מגפת הריקודים של שטרסבורג בשנת 1518 היא הרגע שבו רקדו, באמת, עד מוות
אני חייב להודות: אני שונא לרקוד כמעט יותר מכל דבר אחר בעולם. מחתונות אני מתרחק כמו ערפד מצלב, המחשבה על ריקודים יכולה לגרום לי לזיעה קרה (בחתונות זה דווקא מצוין, כי זה נראה כאילו אני מתיישב רק כי רקדתי המון והזעתי), וכל שיר שמתגלה כרקיד הופך בעיני למוצלח פחות. לכן, אני מודה שברגע בו קראתי בפעם הראשונה על מגפת הריקודים של שטרסבורג במאה ה-16, כמעט ראיתי את הסיוט הגדול ביותר שלי מתגשם. אני זוכר שצעקתי משהו כמו "אההה" ו"בהההה", עשיתי תנועות של זומבי שיכור עם טנטרום, ויצאתי מהחדר במהירות שלא הייתה מביישת מישהו שמתחמק מרוצח סדרתי בסלאשר.
עבור מישהו כמוני, שחושב שהריקוד הוא צורת עינויים מתוחכמת שהמציאו בזמנים קדומים, האירוע הזה מקבל ממד נוסף של אימה. תראו לעצמכם את הסיוט הזה: אתם קמים בוקר אחד, ופתאום הרגליים שלכם מתחילות לנוע בקצב ולא מפסיקות. לא משנה כמה אתם מתחננים, לא משנה כמה אתם צועקים, הגוף שלכם ממשיך לרקוד ללא הפסקה, שעות אחרי שעות, ימים על ימים, עד שאתם קורסים מתשישות או אפילו מתים. לפי הסיפורים, יש שיגידו המיתוס, זה בדיוק מה שקרה למאות תושבי שטרסבורג במאה ה-16. זו לא חתונה שאפשר לנסות לברוח מרחבת הריקודים שלה ("אוי, תראו! עומדים להביא קינוח חדש!") או במסיבה שניתן להימנע ממנה עם תוכניות מעניינות יותר (גילוי נאות: לא הייתי במסיבה כבר 20), אלא כפייה גופנית וחוסר שליטה מוחלטים על הגוף. בודי הורור מפחיד יותר מכל סרט שראיתם.
אז מה בדיוק קרה שם בקיץ ההוא, למה אנשים התחילו לרקוד בלי הפסקה ומה היו התוצאות של המחול המטורף הזה? בסקירה הבאה, חלק מסדרת הכתבות שלנו על ריקודים מפחידים, נציג את השאלות העיקריות על מגפת הריקודים של 1518, חלקן לא קיבלו מענה עד עצם היום הזה.
כך התחילה המגפה המשונה בהיסטוריה
מגפת הריקודים של שטרסבורג התרחשה ביולי 1518 בעיר שטרסבורג במחוז אלזס הצרפתי, שהייתה אז עיר חופשית בתוך האימפריה הרומית הקדושה. בשיאו של האירוע מאות אזרחים התחילו לרקוד ללא רצון או אפילו בלי שליטה במשך ימים רצופים, אבל זה התחיל עוד קודם לכן, כנראה בגלל אישה אחת.
מכירים את הרגע הזה בו מישהו אמיץ, חסר מודעות או מעצבן קם פתאום ומתחיל לרקוד, בניסיון לסחוף את כולם אחריו? אז בשטרסבורג, "מסמר הערב" הזו הייתה כנראה אישה בשם פראו טרופאה. יום בהיר אחד, היא התחילה לרקוד בהתלהבות ברחובות העיר, ועשתה זאת במשך שישה ימים. מספרים שבהתחלה, התושבים המקומיים ראו את הריקוד המשונה הזה בתור בידור מבורך, בעיר שלא היו בה הרבה אפשרויות בילוי (אל תשכחו שבמאה ה-16, לא היו סרטי אימה). אלא שמה שהתחיל בתור מופע רחוב תמים של מישהי שאולי קצת משוגעת, הפך מהר מאוד לתופעה רחבה ומפחידה הרבה יותר.
