הסיפור הטראגי של דבי צ'ייס: הילדה שהפחידה דור שלם בתור סמרה מ"הצלצול", נעלמה כמו רוח רפאים ומתה בגיל 35 בלבד

יש שחקני אימה שהקריירה שלהם נמדדת בסיוטים שהם הטביעו בראש של מיליוני אנשים, גם אם אותם אנשים לא יודעים בכלל מה השם שלהם או איך הם נראים באמת. למעשה, יכול מאוד להיות שתיתקלו בתמונות שלהם רק בפוסטים או בכתבות חדשותיות על "איך כוכבי האימה נראים באמת", לעיתים קרובות באופן שמראה את הניגוד בין הדמות הקריפית על המסך לבין הדמות הנאה במציאות. 

דבי צ'ייס (Daveigh Chase) היא שחקנית כזו בדיוק. ב-16 ביוני, בגיל 35 בלבד, היא הלכה לעולמה בבית חולים בלוס אנג'לס מסיבוכים של דלקת קרום המוח וזיהום קשה בדם. אבל הסיפור שלה התחיל הרבה לפני זה, וכולל קריירה שנסקה מעלה בתחילת שנות ה-2000, עם תפקיד אייקוני ועוד כמה סרטים עטורים פרסים. קריירה שנעצרה בערך לפני כעשור, כשצ'ייס יצאה מאור הזרקורים, או אפילו מהרדאר הציבורי. מהרגע שבו הפסיקה עם קריירת המשחק, החיים שלה הפכו לסרט אימה שמתרחש במציאות, עם עבירות פליליות, תעלומות מוות ודיווחים על מצב קיצוני בחודשים האחרונים לחייה, עד המוות שטילטל את הוליווד.

כי דבי צ'ייס היא סמרה מ"הצלצול", אבל לא רק. במהלך שנה אחת, ילדה בת 12 הצליחה להיות בו-זמנית הדמות המפחידה ביותר על המסך והדמות החמימה ביותר באנימציה של דיסני, כשדובבה את לילו ב"לילו וסטיץ". היא היתה רוח הרפאים שגרמה לדור שלם לפחד מטלוויזיות, וגם הקול של ילדה הוואית קטנה שלימדה את כולנו מה זה "אוהנה". מיליוני אנשים פחדו ממנה, התרגשו ממנה ובכו איתה, בלי להכיר את הפרצוף מאחורי האיפור הכבד או הקול הילדותי.

מי הייתה דבי צ'ייס, בעצם?

דבי אליזבת צ'ייס נולדה ביולי 1990 בנבאדה, לאס וגאס. בגיל צעיר הוריה התגרשו. צ'ייס הצעירה עברה עם אימה קתי לעיר אלבני שבמדינת אורגון, באזור עמק וילאמט, ואימצה את שם המשפחה שלה. כבר מגיל צעיר היא גילתה עניין באומנויות הבמה: למדה ריקוד ושירה כבר בגיל שלוש, השתתפה בתערוכות כישרונות מקומיות ובאירועים קהילתיים, לקחה חלק בתחרויות (כולל זכייה בתחרות שירה ארצית). האמא לא התלהבה בהתחלה מהכיוון של הבת הצעירה, אבל זיהתה את הכישרון שלה.

המפנה הגדול הגיע בשנת 1998, כשהמשפחה הייתה מעורבת בתאונת דרכים במהלך טיול בלוס אנג'לס. על קתי נאסר לנהוג למשך כחצי שנה, ובמהלך תקופת ההחלמה הרפואית הארוכה, המשפחה עברה להתגורר בדרום קליפורניה. חיידק המשחק גדל אצל דבי צ'ייס הצעירה, אז בת שמונה. היא עברה לתוכנית לימודים ביתית על ידי אימה, השתתפה באודישונים והצליחה להשיג סוכן, שסייע לה לקבל כמה תפקידים משניים. תפקיד האורח הראשון שלה היה בסדרה "סברינה המכשפה הצעירה", ומשם היא טסה בין הופעות אורח בסדרות כמו "מכושפות", "E.R" או סרט הטלוויזיה המשפחתי "מייקל לנדון, האב שהכרתי". כבר אז היה אפשר לראות ילדה שעובדת בקצב שרוב המבוגרים לא היו שורדים, אבל מה שבא אחר כך היה משהו אחר בכלל.

