכירים. הסרט כאמור הוא די דל בעלילה שלו, הרציחות סבירות אבל לא יותר מזה, אבל בכל זאת יש כאן איזשהו קסם. הביקורות על הסרט היו מאוד מעורבות, כשרבים טענו שהוא פשוט פחות מוצלח או חדשני מ"צעקה". ההצלחה שלו בקופות הייתה די סבירה: כ-72 מיליון דולר, מול תקציב די נמוך של כ-17 מיליון דולר.
אפשר לטעון שמה שהפך את "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" לסרט מצליח, יש שיגידו אפילו קאלט מסוים, הוא השילוב שלו בין אימה (גם אם די "לייט"), התעלומה בסגנון של "מי עשה את זה", הסגנון הקליל וכמובן שגם העובדה שהיו בו כמה וכמה כוכבים צעירים, שכולם נראים טוב (לצד כמה שחקנים ותיקים יותר בתפקידים קטנים, כמו אן הייש). זה בדיוק מה שצעירים וצעירות שביקרו בקולנוע בשנים אלו או ראו את הסרט בפלטפורמות הצפייה הביתיות שהיו קיימות אז, חיפשו. הסרט התמקד בפחד די בסיסי של האדם, שהסודות האיומים ביותר שלנו יידעו לאחרים או אפילו ייחשפו, ועסק בנושאים כמו חרדה ואשמה.
אני עדיין יודע מה עשית בקיץ האחרון (1998)
שנה אחת בלבד אחרי ההצלחה של הסרט הראשון, הגיע סרט ההמשך, "אני עדיין יודע מה עשית בקיץ האחרון" (I Still Know What You Did Last Summer). הסרט, בבימויו של דני קאנון ("גול!", "הסערה") ולפי תסריט של טרי קאלאוואיי, החזיר למסך את ג'ניפר לאב יואיט, פרדי פרינז ג'וניור, את מי שהיה הרוצח בסרט הראשון (בלי ספוילרים!) וגם את שרה מישל גלר, שמפגינה כאן משחק סטטי מאוד בתור תמונת סטילס. סרט ההמשך הציע הפעם קאסט מורחב שכלל שמות כמו ברנדי (שמוכרת יותר בתור זמרת, מאחורי הדואט המצליח וזוכה הגראמי שלה "The Boy is Mine" עם מוניקה), מקי פייפר (ששיחק בקליפ של אותו שיר, וגם בהרבה סרטים), ג'ניפר אספוסיטו, ביל קובס ואפילו ג'ק בלאק.
העלילה מתרחשת שנה אחרי אירועי הסרט הקודם, כשג'ולי מנסה להתחיל מחדש את החיים שלה בקולג' בבוסטון. יום אחד, חברתה הטובה (קארלה, בגילומה של ברנדי) זוכה בתחרות רדיו בחופשה באיי הבהאמה, והשתיים יוצאות עם עוד שני חברים לחופשה. הבעיה היא שהאי עצמו מבודד, כי האורחים עזבו לקראת עונת ההוריקנים. בהמשך הם יבינו שהם לא הגיעו לשם במקרה, ושיש באזור את הדייג שמנסה להמשיך את מסע הרציחות שלו. הסרט כן כולל כמה הפתעות, למשל לגבי אחד המעורבים, והציג כמה סצנות הרג חביבות ודי מפתיעות.
למרות שהסרט היה קצת יותר בומבסטי מהראשון, עם יותר דמויות והריגות (תקציב של כ-24 מיליון דולר), קשה לומר שהוא הצליח להתעלות על קודמו, והיה בבחינת "אותו הדבר, רק קצת פחות טוב". הוא אמנם הסתיים עם רמיזה לסרט המשך, כשג'ולי מגלה שהרוצח עדיין רודף אחריה, אבל – אולי בעקבות העובדה שההצלחה שלו בקופות הייתה בעיקר סבירה עם כ-84 מיליון דולר – זה לא ממש קרה.
אני תמיד אדע מה עשית בקיץ האחרון (2006)
ממשיכים שמונה שנים קדימה, ל-2006, עם "אני תמיד אדע מה עשית בקיץ האחרון" (I'll Always Know What You Did Last Summer"). הציפיות מהסרט הזה מראש היו נמוכות יותר. אפשר ללמוד על זה מהעובדה שהסרט הופץ ישירות ל-DVD, כבוד לו זכו בעיקר סרטים נידחים ודלי תקציב (שימו לב שהתקופה היא הרבה לפני עידן נטפליקס, בו סרטים בתקציבים של מאות מיליוני דולרים מופצים רק בסטרימינג). התקציב כאן די נמוך, ואפשר לראות את זה בקאסט האנונימי, בעשייה הקולנועית הבעייתית (צבעים, סאונד, מצלמה רועדת) ובעובדה שהתוצאה כאן די רעה.
