“הדלעת”: כי סרט על דלעת רצחנית חייב להיות מטופש, ילדותי ומהנה | ביקורת
לפני כמה שנים, אכלתי דלעת. למרות שאני מודע לעובדה שלדעת יתרונות בריאותיים רבים, זה לא היה לי טעים. לכן, כשהתבשרתי לאחרונה על סרט אימה בשם “הדלעת” (במקור: Carved = “חרוט”), שהגיבורה שלו היא דלעת שמתעוררת לחיים אחרי תאונת כימיקלים ומתחילה לטבוח באנשים, הבנתי שאני חייב לראות אותו כדי לשקם את הרושם. במקרה הכי גרוע, הסרט כל כך יגעיל אותי עד שאני אמשיך להימנע מדלעת. במקרה הטוב, אולי נקבל סרט אימה מטופש אבל מהנה, שבאופן הזוי כלשהו יגרום לי לנסות שוב דלעת כי ידוע הרי שיש לסרטי אימה את ההשפעות התזונתיות האלו.
“הדלעת” של ענקית האימה Hulu, שמשודר בישראל במסגרת דיסני+, זכה לביקורות די מעטות עד עכשיו, שנעות בין שליליות לבין סבירות. גם אם מקבלים את העובדה שקשה לקחת ברצינות סרט עם עלילה כל כך מטופשת, יש בו הרבה מאוד בעיות – ברמת הסיפור, האפקטים, ההומור ועוד. מה שמפתיע הוא שבסופו של דבר מצאתי אותו די מהנה מכמה סיבות, כמו שתראו בביקורת הבאה.
איך דלעת מפחידה נולדת? בתור סרט קצר, כמובן
“הדלעת” הוא, קודם כל, פרויקט של ג’סטין הרדינג, שביים את הסרט וכתב את התסריט, יחד עם שריל מייר. שני השמות האלו די אלמוניים, אבל במעט שהרדינג עשה את עכשיו – רזומה שכולל בעיקר פרקים בסדרות טלוויזיה וסרטים קצרים – הוא הראה את החיבה שלו למפלצות, לפחות עד כמה שתקציבים נמוכים מאפשרים ליצור אותן.
חיבה נוספת של הרדינג היא כנראה לדלעת, היא “Carved” מבוסס על סרט קצר שהוא כתב וביים ב-2018, באותו שם, עבור ה-Huluween, פסטיבל תוכניות האימה של הולו. הסרט, שאורכו כחמש דקות, מציג חקלאי שמוצא דלעת מפחידה למראה, כזו שמעצבנת את העורבים, וחותך לה את הגבעול. ילד מעצבן כלשהו בוחר לקנות את הדלעת ה”מגעילה” הזו, לדברי אביו חסר האונים, שזמן קצר לאחר מכן מתחיל לגלף אותה כדי להכין ממנה ג’ק או-לנטרן (כלומר, עששית עשויה מדלעת שרוקנה מהתוכן שלה וגולפה לצורה של פרצוף מאיים, עם נר או אמצעי תאורה אחר בפנים). הבעיה היא שה”רצח” הזה קצת מעצבן את הדלעת, שמתגלה בתור מפלצת. בלי ספוילרים, המפלצת הזו תציג את הגרסה משלה לג’ק או-לנטרן, שהפעם לא יהיה עשוי מדלעת.
אם יש לכם חמש דקות פנויות, אתם יכולים לראות את הסרט הקצר המלא של “דלעת” כאן:
קאסט רחב, הרבה הרוגים
הרעיון הדי בסיסי הזה הפך לסרט אימה באורך של כשעה וחצי. חישוב מהיר מראה שצריך להוסיף כאן כמעט שעה וחצי, והיוצרים הלכו לכיוון מעניין. העלילה מתרחשת בערב ליל כל הקדושים, 1993, בכפר קטן בשם “סיידר קריק”. לכאורה הכול כשורה בכפר השליו, בו מתוכנן פסטיבל דלועים עבור הילדים, שגולת הכותרת שלו היא תחרות גילוף דלועים. האירוע מסוקר על ידי עיתונאי בשם איי ג’יי (אלביס נורסקו מסדרות הטלוויזיה “הסנדק של הארלם” ו”פשע אמריקאי”, שמככב בסרט אימה נוסף שמוקרן בימים אלו בדיסני פלוס, “מר קרוקט”), שמגיע עם הצוות המצומצם שלו. מה שמעניין באמת את העיתונאי הוא תאונת רכבת שהתרחשה לפני כמה שנים בעיירה הקטנה, שגרמה לדליפת כימיקלים, מוטטה את חייהן של משפחות רבות וגם השפיעה על העיירה באופנים אחרים. יכול מאוד להיות שכבר הבנתם מה אחת ההשלכות האפשריות של החומרים הכימיקליים במגע שלהם עם דלעת, אבל גם אם לא – מהר מאוד הדמויות יבינו.