לפי הדיווחים, בתור כמה ימים הצטרפו עוד כמה עשרות אנשים, בעיקר נשים. התופעה התפשטה כמו נגיף. חודש לאחר ריקוד הבכורה, מצבת הרקדנים של שטרסבורג מנתה כ-400 איש. הרוקדים נכנסו למצב דמוי טראנס, רקדו במשך ימים עד לתשישות ולאובדן הכרה, ובמקרים מסוימים עד למוות. הגוף שלהם פשוט המשיך לנוע בתנועות קצובות, ללא שליטה מודעת וללא הפסקה.
הפיתרון המוזר של הרשויות: לרקוד יותר
השלטונות המקומיים נמצאו במבוכה מוחלטת מול התופעה החריגה, בעיקר כשהרופא המקומי שלל הרבה סיבות אחרות, אפילו על טבעיות. בשלב מסוים, ההתייחסות אל התופעה הייתה כ"מחלה טבעית", שהגורם שלה הוא – תאמינו או לא – "דם חם" של הרוקדים. באותן שנים היה טיפול רפואי נפוץ בשם "הקזת דם", או פלבוטומיה (Flebotomia), שהיה מבוסס על עיקרון די פשוט. ההנחה הייתה שהדם של חולים הוא "מזוהם", ולכן אפשר לטפל בבעיות ובמחלות שונות בעזרת איבוד יזום של דם, לפעמים בכמויות מסחריות, כך שהריכוז של הדם "הטוב" יעלה ושל הדם ה"רע" יירד.
באופן די מפתיע, הרשויות החליטו לבחור בפיתרון אחר, מוזר הרבה יותר. הן ניסו לעודד עוד יותר את הרוקדים, במחשבה שהריקוד האינסופי יאפשר "להוציא את זה" מהגוף שלהם. הן פתחו אולמות גדולים לרוקדים ובנו ברחבי העיר במוץ מעץ. שכרו רקדנים מקצועיים ואפילו העסיקו להקה, שניגנה מוזיקה בזמן אמת. התקווה שהרוקדים יירפאו אם ירקדו בלי הפסקה, ביום ובלילה, לא הוכיחה את עצמה. מניין המתים עלה, עקב תשישות, התקפי לב, שבץ מוחי וסיבות אחרות. גם ניסיונות אחרים שאנחנו מכירים מעולמות האימה, כמו גירוש שדים המוני, נכשלו.
נזקים ופגיעות למשתתפים: עד כמה ריקוד יכול להרוג?
ההשלכות הפיזיות של המגיפה היו קטלניות. מאות אנשים נאלצו לרקוד במשך חודשים עד שקרסו או מתו מתשישות. הרקדנים הכפויים סבלו ממצבים של תשישות קיצונית, התייבשות והתמוטטות פיזית מוחלטת. התופעה לא הבחינה בין גברים לנשים (גם אם רוב הרוקדות היו נשים), צעירים למבוגרים, עשירים ועניים.
אחת השאלות המורכבות ביותר לגבי מגפת הריקודים של שטרסבורג היא כמה אנשים באמת מתו כתוצאה ממנה, סוגיה לגביה אין תמימות דעים בקרב חוקרים וגם לא ראיות היסטוריות מספיקות. חלק מהמקורות טוענים שהמגפה הרגה כ-15 אנשים ביום במשך תקופה מסוימת, מה שאומר שבסך הכול מצאו את מותם כמה מאות אנשים. יש כמה חוקרים שכתבו מאמרים אקדמיים על הנושא, גם אם אצל חלקם הגדול הנתונים התבססו על תיאורים מאוחרים יותר של האירוע, ולא תיאורים שנעשו בזמן אמת.
המקורות הרשמיים של העיר שטרסבורג לא מציינים את מספר המתים, או אפילו אם היו כלל קורבנות. יש מחלוקת מסוימת גם לגבי זהותה של הרקדנית הראשונה שהתחילה את האירוע ושל מספר המשתתפים, שנע איפשהו בין 50 לכ-400.