יש שיגידו ש"אני תמיד אדע מה עשית בקיץ האחרון" החזיר את הזיכיון לחיים, אבל אחרים יציינו באכזבה שהוא כמעט הרג אותו סופית. העלילה כאן היא מעין עיבוד מחודש של הסרט הראשון. היא מספרת על צעירים מטופשים שמנסים למתוח חבר לקראת יום העצמאות האמריקאי. הם מחקים את האגדה האורבנית על הרוצח עם הווו שמחופש לדייג, אבל כמובן שדברים יוצאים משליטה ויש רצח אמיתי. החברים מחליטים להעמיד פנים שכלום לא קרה, אבל בשלב מסוים מקבלים הודעת SMS – בכל זאת, שנות ה-2000 – עם התוכן המפתיע, "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון".
אף שחקן מהצוות המקורי לא לקח חלק ב"אני תמיד אדע מה עשית בקיץ האחרון", ובמקומם תמצאו שחקנים די אלמוניים כמו ברוק נבין, דיוויד פיקטו, טורי דה ויטו, בן אסטר וסת' פאקרד. הניסיון לספר סיפור חדש לגמרי, עם דמויות חדשות וקונטקסט חדש, היה רחוק מלהיות מוצלח. אולי בגלל שבדקה ה-90, הבמאי המקורי של הסרט פוטר, ובמקומו נכנס לתמונה ברגע האחרון הבמאי הצרפתי סילביאן וויט ("לכודים בקיר" עם מישה ברטון ו"סלנדרמן" הנורא), שהיה צריך לעשות את העבודה תוך פרק זמן קצר מאוד. וויט בחר לא להשתמש באפקטים ממוחשבים, אלא להתבסס על אפקטים מעשיים שנראים לדעתו יותר ריאליסטיים. למרות שהסרט גרפי, אולי בזכות העובדה שהוא הגיע בתקופה בה סרטי "פורנו עינויים" היו פופולאריים, הוא מבולגן מאוד ובעיקר לא משכנע.
המבקרים והצופים קטלו את הסרט – לראייה, הדירוג שלו באתר הסרטים IMDB עומד על 3.3 בלבד – בעיקר כי זה נראה לפרקים כמו סרט גנרי שניסו לרכב על ההצלחה של "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" כדי להגדיל את החשיפה שלו. נראה שקהל היעד העיקרי שלו היא חובבי הז'אנר, או אנשים שנהנים מסרטים דלי תקציב שהם כל כך גרועים עד שהם טובים וכו' וכו'.
סדרת טלוויזיה "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" (2021)
ב-2021, אמזון פריים וידאו החליטה לנצל את גל הנוסטלגיה לתרבות שנות ה-90 וה-2000 המוקדמות ולהחיות שוב את הפרנצ'ייז, הפעם בצורה של סדרת טלוויזיה. הסדרה, בעלת השם המקורי "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", כללה עונה אחת עם שמונה פרקים, לאחריה הוחלט שלא להמשיך לעונה נוספת.
הסדרה מציגה פחות או יותר את הסיפור שראינו בסרט הראשון, על צעירים שהורגים מישהו ומנסים לטייח את זה, רק כדי לגלות שמישהו יודע על ההרג ומתחיל במסע רציחות משל עצמו. החבר'ה צריכים לגלות מי רודף אחריהם לפני שגם הם ייכנסו לסטטיסטיקה. הקאסט כאן כלל כמה שעות מוכרים בנוף שחקני האימה הצעירים, כמו מדיסון איסמן ("צמרמורת 2", "אנאבל 3", "נוקטורן" לצד סידני סוויני, "פחד מריין" וסרטי "ג'ומנג'י") בתפקיד כפול של אחיות תאומות, בריאן צ'ו ("47 מטר 2", "כעורים" וסדרת הטלוויזיה של "צעקה") ואחרים.
הסדרה ניסתה לרענן קצת את הקונספט של הסרטים ולהתאים אותו לדור הרשתות החברתיות, עם נושאים כמו סודות דיגיטליים, שיימינג והאופן בו אנחנו מציגים את עצמנו ברשת לעומת המציאות. יש בה נושאים חברתיים רלוונטיים, כמו זהות מגדרית, ובניגוד לסרטים גם יותר סצנות סקס ועירום, אבל האווירה עדיין מזכירה את הסלאשרים של שנות ה-90.
