ג’יפרס קריפרס מעליאקספרס: שובו של ג’יפרס קריפרס הוא סרט מביך ומיותר
יש דברים שעדיף אם לא היו נולדים, ובטח שלא קמים לתחייה. המקרה של “שובו של ג’יפרס קריפרס” (Jeepers Creepers: Reborn) עונה בדיוק על ההגדרה על פניו, אפשר להבין את הרעיון להמשיך את סדרת סרטי “ג‘יפרס קריפרס“, שמקור השם שלה הוא בכלל בשיר ישן מאוד. הסדרה נולדה ב-2001 והציגה לעולם את ה“קריפר“: אותו יצור מזוויע שמתעורר אחת ל-23 שנה ל-23 ימי שחיתות, בהם הוא מבתר ואוכל מכל הבא ליד (בעיקר, בני אדם). אחר כך הגיעו עוד שני המשכונים: “ג‘יפרס קריפרס 2” מ-2003, המתרחש יום לאחר מות אחד הגיבורים בסרט הראשון, היה בהחלט המשך סביר. הסרט השלישי בסדרה, שיצא ב-2017 ומתקיים בין עלילת הסרט הראשון לשני, היה כבר רע מאוד. בין לבין שמענו גם על הפרק השלישי המקורי, שהיה אמור להתרחש 23 שנה אחרי הסרט הראשון ולהציג את מסע הנקמה של טריש (ג‘ינה פיליפס) לאחר מות אחיה, סרט שלא יצא לפועל לצערינו.
עכשיו, אחרי יותר מ-20 שנה, מגיע הסרט הרביעי בסדרה שהוא למעשה איתחול (Reebot) של הסדרה כולה, שמוכיח למה אולי היה כדאי להשאיר אותה קבורה. ככה זה כשכל אספקט של עשייה נעשה כאן ברמה מזוויעה, והתוצר כמעט בלתי ניתן לצפייה. והכי מוזר: שבערך שנה וחצי אחרי שהסרט יצא והיה זמין לצפייה בפלטפורמות הדיגיטלית, הוא הגיע גם לבתי הקולנוע בישראל.
הקרב המשפטי שיכול היה להציל אותנו
האמת היא שהיו את כל הסימנים לכך שאנחנו ניצבים לקראת קטסטרופה קולנועית, יש שיגידו קללה של ממש. הבמאי מעורר המחלוקת של שלושת הסרטים הקודמים, ויקטור סלבה, כבר לא בתמונה. כידוע, סלבה הואשם ב-1988 בהתעללות מינית בילד בן 12 שכיכב בסרטו הראשון, Clownhouse הוא אנס את הילד ותיעד זאת. בסך הכול הוא הואשם ב-11 מפגשים מיניים עם קטינים, וכדי להוסיף שמן למדורה המשטרה מצאה לאחר מכן במחשבו חומר פדופילי. את הסרט הראשון בסדרת “ג‘יפרס קריפרס” ביים כעשור לאחר ששוחרר מהכלא, בו ריצה 15 חודשים בלבד במקום שלוש שנים, יש שיגידו בזכות קשרים שפיתח בתעשייה. רבים קראו להחרים אותו ואת סרטיו, כולל טרילוגיית ג‘יפרס קריפרס. ואפשר להבין למה. באופן די חצוף היה אמור להופיע דיאלוג התומך לכאורה בניצול ילדים בסרט השלישי של ג’יפרס קריפרס, דיאלוג שהוצא בסופו של דבר מהגירסה שהוקרנה. הפעם לקח את המשימה הבמאי הפיני הגבוה טימו ורנסולה (1.98 מטר לפי ויקיפדיה), שעם תוצר כזה אולי היה עדיף לכולנו אם היה בוחר בקריירה של כדורסלן ולא קולנוען. אבל עוד נגיע לזה.
השורה התחתונה היא שבמהלך תקופה ארוכה לא היה ברור אם הסרט שהופק לפני כמה שנים בכלל יראה קולנוע או יגיע לצפייה ביתית עקב מחלוקת משפטית. הטענה של Myriad Picture, המפיקה של שני הסרטים הקודמים בפרנצ‘ייז, הייתה שאחת מחברות ההפקה של הסרט הנוכחי צילמה את הסרט ללא ידיעתה או מעורבותה – זה קרה במהלך תקופת הקורונה, בכמה הפוגות. לפי התביעה, אותה החברה אף העניקה את זכויות ההפצה לחברה אחרת ללא אישורה של Myriad Picture. בסופו של דבר הסרט יצא לאקרנים, אבל עם תוצר כזה אולי היה עדיף לכולנו אם היה נשאר על הרצפה של חדר העריכה ולא נצרך על ידי הקהל הרחב.