הדמויות הן קבוצה די גדולה של חסרי מזל שמוצאים את עצמם לכודים בחווה, אחרי שהדלעת – שנאספה על ידי בחור סטלן שהתחפש לתירס (מאטי קרדרופל המשעשע, “עולם היורה”, “לשחרר את גאי” וסדרת הטלוויזיה “סידרה של צרות” וגולפה בתחרות על ידי בחור סטלן אחר (ג’קסון קלי מסדרת הטלוויזיה של “צ’אקי”) – קמה לתחייה ומתחילה לרצוח. הקבוצה הזו כוללת את קירה (פייטון אליזבת’ לי מסדרת הטלוויזיה “אנדי”), במאית ויוצרת של הצגה שעולה במסגרת הפסטיבל, שחולמת כמובן להגיע למחוזות יוקרתיים יותר. אחד השחקנים בהצגה הוא בן זוגה של קירה, קודי (קורי פוגלמינס מ”העולם של ריילי” וגם סרט האימה “מסיבה סוף”), בחור שמתברר מהר מאוד שכנראה מרוכז יותר בקריירה של עצמו.
עוד אנחנו פוגשים את אחיה הקטן של קירה, טרוור (וויאט לינדנר, שמופיע בימים אלו גם בסרט האימה AfrAId, חלק ממגיפת סרטים שעוסקים בבתים חכמים מסוכנים), שמאוהב בסתר בשחקנית אחרת מהקאסט – בחורה יפה בשם מאדי (סשה מייסון, באחד מתפקידיה הראשונים), שאוהבת לנגן בחליל ולשנן פריטי טריוויה מרתקים, כולל על דלועים.
עוד תמצאו בחווה את מנהל הפסטיבל ביל (די.ג’יי קוואלס החביב, שהתחיל בקומדיות נעורים מטופשות בתחילת שנות ה-2000 ובנה מאז רזומה מרשים, בעיקר בטלוויזיה), שמנהל מערכת יחסים סודית אבל מאוד שקופה עם הסגן שלו, קווין (מארט סאלי סיינט-פלור). ויש עוד כמה דמויות, כמו יוצא צבא או סטלן מסוים שנראה כמו תירס עם שיער ארוך שחוזר באמצע הסרט אחרי שהשפעת הסטלה שלו יורדת, אבל זה לא ממש משנה כי רובן ימותו, מן הסתם. ככה זה כשהזמן קצר, המלאכה מרובה, הלוקיישן יחסית מצומצם ויש יותר מדי דמויות.
הכירו את הדלעת הרצחנית
תראו, סרט אימה על דלעת רצחנית נשמע אולי כמו רעיון סופר מטומטם. הוא באמת דבילי, וכך גם הסרט, אבל עדיין צריך לזכור שאנחנו מדברים כאן על דלעת, ולא למשל על מלפפון, ברוקולי או כרובית, ככה שיש קשר הדוק יותר לאימה.
השאלה שצריכה להישאל היא איך בוחרים להציג את הצדדים המפחידים של הדלעת, ובהחלט יש כאלה. אם בסרט הקצר ראינו דמות שהיא יותר מפלצתית במהות שלה, בפיצ’ר הארוך היא מזכירה יותר… ובכן – עכביש דלעת, כמו שאחת הדמויות מנסחת. הדמות עושה בסך הכול את העבודה בעיצוב שלה, גם אם נראה שהיא יותר מגעילה מאשר מפחידה. זו בדיוק הדרך בה אפשר לתאר את הסרט עצמו, שהולך מהר מאוד לכיוון של קומדיית אימה, עם הרבה Gore בתווך. חלק מהבדיחות בו לא עובדות, ואחרות נוטות לכיוון ילדותי מדי, אבל עדיין יש בסרט כמה רגעים שהעלו אצלי חיוך.
