"פחד אלוהים": מי שמאמין כן מפחד, לפחות מיו גרנט | ביקורת
יש לי תחביב מוזר: לעבור אחרי רשימת הסרטים של מיטב שחקני ושחקניות הוליווד, לאתר את סרטי האימה בתוכם ולראות את הסרטים של אלו שאני אוהב – לפעמים אפילו יוצאות מזה כתבות. על פניו, יו גרנט זה לא שם שאמור לעבור בכלל את הבדיקה הזו, ולא רק בגלל שאני לא ממעריציו המושבעים. השחקן האנגלי בן ה-62 מחזיק בקריירה ענפה, שהתחילה עוד בשנות ה-80. הוא היה מזוהה במשך עשרות שנים עם תפקיד הצ'ארמר בקומדיות רומנטיות, וכמעט לא סרטי אימה. בשנים האחרונות, אולי בעקבות הגיל, הוא מגלה צדדים "חדשים", חלקם אפילו אפלים יותר, והדוגמה הקיצונית ביותר היא "פחד אלוהים".
החדשות הטובות הן שההייפ החיובי סביב הסרט הן די מוצדקות. "פחד אלוהים" כולל אחת מתצוגות המשחק המשובחות של גרנט, בתפקיד של אדם מתבודד שנראה חביב אבל בפועל הוא קצת משוגע, בליווי שחקניות צעירות אבל מוכשרות מאוד. החדשות הטובות הן שלמרות שהסרט כולל כמה בעיות עיקריות ברמת האווירה והתסריט, הרי שבזכות רעיונות מקוריים, אווירה מותחת, דיאלוגים עמוקים ומשחק משובח, הוא הופך לאחד הסרטים המעניינים של 2024 בקולנוע האימה.
העלילה של פחד אלוהים: שתי בנות מגיעות לבית של אדם פסיכופט, #5435
"פחד אלוהים" (במקור: Heretic, כלומר הפועל "כופר") מציג במרכזו סיטואציה שראינו בכמה וכמה סרטים עם הרבה מאוד הבדלים ביניהם: שתי בחורות צעירות שמגיעות לבית של אדם זר, באמצע סערה. לפני זה מוליד שלישייה סוערת עם שתי בחורות סקסיות אבל קצת מטורפות, שמסתיימת בגבר שמוצא את עצמו קבור עד הצוואר בבוץ, ובעיקר לא יודע איך לקבור את עצמו אחרי שהמשפחה תגלה מה הוא לעזאזל עשה ("דפיקה בדלת" עם קיאנו ריבס). במקרים אחרים, הבחורות חסרות המזל מוצאות את עצמן בבית של אדם משוגע שעושה ניסויים מזוויעים בבני אדם, בהשראת הנאצים ("התולעת האנושית"). וכנראה שיש עוד כמה דוגמאות, שהיריעה קצרה מלהזכיר. אז "שתי בחורות מגיעות לבית מבודד" נשמע כמו התחלה של בדיחה, או סרט אימה מטופש, אבל מתברר שאפשר לקחת אותו לכיוונים מפתיעים.
במקרה של "פחד אלוהים", התמונה שונה. הבחורות הן שתי מיסיונריות מורמוניות צעירות, וכנראה שלא כל כך תמימות כי כבר בסצנת הפתיחה הן מדברות על שיווק של קונדומים. בארנס (סופי תאצ'ר, "הצהובות", "הבוגימן"ובקרוב גם המותחן הפסיכולוגי "חברה מושלמת") היא צעירה קשוחה וחשדנית, בעוד שחברתה, האחות פקסטון (קלואי איסט, "הפייבלמנים" וסדרת הטלוויזיה "ליב ומאדי") היא קצת יותר עדינה ותמימה, כך לפחות אנחנו לומדים בחלק הראשון. השתיים מגיעות לדירתו של מר ריד (גרנט), בחור נחמד למראה שהביא התעניינות מסוימת בתכני הכנסייה. מר ריד טוען שאשתו נמצאת במטבח, מכינה פאי אוכמניות ותצטרף בוודאי בהמשך (בטח!), ומתחיל לחפור על הרבה מאוד נושאים.