“כאן חשדתי“, גירסת שובו של ג’יפרס קריפרס
האמת היא שהגעתי לסרט הנוכחי עם אפס ציפיות. היה לי את כל המידע שהיה אמור לגרום לי להימנע ממנו: ציון 2.4 (!) מתוך 10 ב-IMDB, למשל, או 0% ביקורות חיוביות ב-Rotten Tomatoes. גם בקבוצות האימה בפייסבוק, עלו לא מעט דיווחים על אנשים שלא שרדו את הדקות הראשונות שלו. בכל זאת החלטתי לתת לו צ‘אנס עקב מאזוכיזם טהור, או כי יש סרטים שהם כל כך גרועים עד שזה כמעט מהנה. “שובו של ג’יפרס קריפרס” לא עונה אפילו על התנאי הזה.
האמת היא שכבר בסצנה הראשונה, חושדים שמשהו כאן ממש לא בסדר. המטרה הייתה כנראה לנסות לשחזר את תחילת הסרט הראשון, בו שני אחים שנוסעים ברכב ומבחין במשאית ישנה עם לוחית הרישוי B-E-A-T-N-G-U, לידה יצור מוזר למראה שמשליך משהו שעטוף בתוך סדין אדום לתוך משהו שנראה כמו צינור. לאחר מכן, כשאותו יצור מסתורי מבחין ברכב, הוא מנגח אותו משל היה נהג ישראלי חסר סבלנות. לדעתי, הסצנה הזו הייתה המוצלחת ביותר בסרט הראשון: המשחק של האחים (ג‘סטין לונג וג‘ינה פיליפס), האווירה, העריכה, הצילום, הכול עבד כאן. בסרט הנוכחי תיאור הסצנה על הנייר דומה, אבל היא עשויה בצורה איומה ונוראה בכל אספקט. החל מבני הזוג הקשישים שנראים שנקלעו לתוך הסיטואציה, דרך הצילומים הרעים (אפילו הצילומים ממעוף הציפור של הרכב הנוסע נראים כאילו נוהג בתוכו תלמיד נהיגה מתחילה) ועד לדמותו של הקריפר, שמשהו בו פשוט לא משכנע. בהמשך נבין מה.
ההמשך לא מוצלח הרבה יותר. הפעם אנחנו נלווים לזוג מאוהב: ליין (סידני קרייבן, שלמרות שמה אינה קשורה לאמן האימה המנוח ווס קרייבן) היא ביולוגית או משהו בסגנון, שנכנסת להריון. צ‘ייס (אימרן אדאמס, שלמרות מקצועו אינו ממש יודע לשחק) הוא חובב נלהב של מיתוסים, סיפורי אימה וסרטוני יוטיוב מפוקפקים, שמכיר כמובן את האגדה המקומית על הקריפר. צ‘ייס, שמתכנן להציע נישואין לחברתו, מחליט לקחת אותה לפסטיבל אימה מקומי בלואיזינה כי אין חוויות זוגיות רומנטיות מכך. מהר מאוד אנחנו מבינים מה מטרת הפסטיבל הזה ומי בדיוק יגיע כדי להפגין בו נוכחות ולטבוח בחפים מפשע כדי לקבל את מה שהוא רוצה. רמז: זה קשור לקריפר ולאותה בחורה.
הנה הטריילר, בו הסרט נראה כמעט נורמלי:
ג‘יפרס קריפרס, מאיפה קיבלת את ההפקה הזו?
האמת היא ששום דבר כמעט לא עובד בסרט הזה. המשחק של רוב השחקנים הוא מתחת לכל ביקורת, וזה כולל אפילו את ה“עורבים” הנלווים לקריפר שהם כנראה תוצאה של עבודת אנימציה גרועה. הדיאלוגים רחוקים מלהיות אנושיים, התזמון של הסצנות שאמורות להיות מותחות או מפחידות הוא בעייתי בלשון המעטה, התפאורה רחוקה מלהיות קשורה לדמויות, השימוש במסך ירוק/כחול בולט בכל סצנה בה הוא נעשה וכל הופעה של הקריפר מלווה בגיחוך.
אם בסרטים הראשונים ג‘ונתן ברק עשה עבודה משכנעת בתור היצור, כאן היורש – שחקן בשם ז‘ראו בנג‘מין – נראה פשוט כמו מישהו שהלבישו עליו מסיכה לא מושקעת של הקריפר שמצאו בעליאקספרס. כל תזוזה שלו נראית כאילו הוא קרא את המדריך להופעת שחקנים בדמויות מפלצות בסרטים והחליט, כנראה בהנחיית הבמאי, לעשות את ההיפך הגמור. זה לא שהתקציב הנוכחי של הסרט, שעומד לפי הדיווחים על כ-5 מיליון דולר, הוא אסטרונומי. אלא שכאן קשה גם למי שאינו מגיע מתעשיית הסרטים להבין לאן הלך כל הכסף ומדוע התוצאה נראית כל כך חובבנית.
אז לא, אל תראו את “שובו של ג’יפרס קריפרס” אלא אם יש לכם חיבה בלתי מוסברת לסרטים גרועים. אם זה מה שהסידרה מציעה לנו בגלגולה הרביעי, אולי עדיף להשאיר את הקריפר בתרדמת ולחפש לנו מיתוסים חדשים של אימה. גם אם נצטרך לחכות לסרט מוצלח יותר עוד 23 שנה.