טירוף הריקוד נותן את אותותיו באירופה
כאן כדי לעצור ולציין ששטרסבורג ומגפת הריקודים שאנחנו עוסקים בה הם לא מקרה יחיד. כאן כבר נכנס לתמונה המושג "טירוף הריקוד" (Dancing Mania), או בשמו הרשמי "Choreomania". התופעה הזו התרחשה בעיקר באירופה, בין המאות ה-14 וה-17, והתייחסה לקבוצות של אנשים שרקדו בו זמנית ובצורה לא מובנת, לפעמים אפילו אלפי רוקדים בכל פעם. המאניה פגעה במבוגרים ובילדים שרקדו עד, לכאורה, התמוטטו מתשישות ופציעות, ולפעמים מתו.
אחת ההתפרצויות הגדולות הראשונות הייתה באכן, באימפריה הרומית הקדושה (בתוך גרמניה של ימינו), בשנת 1374, והיא התפשטה במהירות ברחבי אירופה; התפרצות בולטת במיוחד התרחשה בשטרסבורג בשנת 1518 באלזס, גם היא באימפריה הרומית הקדושה (כיום בצרפת של ימינו), ולאחר מכן לערים כמו מץ, אוטרכרט, קלן ואחרות. המגפה בשטרסבורג היא לא המוקדמת וכנראה שגם לא ההמונית ביותר, אבל היא זכתה לתיעוד הרחב ביותר במסמכים היסטוריים, דרשות, דברי ימים מקומיים ומקורות נוספים.
הגורמים להתפרצות מגפת הריקודים
לאורך השנים הציעו חוקרים מספר הסברים אפשריים לתופעה המוזרה הזו, בלי להגיע לתשובה חד משמעית. המכנה המשותף הוא הטענה שהרוקדים לא עשו זאת מתוך רצון חופשי, ובטח שלא במטרה ליהנות (באמת, כי איך אפשר ליהנות מריקודים?). היו דיווחים על כך שחלק מהרוקדים התפתלו מתוך כאב והתחננו לעזרה במהלך הריקוד.
זיהום ארגוט והזיות
אחת התיאוריות הפופולריות ביותר קושרת את המגיפה לזיהום ארגוט (Ergot) – מין של פטריות טפילות רעילות, שהביטוי הפיזי שלהן מזכיר עובש שמתפתח על גבי דגנים (במיוחד שיפון). אדם שאוכל פטריות מהסוג הזה עלול לחוות הרעלת ארגוטיזם, שהביטויים האפשריים שלה הם תחושה של בעירה בגוף, עוויתות, בחילות, התכווצויות ובמצבים קיצוניים נמק או מוות. זיהומים אלו היו נפוצים בימי קדם, כמו שתעיד שהעובדה שב-944, לדוגמה, מתו בצרפת עצמה כ-40,000 איש עקב אכילה של פטריות או דגנים עמוסים בארגוט.
בעת העתיקה היו שימושים מגוונים לארגוט, בעיקר בשילוב של צמחי מרפא, כמו הקלה על הכאבים שמופיעים במהלך צירי לידה. בצד השלילי, השתמשו בפטרייה הזו למטרות לחימה, כולל לוחמה כימית או אפילו ניסיון להשפיע על התודעה של האדם (בין השאר, על מנת שיספק מידע שהוא לא אמור להעביר). עד היום, משתמשים בארגוט כדי לייצר את סם ה-LSD.
האם פטרייה, שהגיעה איכשהו ללחם של תושבי שטרסבורג, היא שגרמה למגפת הריקוד? יכול להיות, אבל כנראה שהתשובה שלילית. כמות הרוקדים ומשך המגפה הארוך מצביעים, ככל הנראה, על גורם אחר.
היסטריה המונית, גירוש שדים ומה שביניהם
התיאוריה המקובלת כיום בקרב רוב החוקרים היא שמדובר בהיסטריה המונית – תופעה פסיכולוגית בה קבוצת אנשים מפתחת תסמינים פיזיים דומים, ללא סיבה רפואית ברורה. במקרה של שטרסבורג, הלחץ החברתי, הכלכלי והדתי של התקופה יצרו קרקע פורייה לפרוץ תופעה כזו. התקופה הייתה קשה במיוחד לתושבי שטרסבורג, עם רעב, מחלות, לחצים כלכליים ודתיים. בתנאים כאלו, תופעה כמו "קללת הריקוד" יכלה להתפשט במהירות, במיוחד כאשר הקהילה האמינה בכוחות על-טבעיים.