פחד אלוהים עמוס בדיאלוגים, אבל אל תפחדו מהם
על פניו, סרט אימה עמוס בדיאלוגים נשמע כמו מתכון לצרות. ב"פחד אלוהים", באופן די מפתיע, זה עובד בחלק הראשון. מר ריד מדבר על הרבה מאוד נושאים שקשורים איכשהו לאמונה ולדת, כמושג כללי ולא בהכרח תוך התמקדות בדת מסוימת. ככה אנחנו לומדים למשל על השיווק העצמי הלקוי של היהדות, ההיסטוריה של משחק המונופול (שגם הוליד בעצמו כמה גרסאות אימה, אגב) ואפילו – על זכויות היוצרים של יצירת המופת "Creep" של רדיוהד, השיר משנות ה-70 שהוא כביכול מבוסס עליו והתביעה שרדיוהד עצמה הגישה נגד לנה דל ריי על העתקת הלחן, לכאורה. זה לא ממש קשור לביקורת על הסרט, אבל לעולם לא אפספס הזדמנות להכניס את רדיוהד ולנה דל ריי הנהדרים לאתר שלנו, אז הנה.
בשלב מסוים, הבנות מתחילות לחשוד שמשהו שם לא בסדר. אמנם הדיאלוגים שנונים והמארח הוא בעל ידע יוצא דופן, אבל בכל זאת הבית קצת מפחיד, והאישה לא באמת מגיעה, ואז המארח אומר כמה דברים מפחידים לפני שהבנות מגלות שהבית נעול ושיש הפסקת חשמל ושלל קלישאות אימה. מפה לשם, בלי לעשות יותר מדי ספויילרים, בשלב מסוים הבנות חושבות על בריחה, אבל מגלות שהן צריכות לעבור דרך חלל מפחיד שמתברר בתור מרתף. בערך כמו "ברברי" המעולה, שהתחיל כמו קומדיה רומנטית עם דיאלוגים מעולים וכימיה שלא הייתה מביישת את מיטב סרטי הבנות אבל הופך לאחר הירידה למרתף למשהו אחר, גם כאן הסרט מקבל טוויסט. כי במרתף יש משהו מפחיד, אולי אפילו על טבעי, שקשור לאישה שנמצאת שם.
"פחד אלוהים" – וכל הכבוד למפיצים בישראל, שדאגו הפעם לשם שבהחלט מתכתב עם המשמעות של הסרט (וגם עם שיר בעל אותו שם של כפיר צפריר, אבל זה משהו אחר) – פועל בכמה מישורים. יש את סיפור ההישרדות של הבחורות בבית של הבחור הקריפי, נרטיב שכבר ראינו בהרבה מאוד סרטים. ויש גם את התעלומה של מה שקורה במרתף, שאלה שהתשובה לה קשורה גם לאמונה.
במילים אחרות, ובלי לעשות ספויירים, באופן שדי הזכיר לי את "לונגלגס" אנחנו שואלים אם מאחורי המעשים שמתרחשים כאן מתחת לפני הבית עומד רק אדם מטורף, או שאולי יש כאן תעלומה על טבעית, שמלמדת אותנו במקרה הזה על אמונה, דת ופילוסופיה (לדוגמה, "השערת הסימולציה" או השאלות מה הופך לדת לכזו ומה המכנה המשותף בין כל הדתות). החדשות הטובות הן שבניגוד לחלק מהסרטים שראינו שקשורים לחידה שנמצאת במרתף או איפה שזה לא יהיה מתחת לבית, כמו "המרתף" הבינוני שסקרנו לאחרונה, כאן דווקא כן קיבלנו תשובות לרוב השאלות, עם כמה נקודות למחשבה. חבל רק שהיו כאן כמה חורים בעלילה, או לפחות כמה רגעים שאפשר היה להסביר טוב יותר בתוך העולם הפנימי של הסרט.
בעיקרו של דבר, וזה לא ממש ספויילר (אני מקווה!), מר ריד רוצה לבחון את האמונה של הבחורות הצעירות ואפילו עושה כמה מעשים די קיצוניים בדרך לשם. התהליך שהסרט עובר בדרך הזה גם משנה אותו, ממותחן קצת פילוסופי לסרט אימה די גנרי, אבל עשוי היטב. הסרט פספס לדעתי בניסיון שלו לרתום את הצופה לשאלה האם מה שאנחנו רואים הוא אמיתי או לא, ובטח בשאלות עמוקות יותר של אמונה ודת. באופן אישי אני די קיבלתי בשוויון נפש את רוב הטוויסטים, ברמה הנרטיבית וגם הרגשית. יכול להיות שהמעבר של הסרט בין ז'אנרים היה יכול להיעשות בצורה קצת יותר חלקה מהבחינה הזו, או שפשוט הוא מראש מכוון בשאלות האלה לקהל האימה שנהנה לצרוך תכנים שעוסקים גם בנושאים תיאולוגיים או פילוסופיים יותר.
