זה ייגמר בדם: על האומנות המוזרה של ציור בדם

כשהייתי בחטיבת הביניים, הייתי צריך להגיש עבודה. בלילה לפני, ישבתי לכתוב משהו כמו ארבעה עמודים על דף נייר, כי אז היה פחות מקובל להדפיס עבודות. ואז זה קרה. כשבאתי לשדך את הדפים, כי אני הרי תלמיד מסודר ורציני, קרתה תאונה. שידכתי בטעות את האצבע שלי, וכתם דם התחיל להצטבר על גבי הנייר. בעיה, כי למי יש כוח עכשיו לכתוב ארבעה עמודים מחדש? אז ניסיתי להפוך את היצירה לאומנותית, בתקווה שהמורה לא תשים לב או לפחות תחשוב שהכול מתוכנן. חיכיתי שהדם יתייבש, הוספתי כמה קישוטים בטוש אדום (כדי שיתאים לסגנון החזותי של היצירה, אתם מבינים), והגשתי למורה למחרת בבוקר את העבודה, במבט מלא גאווה. כמה ימים לאחר מכן, קיבלתי בחזרה את העבודה, ללא ציון. המורה לא בדקה אותה, והסתפקה בהערה קצרה שמלווה אותי עד היום: “ככה לא מגישים עבודה!!!”. לשמחתי היא נתנה לי הזדמנות לתקן ולהגיש מחדש. עשיתי את זה בשיא הזהירות, שידכתי את הדפים בעזרת כפפות, וקיבלתי ציון נאה בהחלט.

האמת היא שמוזר ככל שזה יהיה, במהלך השנים גיליתי שביצירת האומנות המאולתרת הזו אולי הקדמתי את זמני או פספסתי קריירה בתור אמן. בין שלל חומרי הגלם שמשמשים ליצירות – ובינינו, היום אפשר “לצייר” או לפסל עם כל חומר, כמו קיפולי נייר צבעוניים, מוצרי מזון, עלים, מוצרי ניקיון וכמובן שגם בשר אנושי – תופס הדם מקום של כבוד מפוקפק. הנה כל מה שחשוב לדעת על ציורים בדם, שמוכיחים שלאומנות האימה אין גבולות.



כשהדיו הופך לדם

הצורה הראשונה בה אפשר להשתמש בדם, ככלי אומנותי, היא ציור. וזה באמת מוזר, או אפילו חולני, כמו שזה נשמע. במהלך השנים נתקלנו בכמה וכמה אמנים שמציירים באמצעות דם – לרוב הדם שלהם – לעיתים בשילוב עם צבעים סטנדרטיים יותר. אנחנו לא מתכוונים כאן ליחסים בין שחקנים מפורסמים, כמו התקרית ההיא בה ג’וני דפ לכאורה כתב מסרים פוגעניים כנגד אמבר הרד על גבי הקיר באמצעות הדם שלו, אלא ליצירות אומנות לגיטימיות (לפחות על הנייר). 

הבחירה הזו של ציור בדם, שהיא כמובן הכל חוץ מסטנדרטית, יכולה להיעשות כצעד מחאתי, ביקורתי או אפילו במטרה לומר משהו על עולם האומנות או החיים שלנו כמכלול. קיצוני ככל שזה ייראה, ניתן לראות בהחלטה הזו גם פן אומנותי לכל דבר ועניין. תאמינו או לא, יש כאלו שגם מצליחים ליצור ציורים מרשימים מאוד באמצעות דם, חלקם נמכרים בסכומי עתק.

גם אם מדובר בצורת אומנות נדירה, או אפילו מחתרתית, היא בהחלט מעלה שאלות וחששות. לאחרונה פורסם שהרשויות בטאמיל נאדו, מדינה בדרום הודו, החליטו לאסור על יצירות אומנות המשתמשות בדם אנושי, כאשר מי שנתפס בכך עלול להיענש. אחת הסיבות לכך היא החשש ממצבים של חוסר היגיינה, שיכולים להתפתח מהר מאוד לכדי זיהומים וצרות נוספות. הדם בגוף שלנו, אסור לשכוח, הוא משאב שרחוק מלהיות אינסופי.