"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" זכתה לביקורות מעורבות מאוד. מצד אחד, היו שהעריכו את שינוי הסגנון, ההתאמה לתקופה הנוכחית, הקאסט המרענן והעובדה שהסדרה מהנה בזכות השילוב בין אלימות, סקס וכדומה. מצד שני, התחושה הייתה שהכול כאן קצת מבולגן מדי, הדמויות היו בחלקן הגדול מעצבנות והרייטינג בינוני מאוד. מסיבות אלה ואחרות אמזון החליטה לבטל את הסדרה אחרי עונה אחת בלבד.
אני יודע מה עשית בקיץ האחרון (2025)
הדיבורים על רימייק חדש ל"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" מלווים אותנו כבר למעלה מעשור. "סרטי סוני" הצהירה על הכוונה שלה עוד ב-2014, כשהתכנון היה שאשף האימה מייק פלנגן ("השער", "שקט", "המשחקים של ג'ראלד", "דוקטור סליפ", "הסיאנס 2", "מי מתגורר בבית היל") יכתוב את התסריט יחד עם ג'ף הווארד, ששיתף איתו פעולה בחלק גדול מהסרטים. התכנון היה להפיק את הסרט עד 2016, בתקציב של כ-20-15 מיליון דולר, אבל ההפקה נעצרה בשלב מסוים והסרט בוטל.
ב-2022, הבמאית ג'ניפר קייטין רובינסון (שביימה את קומדיית הנעורים "עושות נקמה" בהשראת "זרים ברכבת", וכתבה את התסריט ל"תור: אהבה ורעם" ו-"Unpregnant") והתסריטאית ליאה מקנדריק ("M.F.A"), הציעו ל"סרטי סוני" רעיון לרימייק, שקיבל אור ירוק. מהר מאוד, התחילו לצוץ שמועות על מעורבות של שחקנים מהקאסט הראשוני. שרה מישל גלר ציינה שקיבלה פנייה, אבל סירבה מהעובדה הפשוטה שהדמות שלה מתה בסרט המקורי, והיא חזרה כבר בתור תמונת סטילס בסיקוול. גם בסרט החדש נראה אותה בתור תמונה, לפי הטריילר שנראה מיד, אבל לא יותר מזה – למרות שהבמאית "הטרידה אותה" להופיע, והציעה כמה "שטויות, כמו שאולי היא לא באמת מתה, או חיה ומסתתרת". שרה מישל גלר, לפי הבמאית, הגיבה בשנינות אופיינית. "הייתי הכי מתה שיש. אני מתה. שרה גלר מתה".
פרדי פרינז ג'וניור הצהיר שלא קיבל הצעה, ואפילו רמז שהמפיקים הפיצו שמועות על הליהוק שלו "כדי לרגש אנשים" או "להלהיב את המעריצים". בהמשך טען שדיבר עם הבמאית והתלהב מהפרויקט ומהרעיון הכללי, אבל לא קיבל הצעה קונקרטית. גם ג'ניפר לאב יואיט העבירה מסרים דומים, ואז כמה רמזים ברשתות החברתיות. השורה התחתונה היא שבשלב מסוים, לשמחתם של המעריצים, הוכרז שלאב יואיט ופרינז ג'וניור יהיו חלק מהקאסט של הסרט המתגבש.
את התסריט הסופי רובינסון כתבה עם סם לנסקי, לפי הרעיון הראשוני שלה ושל מקנדריק. היא ציינה שהסרט, בדומה אולי לסדרת הטלוויזיה, יעניק מקום מרכזי למדיה החברתית ולהשפעה שלה על צעירים. באופן ישיר יותר, אושר שהסרט ימשיך למעשה את אירועי הסרט השני מ-1998. לקאסט הצטרפו כמה שמות צעירים, כמו מדלין קליין (סדרת הטלוויזיה "חופים של סודות", "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית"), צ'ייס סוי ונדרס (הסלאשר המהנה "משחקי רצח" וסדרות הטלוויזיה "עיר בלהבות" ו"Generations), ג'ונה האוור קינג ("'דוקטור הו", "המקעקע מאושוויץ", "בת הים הקטנה") שרה פיג'דון ("הפראיות", "הדברים היפים") ועוד.