חלק מהמומחים מאמינים שחלק גדול מתושבי שטרסבורג האמינו באיחוז (Spirit Possesion), או כמו שאנחנו מכירים אותו מסרטי אימה: גירוש שדים. זהו בעצם מצב פסיכולוגי בו אדם מסוים מאמין שכוחות חיצוניים נכנסו לתוך הגוף שלו והחלטו לשלוט עליו, תוך שהם מוציאים מהתמונה את הזהות הרגילה שלו. בין אם המדובר הוא באבות הקדומים, ברוחות, בגורמים תיאולוגיים (כמו מלאכים או אלים) או בכל דבר אחר, ייתכן שהשדים האלו אחראים לתופעה לפחות במידה מסוימת בכך שהם תרמו לאותה היסטריה המונית.
העובדה שהיו מקרים דומים בהיסטוריה, בדרך כלל בקהילות עם מצב כלכלי רעוע ולחצים אדירים, עשויה להטות את הכף לכיוון של היסטריה המונית. אחד המקרים הידועים ביותר התרחש באיטליה, שם התופעה זכתה לשם "טרנטיזם" – על שם העכביש הטרנטולה שהואשם בגרימת התופעה. תושבים בדרום איטליה האמינו שהכשת עכביש גורמת לדחף בלתי נשלט לרקוד.
מדם ועד לעכבישים: תיאוריות רפואיות של התקופה
הרפואה של המאה ה-16 עדיין הייתה מושרשת בתיאוריות עתיקות, חלקן מימי הביניים, במיוחד אלו של שמות כמו היפוקרטס וגאלן. הרופאים אבחנו את הרקדנים כסובלים מ"דם חם", חוסר איזון פיזיולוגי שהאמינו שגורם להתנהגות קדחתנית. היו רופאים ששיערו שהחום הקיצוני עלול להיות הטריגר לאירוע המוזר.
מונח אחר שיכול להיות רלוונטי הוא מחולית, או פרכסת (המקור מיוונית: Chorea, כלומר "ריקוד") – פגיעה במערכת העצבים שאחד הביטויים שלה הוא תנועות בלתי רצוניות ועוויתות, שעשויות להזכיר ריקוד. למרות השם המקורי אין כאן קשר לריקודים בפועל או לשיגעון הריקוד, וגם לא לעקיצה של עכביש הטרנטולה, כמו שהאמינו בימי הביניים. ריקוד האיכרים האיטלקי טרנטלה (Tarantella) הוא מחול מהיר שנקרא כך, לפי אחת התיאוריות, על רקע האמונה השגויה שעקיצת טרנטולה עלולה לגרום לאותה מחולית, ועקב כך לתנועות דמויות ריקוד.
השפעות תרבותיות ומודרניות של מגפת הריקודים
מגפת הריקודים של שטרסבורג השאירה חותם עמוק על התרבות האירופית. התופעה הפכה לסמל לכוח ההשפעה של היסטריה המונית ולסכנות שבאמונות טפלות. היא נחקרת כיום על ידי פסיכולוגים, היסטוריונים ואנתרופולוגים כדוגמה קלאסית לתופעות פסיכולוגיות-חברתיות שקשה עד בלתי אפשרי להסביר, לפחות מאות שנים קדימה.
בעידן המודרני, האירוע זוכה לתהודה בתרבות הפופולרית, כולל יצירות מוזיקליות ואמנותיות שנוצרו בהשראתו. ב-2020 יצר הבמאי האנגלי-יהודי ג'ונתן גלייזר את "Strasburg 1518", סרט אימה מוזיקלי קצר (כ-10 דקות), בהשראת האירועים האלו ובהשתתפות מיטב הרקדנים העולמיים, שרוקדים בצורה די קריפית. גלייזר, אגב, הוא שם בולט מאוד בתעשייה כבר עשרות שנים, עם "אזור העניין" מ-2023 שהעניק לו שתי מועמדויות לאוסקר (הבמאי הטוב ביותר והתסריט המעובד בטוב ביותר) וגם רזומה מרשים של בימוי קליפים, כמו יצירות המופת "Karma Police" ו"Street Spirit "Fade Out של רדיוהד והקליפ האייקוני של Virtual Insanity של ג'מירוקוואי.