האמן שמוקרב על מזבח האומנות

By Intra Noblis Regnum Dei – Own work, CC BY-SA 3.0,

הדוגמה הראשונה היא הצייר ואמן הקעקועים הניו יורקי וינסנט קסטיליה (Vincent Castiglia). הוא משתמש בדם “כדי ליצור טשטוש בין האמן ליצירה”, כדבריו, ובמהלך השנים “הקריב על מזבח האומנות” כמה ליטרים של דמו. את הציורים שלו הוא מתחיל בצורה סטנדטית, עם עיפרון. לאחר מכן הוא שואב  את הדם של עצמו, מדלל אותו ומוסיף אותו ליצירות בעזרת מברשות בגדלים שונים. התוצאה היא צילומים מונוכרומטיים באופן יחסי, העוסקים פעמים רבות במצבו של הגוף האנושי או באובייקטים סיוטיים במלוא מובן המילה שבין לידה, חיים ומוות.

הציורים הם במידה רבה סוריאליסטיים, ומתארים נושאים כמו תקווה, אהבה, הישרדות, הקיום האירעי האדם בעולם, כאשר לדברי קסטיליה הם מבטאים חוויות משוחררות מהנפש שהוא חווה. אין ספק שהדם מוסיף להם גם ממד ריאליסטי, כאשר קסטיליה צובע את העור וה”בשר” של הדמויות בדם.

הדם מתפקד במידה מסוימת כמו צבעים אחרים, מעצם העובדה שיש בו תחמוצת ברזל והוא נחשב ל”רקמה”. תהליך יצירת ציור כזה עשוי לקחת לו כמה חודשים, והמכירה – וכן, יש אנשים שקונים ציורים שעשויים מדם – יכול להגיע גם לסכומים בני חמש או שש ספרות. 

“המתכון הסודי” של אמן הקעקועים

ד”ר רב מאיירס הוא אמן קעקועים אוסטרלי, שהחליט עם השנים להפוך להיות מה שהוא מכנה “צייר דם”. הוא נעזר בכלי ציור רגילים ובטכניקות ציור מוכרות, עם הבדל אחד שאתם בטח כבר יכולים להבין מהו: מאיירס משלב את הדם ביצירותיו, כאשר לדבריו מדובר אך ורק בדם שלו (אם זה יכול להרגיע מישהו).

“אני משתמש בחומר שמעולם לא תוכנן לצייר איתו, כך שכל ציור הוא אתגר”, הוא אמר בראיון. “אני מעוניין שאנשים יעצרו, יחשבו לשנייה ויראו את הדם כפי שהוא: חיים, ולא משהו גרוטסקי. אנשים מקשרים באופן מידי את הדם עם כאב ומוות, אולם דם הוא מקור החיים. זו אחת הסיבות לכך שאני מרבה לצייר דיוקנאות של בעלי חיים, אובייקטיים ויזואליים מחממי לב”.

מאיירס עצמו, אגב, סירב לחשוף את אופן היצירה שלו. “קיבלתי שאלות רבות מאנשם, שמעוניינים לדעת איך אני מצייר עם דם ומבקשים לקבל הצצה לתהליך העבודה שלו. אני לעולם לא מעביר את הסודות שלי. לקח לי שנים על גבי שנים למקסם את היצירה שלי ולהגיע למצב שאני יכול לשתף ולמכור את היצירות הייחודיות שלי לקהל. חשבו על האומנות שלי כאל מתכונן סודי”. לדבריו של מאיירס, אגב, חלק מהרווחים שלו על יצירותיו מועברים לקרן צדקה בתחום הרפואי – איך לא – של סרטן הדם.

ג’וליה פוקס עדיין בחיים

לא בטוח שאתם מכירים את השחקנית האיטליה-אמריקאית המצודדת ג’וליה פוקס. כשחקנית, תפקיד הפריצה שלה היה בסרט “יהלום בלתי מלוטש” של נטפליקס, בו היא גילמה את המאהבת של אדם סנדלר. היא קיבלה על התפקיד הזה מחמאות, אבל מה שהקפיץ אותה לכותרות הוא רומן מתוקשר מאוד שניהלה במשך כחודש וחצי עם קנייה ווסט, הראפר האמריקאי השנוי במחלוקת, מטורלל ואנטישמי. בין ראיון לראיון, בהם דיברה בין השאר על גודל איבר מינו של ווסט, היא טוענת שמאז כמות ההצעות שקיבלה לתפקידים על המסך הגדול והקטן פחתה משמעותית. מצד שני, היא גם מציינת שהרומן הקצר עם ווסט היה הדבר הטוב ביותר שקרה לה בחייה.