גם בנוגע לאימה, או לממדי הגועל, הכיוון הוא יותר ילדותי בעיניי: לא בהכרח סרט אימה שפונה לילדים שעושים את הצעדים הראשונים שלהם בעולם האימה בתיווך הוריהם, אלא יותר בני נוער או אנשים מבוגרים יותר שאוהבים סרטים מטופשים (אופס!). יש מקרים בהם התקציב הנמוך של הסרט בולט פחות, למשל באפקטים שנוטים להיות חביבים בהחלט, ולעומתם כאלה שנראים הרבה פחות מרשים, בלשון המעטה (בעיקר, המקרים בהם בחרו להשתמש באנימציה ממוחשבת). בניגוד לחלק מהסרטים דלי התקציב האחרים שהתחילו מסרט קצר, לא הרגשתי כאן כאילו מורחים את הזמן, וזה פלוס לדעתי.
מנסים לקחת את הדלעת ברצינות? בהצלחה
לא צריך להיות מומחה לליל כל הקדושים כדי לשער שחלק מהסיפור כאן הוא ביקורת של היוצרים כנגד אורחות החג, שיכולה להיות מסיבות שונות (נניח, פגיעה בצמחים חסרי ישע). אם ב”תעלולים נבזיים” ראינו שהשד סם מעניש את כל מי שלא מקיים את מנהגי החג, כאן הסיפור הוא אחר. מהר מאוד אנחנו מגלים שהקורבנות העיקריים הם אנשים שהשתתפו בתחרות גילוף הדלועים, שאבו ממנה הנאה (הסרט רומז על תענוג פיזי בפעולת הגילוף, אולי אפילו של סיפוק מיני) ופגעו בדלועים. הדלועים, ובראשן זו שעברה פגיעה כימית, התעצבנו עליהם מהר מאוד. כי מי אוהב להיות מגולף לצורה של פרצוף מפחיד, חוץ מכל אותם סלבריטאים שמזריקים לפנים שלהם כל מה שזז, או מייקל ג’קסון?
בדומה להרבה מאוד סרטים מהשנים האחרונות, העובדה שהכול התחיל מתאונת כימיקלים אומרת כנראה משהו אקולוגי. כמובן שיש כאן עיסוק בסוגיות אקטואליות רלוונטיות, כמו מערכת יחסים הומוסקסואלית בין גבר לבן ושחור, אבל הסרט מתייחס לנושא בעדינות ובאופן טבעי, כמו שאמור להיות בשנת 2024.
ברור שבמקרה של סרט אימה על פאקינג דלעת שהורגת אנשים קשה לדבר על היגיון, אבל עדיין יש כמה חורים די רציניים בתסריט, לצד מקרים בהם הדמויות נצמדות לעובדה שהן בסרט אימה ומתנהלות בטיפשות. חלק מהדמויות הן די מעצבנות, כולל כמה מהדמויות הראשיות שאנחנו אמורים לחוש אליהן סימפתיה, בעוד אחרות מצליחות להתבלט או להיות סימפטיות למרות התסריט הבעייתי או הדיאלוגים, שגם הם נעים בין מטופשים לסבירים.
הכימיה בין חלק מהדמויות בעייתית, כולל כאלה שאמורות להיות קרובות או מאוהבות, וגם זו בעיה. מצד שני, אני באופן אישי נוטה להתייחס לבעיות מהסוג הזה בסלחנות מסוימת בסרטים מהסוג הזה. סרטי אימה מטופשים הם לא המקום בו תמצאו בדרך כלל כימיה, או סיפור, או משחק, או נגיעות נכונות, או את המערכת המורכבת בין גברים לנשים. בכל זאת, אנחנו לא מדברים כאן על “ספרות זולה”.
האם לראות את הדלעת?
קשה לומר ש”הדלעת” הוא סרט מוצלח, ובטח שלא כדאי לקחת אותו ברצינות. יכול להיות שהוא גם די תואם את הביקורות עליו, שנוטות כאמור להיות שליליות עד בינוניות. ובכל זאת, אם אתם מחפשים סרט אימה לצפייה לילית בלתי מחייבת, סרט שמצליח להיות מטופש אבל במידה מסוימת גם מצחיק ומגעיל, אפשר לתת ל”הדלעת” את הצ’אנס שלו.
גם אם “הדלעת” כנראה לא יהפוך לקאלט כמו חלק מהסרטים שהאחרים שהזכרנו כאן, הוא די מהנה, לפרקים מסוימים על גבול ה”כל כך גרוע שזה טוב”. צפייה בו לא תהרוג אתכם, למעט כמה רגעים של גועל, ואולי אפילו יכולה לעזור למוח שלכם, שיקבל קצת מנוחה מתלאות היום יום. זה בערך כמו לאכול דלעת, לא?