הפריצה של צ'ייס הגיעה בשנת 2001, כשהיא לוהקה לתפקיד משני במותחן המדע בדיוני העצמאי המשובח "דוני דארקו". צ'ייס גילמה את סמנתה דארקו, האחות הצעירה של הדמות הראשית (שגילם כזכור ג'יק ג'ילנהול), והראתה גם יכולות קומיות, שהשתלבו מצוין בסרט שהיה פילוסופי ועמוק. "דוני דארקו" אמנם נכשל בקופות וזכה בזמן אמת לביקורות בינוניות, אך עם השנים צבר קהל מעריצים עצום והפך לאחד מסרטי הקאלט הבולטים של דורו.

כמה שנים לאחר מכן, היא גילמה את הדמות של סמנתה הבוגרת יותר בסרט ההמשך "ס. דארקו" (2009), לצד בריאנה אביגן (עוד שחקנית מוכשרת שעשתה שלל סרטי אימה באותה תקופה, אבל נעלמה קצת בעשורים האחרונים). עלילת הסרט מתרחשת שבע שנים לאחר אירועי "דוני דארקו" ומציגה את ההתמודדות של סמנתה וחברתה עם חזיונות ותופעות מוזרות שמתרחשות אחרי שהרכב של השתיים שובק חיים בלב המדבר במהלך נסיעה ללוס אנג'לס. הסרט הופץ ישירות לצפייה ביתית וזכה לביקורות שליליות, כולל של ריצ'ארד קלי, במאי הסרט המקורי.

סמרה מורגן: הילדה ששינתה את חוקי האימה

קל לשכוח את זה היום, כשהאימה היפנית-אמריקאית כבר מותגת ומתויקת מחדש בכל פלטפורמת סטרימינג, אבל ב-2002 "הצלצול" עשה משהו שהקולנוע המערבי לא הכיר. לפני הסרט הזה, רוחות הרפאים בקולנוע ההוליוודי נראו אחרת לגמרי. סמרה מורגן, עם השיער השחור שמכסה את הפנים, התנועות הבלתי טבעיות והופעה שכל כולה שפת גוף, יצרה דימוי שהפך לאחד האייקונים המזוהים ביותר עם האימה של שנות האלפיים. דבי צ'ייס גילמה את הדמות הזו, שהפכה מהר מאוד לאייקון אימה קולנועי, עם כמה סצנות שחובבי אימה שראו את הסרט בצעירותם – כמו כותב שורות אלה – זוכרים מצוין עד היום. אחת מהן, כמובן, היא הסצנה המפורסמת ביותר מהסרט, בו סמרה מורגן יוצאת מהבאר, ואז ממסך הטלוויזיה, בדרך לעוד קורבן.

סמרה כמעט לא פותחת את הפה לכל אורך הסרט, ובכל זאת צ'ייס הצליחה ליצור את אחת הדמויות המאיימות ביותר שפגשנו בזכות המבטים, התנועות ושפת הגוף הקפואה והלא אנושית. קל לטעון שעבודת האיפור והאפקטים (המעולים) בסרט הזה עשו חלק גדול מהעבודה, אבל בפועל מדובר בתפקיד די מורכב, שהועבר בצורה מרשימה מאוד על ידי מי שהייתה אז בת 12. באופן אירוני, התפקיד שהפך את צ'ייס למפורסמת ביותר היה גם זה שהסתיר אותה כמעט לחלוטין. רוב הצופים כלל לא ידעו כיצד נראית השחקנית שמאחורי הדמות, משום שפניה של סמרה מוסתרות ברוב הסרט על ידי שיערה הארוך. כך נוצר מצב נדיר שבו אחת הדמויות המזוהות ביותר בקולנוע האימה הפכה לאייקון תרבותי, בעוד שהשחקנית שגילמה אותה נותרה אלמונית יחסית. 

"הצלצול", שהופק בתקציב של כ-48 מיליון דולר, הצליח בקופות עם הכנסות של כ-250 מיליון דולר. גם צ'ייס קיבלה מחמאות. ב-2003 היא זכתה בקטגוריית הנבל הטוב ביותר בטקס פרסי הקולנוע של MTV, בקטגוריה שכללה שמות גדולים מאוד: ווילם דפו ("ספיידרמן"), דניאל דיי לואיס ("כנופיות ניו יורק"), קולין פארל ("דרדוויל") ומייק מאיירס ("אוסטין פאוארס – גולדממבר"). צ'ייס הנרגשת עלתה לבמה, לקבל את הפרס מפאף דדי (אפרופו דמויות אימה). השחקנית הצעירה התקשתה לדבר, אבל כשעשתה זאת, היא השתמשה בקול של סמרה והעבירה מסר ]שוט: "Everyone Will Suffer", כלומר, "כולם יסבלו".

