הסיפור המפלצתי של מדוזה: מהמיתולוגיה היוונית, דרך הפמיניזם ועד לסרטי אימה

זה קרה לי במהלך החופשה האחרונה באתונה המדהימה. בזמן שאשתי עברה בין החנויות והדוכנים בחיפוש אחר מתנות לעבודה, למשפחה ולחברים, אני השתרכתי מאחוריה, אמרתי מדי פעם הערות בונות (בעיקרון, "זה נראה סבבה" על כל פריט שהיא הציגה לי), סחבתי את השקיות והוצאתי את כרטיס האשראי מהארנק. קניות פחות מדברות אליי, בטח כשזה לא נוגע למוצרים שמתקשרים לעולם האימה האהוב עליי. מה שהציל את המצב מבחינתי היה שברחובות המרוצפים באבני שיש עתיקות של אתונה, בין פסלים מפוארים ושרידים היסטוריים, נתקלתי שוב ושוב בדמות מסתורית ומפחידה, של אישה עם נחשים בשיער, פנים מעוותות בזעם ומסר כלשהו, לפעמים על נשיות.

"היי תראי, זאת מדוזה!", הכרזתי לאשתי, בעיניים נוצצות, בכל פעם שראיתי מוצר עם מדוזה המיתולוגית על פניו. "מה הסיפור שלה?", היא שאלה בזמן שהגשתי לה את כרטיס האשראי וקיבלתי בתמורה עוד כמה שקיות לסחוב. "תראי, זה סיפור מורכב מאוד, שרלוונטי להיום מבחינה פמיניסיטית. יש כאן אונס, קללה, עריפת ראש, צאצאים שיוצרים מהצוואר כאילו היו בגרסה היוונית של הסרט "הייצור" ואישה עם נחשים בשיער, שמבט בה יהפוך אתכם לאבן", מלמלתי את מה שידעתי על מדוזה. אם לשפוט על פי המבט של אשתי, הכיוון לא היה טוב. "אבל השורה התחתונה היא שזה אחד הסמלים של יוון, וגם סמל שאומר משהו רלוונטי על התרבות הנוכחית. אולי נקנה לנו איזו מדוזה לבית?", ביקשתי בעדינות. מבט אחד בעיניים הזועמות של אשתי ובשיער שלה, שפתאום התחיל להתפרע כמו נחש כועס (מבחינה מטאפורית, כן?), והפכתי לאבן. הדבר האחרון שאני זוכר הוא שעפתי באוויר ונחתתי על האקרופוליס.

האימה מגיעה למיתולוגיה היוונית

אין ספק שהסיפור המיתולוגי של מדוזה נראה כאילו יצא מסרט אימה אכזרי במיוחד. מדוזה (בתעתיק לעברית נכון יותר לכתוב "מדוסה", ממילה יוונית שמשמעותה "מגינה" או "שומרת") היא דמות נשית מפלצתית, שעברה כמה שינויים מזוויעים. היום אנחנו מכירים אותה בתור אחת משלוש האחיות הגורגוניות במיתולוגיה היוונית – כלומר, מפלצות מיתולוגיות המאופיינות בידיים עשויות מתכת, ניבים חדים במיוחד, עיניים בגוון כחול מהפנט ושיער שעשוי מנחשים חיים, וגם ארסיים. בעוד שאחיותיה של מדוזה, סתינו (שכונתה "האדירה") ואריאל ("הנודדת למרחק") היו בנות אלמוות, מדוזה הייתה בת תמותה, ובטח לא מפלצת. הפרט הזה חשוב להמשך הסיפור. 

לפני שהשיער של מדוזה היה עשוי מנחשים, מספרים שהיא הייתה נערה יפת תואר, עם תלתלים זהובים ועיניים תכולות. המראה הזה מצא חן בעיני פוסידון, אל הים. בין אם מדוזה הצעירה פיתתה אותו ובין אם לא – ועד היום, יש אינספור ביקורות על הקשר שבין "פיתוי" ל"אונס" בו מוצג לפעמים הסיפור, שמטיל אשמה מסוימת בקורבן – העובדה היא שלפי המיתולוגיה פוסידון אנס את מדוזה בצורה אכזרית, או לפחות שכב איתה. אנחנו הרי מדברים על סיפור מיתולוגי, עם כמה וכמה גרסאות.

בכל מקרה, פוסידון בחר לעשות את זה בלא אחר מאשר המקדש של אתנה, אלת החוכמה ותכסיסי המלחמה. אתנה, שבינה לבין פוסידון הייתה יריבות מרה (בעיקר מאז שתושבי אתונה ראו בה את האלה הפטרונית של העיר), זעמה מהטומאה שהתרחשה במקדש שלה, שנבעה בעיקר מהדם שירד מאיבר המין של מדוזה שהייתה עד אז בטולה. באופן שאולי ייראה היום קצת מוזר, או אפילו שערורייתי, היא החליטה להעניש את מדוזה ולקלל אותה. מנערה יפה, מדוזה הפכה לגורגון, למפלצת עם פנים מעוותים, לשון ארוכה שבולטת מבין הניבים החדים, נחשים ארסיים מתפתלים בזעם בתור שיער ועיניים בוערות באש אדומה, שמי שמביט בהן מתאבן. מדוזה גורשה בבושת פנים לאזור מרוחק, מחוץ לאדמות ההיפרבוראניות על אור השמש הנצחי שלהן.