בדומה לסרטים מאוחרים בזיכיונות מוכרים, כמו "ליל המסכות" ואפילו "צעקה", נראה כאן ניסיון לשלב בין כמה דורות. העלילה המרכזית עוסקת בחמישה חברים צעירים שגורמים לתאונת דרכים, מסתירים את המעשה ומקבלים, ניחשתם נכון, הודעות על כך שמישהו יודע – נו, טוב – מה הם עשו בקיץ האחרון. כשהם מתחילים להירצח אחד אחרי השנייה על ידי רוצח לא מזוהה עם כובע דייגים, קרס וחיצים, הם מבינים שמקרה דומה התרחש בעבר. הם פונים לצמד הניצולים מאותו מקרה, הלא הם ג'ולי וריי. התקווה שלנו היא שהדמויות האלה ייכנסו למעגל הדמים גם כן, או לפחות יהיו מעורבים בצורה ישירה בניסיון לגלות את הרוצח ולהישאר בחיים.
רובינסון ציינה שניסתה לחזור כמה שניתן למקורות. "אני רוצה תפאורה יפה, מים כחולים ודם אדום.. בשבילי ("אני יודע מה עשית בקיץ האחרון") זו נוסטלגיה, ואני מקווה שזה יעבור גם לצופים", היא אמרה. "רציתי שהסרט יעמוד בפני עצמו ויהיה בעל זהות משלו. אני מקווה שאנשים יתרגשו כשהם יראו אותו".
הסרט יגיע למסכים בישראל ובעולם בחודש יולי, וממש לאחרונה קיבלנו את הטריילר שלו:
למה אנחנו בכלל מחכים?
כשמסתכלים אחורנית על הזיכיון, אפשר להבין אולי למה "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" הפך לנקודת ציון בקרב הרבה מאוד חובבי אימה. הסרטים, ובעיקר הראשון והשני, הצליחו לשקף את האווירה של שנות ה-90 המאוחרות, הציגו כמה כובבים שהפכו למשמעותיים בעשורים האחרונים ותרמו להקמה לתחייה של הז'אנר (שכמה שנים אחרי זה דעך, אבל נראה שבשנים האחרונות חוזר בשיא הכוח).
למרות המקום המכובד שקיבל המחשוף של ג'ניפר לאב יואיט בסרטי "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" (למעשה, פעם קראתי שבסט של הסרט השני הצוות השתמש בכינוי "רומיאו ויוליה" כשהתייחסו לשדיים השופעים שלה, שהפגינו יכולות משחק מרשימות לא פחות ממנה), קשה לטעון שלסרט יש יותר מדי עומק, בטח לא רגשי. בכל זאת, יש כאן עיסוק בנושא די מעניין שאנחנו יכולים להזדהות איתו: הפחד שטעויות עבר עלולות לחזור ולרדוף אותנו. משפט כמו "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" כולל בתוכו מסתורין מסוים, לפעמים אפילו פחד. החל משקרים קטנים, דרך נושאים רומנטיים (כמו למשל בלהיט "I Know what you did last summer" של שון מנדס וקמילה קביו מ-2022, שעוסק לפי הזמרת ב"שיחה בין שני אנשים במהלך מערכת יחסים גוססת, שאף אחד לא רוצה להודות שהיא גוססת") ועד למעשי הרג שמנסים להסתיר.
במהלך השנים ראינו כמה פארודיות, חלקן די מוצלחות, על הסרט. אחת הדוגמאות היותר זכורות היא בסרטי פרודיית האימה "מת לצעוק", שכללו למשל את הסצנה בה שאנון אליזבת' – בתצוגת משחק היסטרית ומפתיעה לטובה – מבחינה ברצח של החבר שלה במהלך טקס ההכתרה כמיס שקר כלשהו, אבל הקהל חושב שהיא משחקת דמות כלשהי. או הסצנה המצוינת שלועגת לאחד הרגעים היותר מזוהים בסרט הראשון, בו ג'ניפר לאב יואיט פוצחת במונולוג ה"What are you waiting for" שהפך לקאלט. כמובן שגם הסרט הפארודי הנוראי "Shriek If You Know What I Did Last Friday the 13th" כוללת הרבה התייחסויות ל"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון".
יש אפילו פרק של "משפחת סימפסון" שצוחק על הסרט, אבל זו לא ממש חוכמה כי אני די בטוח שבמשהו כמו 33 עונות, היה בסימפונים מתישהו פרק גם על סיפור החיים שלי. ואני בכלל לא מפורסם.
בכל מקרה, העובדה שאנחנו עדיין מדברים על "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" כמעט שלושה עשורים אחרי, ומצפים בשקיקה לסרט חדש, מעידה על ההשפעה העמוקה שהייתה לסרט על תרבות האימה ועל הקולנוע הפופולרי בכלל. הסיפור הזה מוכיח שכמו הרוצח עם וו הדייג, סיפורים על אשמה, כפרה ואימה לעולם אינם מתים באמת – הם פשוט ממתינים לרגע הנכון לחזור ולהטריד אותנו שוב.