טירוף שקט: המופע של יו גרנט
בחלק מהביקורות שקראתי על "פחד אלוהים", עלה עניין די אופייני לסרטים עם מבנה נרטיבי דומה: שהחלקים השונים שלו לא שווים באחידותם. האמת היא שאני מעט חלוק לגבי השאלה הזו, כי התחושה היא שהחלקים התחברו, אבל היה חסר משהו. מצאתי את עצמי די חרד לגורלן של הבחורות, גם כי סופי טאצ'ר וקלואי איסט הצעירות נתנו יופי של הופעה, ולא בפעם הראשונה (לא אופתע אם טאצ'ר תהפוך לסוג של "בחורה אחרונה", נערת צעקה, או איך שלא קוראים לשחקנית שמזוהה בעיקר עם ז'אנר האימה). השתיים בונות דמויות מעניינות ולא שטחיות (יהיי!) ואפילו מתנהגות בצורה רציונלית וחכמה לפרקים, גם אם יש שיטענו שבחלק האחרון של הסרט הן נעשות שטוחות יותר ומתנהגות כמו קורבנות טיפוסיות בסרט אימה טיפוסי, לטוב ולרע. ברור שגם כאן יש כמה רגעים בהם הצופה השפוי אומר משהו כמו "אלוהים ישמור, מה את לעזאזל עושה, יא חתיכת %$%$#^# מורמונית! מה נסגר איתך? איפה לעזאזל המוח שלך? השארת אותו בכנסייה?", אבל הם די מעטים. כשהבנות מחברות את הנקודות לתיאוריה שלהן, כל אחת בתורה, אנחנו מבינים שמדובר בדמויות תסריטאיות עם ראש על הכתפיים.
את רוב הסופרלטיבים קיבל יו גרנט, ובצדק גמור, כי הוא יצר כאן דמות די מפחידה, כשהיא מדברת אבל גם בשקט שלה. לכאורה, המשימה של גרנט להיראות בהתחלה בתור "המאמי השכוני" נראית די פשוטה, כי בכל זאת זה יו גרנט, ובסרט יש לו משקפיים, והוא אפילו לובש סוודר, שכידוע לובשות בסרטים בעיקר דמויות סימפטיות. קשה לא להגיע לסרט עם ידע מוקדם שגרנט הוא כאן ה"באד גיי", והדמות שלו נבנית בהדרגה, בצורה די מוצלחת, לפחות עד המערכה האחרונה של הסרט.
גרנט קיבל על התפקיד הזה את המועמדות השביעית שלו לגלובוס הזהב (הוא גם זכה פעם אחת, על "ארבע חתונות ולוויה אחת" ב-1995), והסופרלטיבים שהוא קיבל הם בהחלט במקום. אל תצפו כאן להופעה מטורללת מכף רגל ועד ראש כמו ניקולאס קייג' ב"לונגלגס", וגם לא להופעה מצמררת ועמוסת רגש כמו דמי מור ב"יופי מסוכן" (אפרופו שחקנית ותיקה שמגלה את עצמה מחדש בסרט אימה עטור שבחים), אבל גרנט עושה את העבודה שלו מעולה. נראה אפילו שהוא נהנה מהתפקיד, כי מי לא היה אוהב לשיר את רדיוהד ברמקולים, לאוזני נערות מפוחדות שכלואות במרתף החשוך של הבית המבודד שלך?
עד כמה פחד אלוהים יגרום לכם לפחד אלוהים?