ההשפעה של סמרה חרגה הרבה מעבר להצלחתו של "הצלצול" עצמו. בתחילת שנות ה-2000 היא הפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר של גל האימה היפנית ששטף את הוליווד. אחרי ההצלחה העצומה של הסרט הגיעו עיבודים אמריקאיים נוספים ללהיטים מהמזרח הרחוק, בהם "הטינה", "מים אפלים" ו"שיחה שלא נענתה". גם מי שמעולם לא צפה בסרטים האלה מכיר כנראה את הדימוי שנולד באותה תקופה: ילדה חיוורת, שיער שחור ארוך המכסה את פניה ותנועות גוף לא טבעיות. סמרה לא הייתה הראשונה שנראתה כך, אבל עבור הקהל המערבי היא הייתה זו שהפכה את המראה הזה לאחד האייקונים הגדולים של האימה המודרנית. יותר מעשרים שנה לאחר מכן, קשה לחשוב על דמות אימה מתחילת המילניום שהותירה חותם תרבותי גדול יותר.

ב"הצלצול 2" שיצא ב-2005, צ'ייס נכללה ברשימת הקרדיטים, אבל רק כפלאשבק ובחלק מקטעי הארכיון המשולבים בעלילה, שם (וגם בסרט הקצר "Rings מ-2005 ו"הצלצול 3" מ-2017) רואים אותה בתור הגרסה האנושית של סמרה. את תפקיד סמרה קיבלה בסרט השני פעם קלי סטבלס, שעשתה חלק מהפעלולים בסרט הראשון, וב"הצלצול 3" שחקנית בשם בני מורגן. בכל זאת, צ'ייס היא עדיין השחקנית שמזוהה יותר מכל עם הדמות של סמרה, ומסתבר שלא רק.

הקול שכולם הכירו ולא ידעו

דבי צ'ייס הייתה גם מדובבת. ה-תפקיד המזוהה ביותר איתה הוא של לילו ב"לילו וסטיץ'" המקורי, להיט מ-2002 שכולל הרבה מאוד צדדים מפחידים כשלעצמו. אם לא קראתם את הסקירה שלנו בנושא, להיט האנימציה של דיסני עוסק בילדה מהוואי שמאמצת חייזר כחול, מוזר ודי הרסני, ומתייחסת אליו בתור כלב. הניגוד בין זהות המדובבת לדמות שהיא גילמה היה יוצא דופן. באותה שנה בדיוק שבה ילדים פחדו להישאר לבד מול הטלוויזיה בגלל סמרה, הם גם הלכו לקולנוע כדי לצחוק ולהתרגש מלילו, בלי לדעת שמדובר באותה ילדה. 

צ'ייס דובבה את הדמות גם בספין אוף "סטיץ': הסרט" (2003), סדרת הטלוויזיה "לילו וסטיץ'" (2006-2003) וסרט הטלוויזיה "לירוי וסטיץ'" (2006). ב-2003 היא קיבלה על עבודת הדיבוב את פרס אנני, מטעם הסניף ההוליוודי של של האגודה הבין-לאומית לסרטי הנפשה.

ב-2002, צ'ייס הייתה הקול האנגלי של צ'יהירו אוגינוה בגרסה האנגלית של "המסע המופלא" של הייאו מיאזקי, אחד מסרטי האנימציה הטובים והחשובים בהיסטוריה. למעשה, בטקס האוסקר של 2003, "לילו וסטיץ'" ו"המסע המופלא" – שני סרטים להם צ'ייס תרמה את קולה – התמודדו זה מול זה בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר. בסופו של דבר, "המסע המופלא" יצא עם הפסלון.

צ'ייס מתחילה להיעלם

אם בוחנים את ארבעת הסרטים האלו – "הצלצול", "דוני דארקו", "לילו וסטיץ'" ו"המסע המופלא" – מקבלים רשימה שמעט מאוד שחקנים יכולים להתהדר בה, בטח לפני גיל 20. גם בטלוויזיה היו לה כמה תפקידים זכורים. בין 2006 ל-2011 היא גילמה את רונדה וולמר בסדרת "אהבה גדולה" של HBO – נערה סוציופתית שגדלה במשפחה פוליגמית, לאורך 32 פרקים. זה היה תפקיד מורכב, אפל ומבוגר בהרבה ממה שהקהל הרחב הכיר ממנה, ומבחינות רבות זו ההוכחה הטובה ביותר לכך שדבי צ'ייס הייתה הרבה יותר מ"כוכבת הילדים מהצלצול". זה היה גם, ככל הנראה, התפקיד הטלוויזיוני המשמעותי האחרון בקריירה שלה.