אז איך בדיוק ג’וליה פוקס קשורה לסקירה שלנו, כעוסקת כזכור באמנים המציירים באמצעות דם ולא בשחקניות שיוצאות עם תומכיו של היטלר? פשוט מאוד. לפני שפנתה למחוזות המשחק, היא עסקה בלא מעט כיוונים. היא הייתה דוגמנית, שהצטלמה בין השאר ל”פלייבוי” ב-2015. עם או בלי קשר לתמונות האלה, אפשר בהחלט לראות אותה כאשת אשכולות. היא שימשה מעצבת בגדים, צלמת וציירת עם עבודות די מרשימות. היא פירסמה שני ספרי צילום, וב-2017 פתחה תערוכה בעלת השם R.I.P Julia Fox. המיצג האמנותי שיצירה, כעשור לאחר שכמעט איבדה את חייה כתוצאה ממנת יתר, מבטא את הלוויה העצמית שלה. תערוכת המולטימדיה שהוצגה בניו יורק כללה ציורים שלה על גבי בד משי, שנעשו – איך לא – בעזרת הדם שלה. פוקס תיארה את עצמה במצבים שונים, ועסקה בנושאים פרובוקטיביים דוגמת מיניות, שימוש בסמים, מוות וצער.

 

“רציתי שהתצוגה תהיה אותנטית ואישית ככל שניתן”, אמרה בראיון לאתר Huff Post. “הוצאתי את הדם מהגוף באמצעות מזרק, והשתמשתי במזרק על מנת לצייר על המשי. זה לא היה רע כמו שזה נשמע”.

“אני אוהבת את האופן שבו הדם מדמם על הבד”, היא הוסיפה. “לדעתי הצבע מהפנט. בחרתי את המשי מכיוון שהוא חומר כה נשי, אבל בו זמנית חזק וקשה לקריעה. אני מרגישה שדם כל כך יקר, ולכן זה טבעי שהוא יוצג על גבי בד היקר לא פחות”.


Trick or treat, don't make me flip my Witch switch.


האיש המיוסר שיהפוך להיות סרט

מדי פעם, אנחנו נסקור כאן באתר חפצים מקוללים, שיכולים להיות גם יצירות אומנות: למשל, ציור “הילד הבוכה” עליו כתבנו לא מזמן. “האיש המיוסר” (The Anguished Man) עונה על ההגדרה הזו בדיוק. המדובר הוא בציור של אדם עם הבעת כאב נוראית, שיכול אולי להזכיר לחלק מכם באופן די קלוש את ציור “הצעקה” המפורסם של האמן הנורווגי אדוורד מונק. 

הבעלים של הציור הוא בחור בריטי בשם שון רובינסון, שירש אותו מסבתו. רובינסון טוען שמרגע שתלה את הציור על קיר ביתו, נתקל בתופעות מפחידות, דוגמת רעשים מוזרים, צרחות באמצע הלילה או דמות מסתורית של גבר שהופיעה לנגד עיניו. הבחור אף העלה לא מעט סרטוני ויוטיוב שמציגים לדבריו חלק מהתופעות המוזרות האלה ואת הגילויים החדשים שלו על הציור. למרות שעד היום לא ידוע מי צייר את היצירה ומתי, אותו בחור ציין שסבתו סיפרה לו שהצייר עירבב את הדם שלו בצבעים והתאבד זמן קצר לאחר מכן.

ב-2016 פורסם באתר המצוין Bloody Disgusting על כך שהציור המקולל, לכאורה או שלא, יהפוך להיות סרט אימה בבימוייה של במאית ועורכת בשם אמריקאית-פינית בשם טיי ריקס, שגם כתבה את התסריט. באותה כתבה היא צוטטה כאומרת שהיא “נרגשת להביא את הסיפור של האיש המיוסר על המסך. יש משהו ממש מסקרן בחפצים רדופים, ובעיקר ציורים רדופים. הם באמת מושכים את הפחדים והדמיון הגדולים ביותר שלנו”. מאז אותה הודעה, אגב, לא מצאנו שום אזכור להמשך ההתקדמות של הפרויקט הזה. למעשה, מאז 2016 נראה שריקס לא מעורבת בשום פרויקט בתור כותבת, עורכת או במאית. האם הפרויקט נתקע, או שהקללה כאן משחקת תפקיד? ימים יגידו.