אפרופו מרתף, צריך לזכור שאנחנו בכל זאת מדברים כאן על סרט אימה: ולא סתם, אלא סרט מבית A24, אולי חברת ההפקות הכי חמה היום בקולנוע האימה ("נגעת נרצחת", "תורשתי", "מידסומר") וגם הקולנוע הכללי והפחות מעניין ("הכול בכל מקום בבת אחת", "הקרב על אמריקה", "אור ירח", "ליידי בירד"). הסרטים של A24 מצליחים לשלב בחלקם הגדול בין ביקורות חיוביות להצלחה בקופות, ו"פחד אלוהים" לא שונה. הסרט, בתקציב של קצת פחות מ-10 מיליון דולר, גרף סכום נאה של למעלה מ-52 מיליון דולר: לא שובר קופות היסטרי, אבל בהחלט סכום מרשים לסרט קטן עם לוקיישן וקאסט מצומצמים, שעוסק בנושא "משעמם" כמו דת ואמונה, לא נושאים שחובב האימה הממוצע ישמח להיחשף אליהם בזמן שהוא שותה כוס תה, אוכל פאי אוכמניות ורואה סרט אימה ביום גשום.
"פחד אלוהים" קיבל ביקורות מעולות מהמבקרים המקצועיים, עם ציון של 91% ביקורות חיוביות ב-Rotten Tomatoes וציון מבקרים משוקלל של 71 ב-Metacritic. יהיו שיטענו שהציונים האלו מוגזמים כי הסרט הוא איטי ועמוס מדי בדיאלוגים, ולא מציע יותר מדי על הנייר מבחינת האימה שבו, יש שיגידו גם מבחינת ההתרחשויות בפועל. אם מחברים את כלל הרכיבים אני חושב שההייפ לגביו הוא די במקום, לפחות אם אתם חובבים של סרטים איטיים יחסית, שמנסים לבנות אווירת מתח (באופן מוצלח חלקית) וגם להגיד משהו על העולם שלנו (כנ"ל).
הבמאים והכותבים, הצמד סקוט בק ובריאן וודס הם בולטים מאוד בקולנוע האימה בשנים האחרונות. הם כתבו והפיקו את "מקום שקט" המצוין הראשון וגם את "הבוגימן" הבינוני, והיו אחראים גם על הבימוי בכמה סרטים מהנים נוספים ("Haunt" מהתת ז'אנר המהנה כל כך של אטרקציית אימה שקמה לחיים, "65" עם אדם ברודי וסרט פאונד פוטג' די בעייתי בשם "Nightlight"). "פחד אלוהים" הוא אולי הסרט הכי רציני שלהם, לטוב ולרע. יש כאן תסריט מוקפד, דמויות עשויות היטב וגם אווירת מתח ומסתורין מסוימת, להלן "טוב". אבל הסרט גם איטי, לא אחיד באיכות שלו בין החלקים וכולל כמה הפחדות שהן קצת "זולות" ולא הכי יעילות, להלן "רע".
במילים אחרות: אם ניצמד לתרגום העברי המוצלח של הסרט, או לטאג ליין המתוחכם אבל טיפה מטופש שמופיע בפוסטר שלו ("מי שמאמין לו מפחד"), קשה לומר ש"פחד אלוהים" יגרום לכם לרגשות אימה קיצוניות, כמו שהשם שלו אולי מעלה. יכול להיות שהוא גם פחות מפחיד עבור בחורה צעירה מאשר להיות בבית של הזמר של מי שאחראי לאותו שיר שהטאג ליין של הסרט מתכתב איתו, לכאורה ולפחות לפי העדויות ששמענו לאחרונה. מצד שני, בתור מותחן אימה עשוי היטב, עם הופעות מעולות של הקאסט, אווירה מותחת, כמה גילויים מפתיעים ואפילו עיסוק בשאלות תיאורטיות, זה אחד הסרטים היותר מעניינים ומשובחים שראינו בשנה האחרונה.
פחד אלוהים (Heretic) – כל מה שחשוב לדעת
שנה: 2024
בימוי: סקוט בק ובריאן וודס
שחקנים: יו גרנט, סופי ת'אצר, קרול איסט, טופר גרייס
תסריט:סקוט בק ובריאן וודס
אורך: 111 דקות
ארץ הפקה: ארצות הברית, קנדה
שפה: אנגלית
תאריך הפצה (ישראל): 28.11.24
תקציב: פחות מ-10 מיליון דולר
הכנסות: כ-52 מיליון דולר (לפי Box Office Mojo)
MPAA דירוג: R
ציון ביקורות:
IMDB: 7.0
Rotten Tomatoes: 91%