למרבה הצער, צ'ייס לא הצליחה למנף את רגעי השיא האלו לקריירה מרשימה גם בבגרותה – ובהמשך נציג כמה סיבות אפשריות עצובות מאוד. ראינו אותה מדי פעם בסרטים, אפילו מהז'אנר האהוב עלינו. ב-2016 היא הופיעה ב"ג'ק הולך הביתה" (Jack Goes Home), אחד התפקידים האחרונים שלה. זהו סרט אימה פסיכולוגי עצמאי שכתב וביים תומאס דקר, על בחור (רורי קלקין) שחוזר לבית הילדות שלו בקולורדו לאחר שאביו נהרג בתאונת דרכים אכזרית, ומגלה שם סודות אפלים על המשפחה, הזהות והעבר שלו. דבי צ'ייס גילמה את שנדה, חברתה הטובה והנאמנה של הגיבור, שמלווה אותו בזמן שהוא מתחיל לאבד את האחיזה במציאות. מבקרים תיארו את ההופעה שלה כנוכחות מסתורית שמוסיפה לאווירה הכבדה של הסרט, אפילו אם התפקיד עצמו היה מצומצם יחסית, בסרט עצמאי שכלל בקאסט כמה שמות מרשימים כמו בריט רוברטסון, ניקי ריד, נטשה ליאון וכוכבת האימה לין שיין.

לאן נעלמה דבי צ'ייס?

הקריירה של צ'ייס דעכה בהדרגה, ולמעשה הסתיימה. ב-2016 היא כיכבה במותחן עצמאי בשם "רומן אמריקאי", שרשום עד היום – ולמרבה הצער לנצח – בתור התפקיד האחרון שלה. לאחר מכן היא לא קיבלה עוד תפקידי משחק חדשים, למעט שימוש בקטעי ארכיון של דמותה כסמרה ב-"הצלצול 3" מ-2017. במקביל לפרישה מעולם המשחק, הלכו ופחתו גם הופעותיה הציבוריות, וחשבונותיה ברשתות החברתיות ננטשו למעשה: הפוסט האחרון שלה באינסטגרם פורסם בנובמבר 2017.

סיפורה של צ'ייס אינו ייחודי לחלוטין. הוליווד ידעה לאורך השנים לא מעט כוכבי ילדים שזכו לתהילה עצומה בגיל צעיר, אך התקשו למצוא את מקומם מחדש כבוגרים. המעבר בין "הילדה המפורסמת" לבין שחקנית בוגרת שמחפשת תפקידים חדשים הוא לעיתים אחד השלבים הקשים ביותר בתעשייה.  במקרה של צ'ייס, נדמה שהמעבר הזה מעולם לא הושלם באמת, מה גם שהחיים עצמם קיבלו תפנית אפלה. בדיעבד התברר שבשנים שאחרי כן החל להיכתב סיפור האימה האמיתי של חייה.  

האסונות רודפים את דבי צ'ייס

בפברואר 2017, צ'ייס נחקרה לאחר שהביאה לבית חולים צעיר מחוסר הכרה שסבל ממנת יתר קטלנית, אך לא הואשמה בקשר למותו. בנובמבר באותה שנה, צ'ייס נעצרה וקיבלה אישום פלילי אחרי שנמצאה נוסעת ברכב שדווח כגנוב. באוגוסט 2018 היא נעצרה שוב על ידי משטרת לוס אנג'לס באשמת החזקת סמים, ובילתה תקופה קצרה בכלא בהוליווד לפני ששוחררה בערבות. בחודשים הבאים היא הואשמה בשני סעיפי עבירות קלות הנגזרים מאירועים אלו: החזקת חומר מבוקר ללא מרשם רופא תקף והחזקת ציוד לסמים.