אם כבר מוזיקה, אין ספק שאחת ההשפעות הבולטות של מגפת הריקוד של 1518 הייתה על פלורנס אנד דה מאשין (Florence and the Machine) הבריטית של פלורנס וולש, מהלהקות האהובות על כותב שורות אלה. ב-2022 שיחררה הלהקה את אלבום האולפן החמישי שלה, שנקרא "Dance "Fever", אלבום שהקונספט שלו מושפע מהתופעה החברתית של "טירוף הריקוד" – Choreomania – שזה גם שם השיר השלישי באלבום, שעוסק בנושאים כמו ריקוד, אובססיה ואיבוד שליטה.
לחובבי האימה נציין שאחת הסיבות שהמוזיקה של פלורנס אנד דה מאשין בכלל והאלבום הזה בפרט היא די קריפית, קשורה להשראה שקיבלה פלורנס וולש מסרטי אימה עממית (Folk Horror) כמו "איש הקש" (1973. כאילו, אם מתעלמים מצואת הדבורים ההיא בעלת אותו שם עם ניקולאס קייג' מ-2006), "דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה מ-1992 וסרטי אימה עממית בולטים מהשנים האחרונות, כמו "המכשפה" (2015) ו"מידסומר" (2019).
יש עוד טקסטים תרבותיים שמתייחסים במידה כזו או אחרת למגפת הריקודים, כמו הרומן הגרפי The Dancing Plague של גארת' ברוקס, הספר The Dance Tree של המשוררת הבריטית קיראן מילווד הארגרייב, או הסרט הקצר שקידם את חלק מהשירים של SAGES – ההרכב של זוכת האירוויזיון ושונאת ישראל השבדית הארורה לוריין ושל הנגן האיסלנדי אולפור ארנלדס – שאני לא אפרסם כאן כדי לא לתת טראפיק למעצבנת הזו.
אז מה אפשר ללמוד ממגפת הריקודים ההיא?
מגפת הריקודים של שטרסבורג נותרה אחת התופעות הכי מוזרות ומעוררות אימה בהיסטוריה האנושית, או טריגר רציני למי שמתעב ריקודים. בין אם המקור היה זיהום ארגוט, היסטריה המונית או שילוב של גורמים, התופעה משקפת את המורכבות של הקשר בין הנפש והגוף ובין הפרט לקהילה.
העובדה שגם היום, כמעט 500 שנה אחרי האירוע, אנחנו עדיין לא יודעים בוודאות מה גרם למגיפה או כמה אנשים באמת מתו, רק מוסיפה לאווירה המסתורית והמפחידה שלה. המחלוקת לגבי מספר הקורבנות מראה כמה קשה לפעמים לקבוע את האמת ההיסטורית, במיוחד כשמדובר בתופעות יוצאות דופן.
ובסוף, אולי הלקח הכי חשוב עבור מישהו כמוני הוא שלפעמים כדאי להיות אסיר תודה על זה שהשנאה לריקוד שלי נשארת בגבולות הנורמליים, ושהיום כבר לא ידועות מגפות ריקודים.
🩸 מנסים להישאר בחיים מבחינה כלכלית? הנה כמה המלצות והטבות שוות רצח לגולשי האתר.
📅 רוצים לדעת מתי סרט מגיע לקולנוע או לטלוויזיה? מחפשים אירועים מיוחדים? לוח השנה המלא (והמפחיד) שלנו .
💀 מחפשים פרסום קטלני במיוחד? בואו לשמוע על אפשרויות הפרסום באתר עולם האימה .
🕷️ נמות מאושר אם תתמכו באתר ותעזרו לנו לגדול כמו מפלצת.