הפרטים שעלו בימים האחרונים, ושכנראה ימשיכו להצטבר בשבועות הקרובים, מצביעים על תקופה הרבה יותר קשה ממה שרוב הציבור ידע. לפי מנהלה לשעבר ג'ון ריאן, צ'ייס חיה תקופה מסוימת ללא קורת גג באזור סקיד רואו – אחת השכונות הקשות והמוכרות ביותר בעיר כמרכז של חסרי בית. בסוף השנה שעברה הגיע אליו סרטון שכבר נמחק מהרשתות, שבו היא נראית רזה בצורה קיצונית, עם הערכות בתקשורת שמשקלה צנח לרמה קיצונית של כ-34 קילוגרם בלבד. בסרטון המזעזע שעלה לכותרות לאחר המוות, נראית צ'ייס, לפחות לכאורה, כשהיא בתת משקל קיצוני, מתפתלת על הרצפה ומתקשה לעמוד.

צ'ייס נעלמה עוד קודם לכן. לדברי ריאן, הוא ואחותה החורגת שכרו חוקר פרטי בניסיון לאתר אותה. הם הצליחו גם ליצור איתה קשר טלפוני ולהבין איפה היא ממוקמת, אבל כשהגיעו – כמו בכל סרט אימה – היא כבר לא הייתה שם. המאמצים האלו יופיעו בעתיד בשם תיעודי בשם "למצוא את לילו", שלדברי ריאן, קיבל עניין מכמה וכמה אולפנים גדולים בהוליווד (עניין שמן הסתם יהפוך לגדול יותר עכשיו, לאחר מותה). "דבי הייתה האור המתוק והזוהר ביותר בהוליווד", הוא ספד לה. "אני לא מצליח להאמין שזה אמיתי. המורשת והעבודה שלה ימשיכו לחיות לנצח".

לפי ההודעה הרשמית, דבי צ'ייס אושפזה בתחילת יוני בשל תת תזונה. מותה ב-16 ביוני נקבע כתוצאה מסיבוכים של דלקת קרום המוח וזיהום חמור בדם שגרם לאלח דם (ספסיס) ולקריסת מערכות. את דבר מותה מסר אדם בשם רוי הרננדז, שהציג את עצמו כבן זוגה ופתח בשבועות האחרונים קמפיין מימון המונים בשמה.

מסתורין (גם) סביב המוות

כאן נכנסת הנקודה שכדאי להתייחס אליה בזהירות, כי היא עדיין נתונה במחלוקת: ריאן, המנהל של צ'ייס, הביע באופן פומבי חשד לגבי זהותו ומעמדו של הרננדז. הוא טען שאף אחד מחבריה או ממשפחתה לא הכיר אותו לפני שהוא פתח את הקמפיין בשמה. לדבריו, יש לצ'ייס חשבון נאמנות רשמי שהוקם דרך איגוד השחקנים האמריקאי (SAG) שמיועד לכסות את כל ההוצאות. במילים אחרות: אפילו הימים האחרונים בחייה, ומי שדיווח עליהם לציבור, נשארים עטופים בסימני שאלה שעדיין לא קיבלו מענה סופי.

יש משהו כמעט בלתי נסבל באירוניה שמלווה את הסיפור הזה. בשנת 2009, בריאיון למגזין Interview, דבי צ'ייס תיארה את מה שהיא רוצה מהקריירה שלה במילים שמקבלות היום משמעות אחר: "אני רק רוצה ליצור משהו שאני אוהבת ושאנשים יכבדו. אני רוצה לעשות דברים שישנו את החיים של מישהו, לא משהו שישכחו עד למחר". צחוק הגורל היא שהיא בדיוק עשתה את זה, רק שאף אחד לא ידע שזו היא. דבי צ'ייס השאירה אחריה מורשת יוצאת דופן. היא הפחידה דור שלם בתור סמרה מהצלצול, העניקה קול לאחת מגיבורות דיסני האהובות ביותר, הייתה חלק מכמה סרטים משפיעים מאוד על ילדי שנות האלפיים, וגם זכתה להוכיח את עצמה כשחקנית מבוגרת ומורכבת (בעיקר בטלוויזיה). 

אבל אולי הסיפור העצוב ביותר באמת הוא שבזמן שהדמויות של דבי צ'ייס נשארו חקוקות בתרבות הפופ, האישה שמאחוריהן נעלמה בהדרגה מהעין הציבורית. עד שהיא הפכה, באופן כמעט פואטי ומפחיד, ל"רוח רפאים" בעצמה. כי לפעמים, ממש כמו באותה סצנה בה סמרה יוצאת מהטלוויזיה, האימה עלולה לפרוץ את גבולות המסך ולתקוף אותנו גם בחיים האמיתיים.