למרבה הצער, הסיפור של מדוזה לא מסתיים כאן. בשלב מסוים, המלך פולידטס ציווה על הגיבור פרסאוס (בנו של זאוס) להרוג את מדוזה, או גרוע מכך: לערוף את ראשה ולהביא אותו למלך. אתנה ושליח האלים הרמס לקחו חלק במשימת החיסול, בין השאר בכך שסיפקו לו מגל, מגן שכלל מראה בחלק הפנימי שלו (כך שהוא יוכל להתקרב למדוזה בלי להביט בה ישירות) וסנדלים מכונפים. פרסאוס הצליח להתקרב למדוזה ולערוף את ראשה. למרבה האימה, מהצוואר הכרות של מדוזה בקעו הצאצים הבלתי רצויים שלה מפוסידון, שלימים ענו לשמות הסוס המכונף פגסוס והענק כריסאור. יש כמה גרסאות שטוענות שהצאצאים לא יצאו מהצוואר, אלא מהעירבוב של האדמה והדם.

תמצאו גרסאות שונות גם לגבי המראה הספציפי של מדוזה בפרט, או שלוש הגורגונות בכלל. באוסף המיתוסים והאגדות של אפולודורוס מהמאה השנייה לספירה, למשל, גורגונות מתוארות כבעלות קשקשים של דרקונים, ניבים של חזירים וכנפיים זהובות, ששימשו אותן לעוף. בעיטורים ובקישוטים ביוון הארכאית (מהמאה השמינית עד למאה החמישית לפני הספירה), מדוזה תוארה בדרך כלל בסגנון מצויר, עם עיניים גדולות ורחבות, פה פתוח עם לשון וניבים בולטים במיוחד. במשך תקופה ארוכה, הראש של מדוזה תואר כגדול וכעגול בצורה בלתי פרופורציונלית.

מהתקופה ההלניסטית, אמנים החלו לדמיין מחדש את מדוזה כדמות פחות מפלצתית, אלא אישה עם כמה "פגמים" קלים, כמו עיניים מוזרות או שיער בצורה נחשים. הדימוי המפלצתי של מדוזה הלך ונעשה שכיח פחות, והרבה מהייצוגים באומנות החזותית או בעולם הצרכנות היום מבוססים על הרעיון הזה. 

כשראש כרות משמש למעשה גבורה

לאחר מכן, במסגרת מסע הגבורה של פרסאוס, הוא השתמש בראש הכרות של מדוזה כדי להציל את הנסיכה המיתולוגית אנרדומדה, ביתם של מלכי האתיופים קפאוס וקסיופיאה. לפי הסיפור, שנראה הפעם כאילו יצא מאפוס אקשן הוליוודי, אנדרומדה נענשה על הגאוותנות של אימה, המלכה קסיופיאה, שהתאפרה שהבת שלה יפה יותר מהילדים של פוסידון, או לפי חלק מהגרסאות גם מאתנה עצמה. פוסידון הזועם הציף את חופי אתיופיה (כפי שכונה החוף הצפוני של אפריקה) ושלח מפלצת שתעשה את זממה בבני האדם. המלכים קיבלו עצה לפיה רק אם יאפשרו למפלצת לטרוף את ביתם, הם יוכלו להיפטר ממנה ולהציל את העם. המלך כבל את בתו לסלע על חוף הים – כמה מקסים – והמתין למפלצת שתקבל את מבוקשה. 

אלא שעוד לפני שזה קרה, פרסאוס עבר במקרה באזור. הוא ראה את אנדרומדה, התאהב בה והבטיח שאם הוא יקבל אותה לאישה, הוא יהרוג את המפלצת. בסופו של דבר, הוא עמד בהבטחה שלו. כשהוא רוכב על פגסוס, הוא השתמש בראש הכרות של מדוזה כדי להפוך את המפלצת לאבן. אנרומדה, שכנראה קיבלה בשלוות נפש את העובדה שבעלה לעתיד מסתובב עם ראשים כרותים, השתחררה, התחתנה איתו והולידה לו תשעה ילדים. סוף רומנטי, בערך, לסיפור אימה מזוויע. 

פרסאוס העניק את הראש הכרות של מדוזה לאתנה, שככל הנראה הטביעה אותו על שריון חזה – מה שיוצר עוד עיוות מוזר, של אלה שמשתמשת בכוח של הקורבן שהרגה, במטרה לספק לעצמה הגנה. המיתולוגיה מספרת שהראש של מדוזה הוסתר במקדש רומי עתיק בקורסיקה.

המשמעויות של מדוזה: סמלה של תרבות האונס ותנועת ה-MeToo

כמו נשים רבות לאורך ההיסטוריה, מדוזה הפכה מקורבן לאשמה, שנענשה על מעשה שלא בחרה בו (לפי גרסת הכפייה המינית), או לפחות עשתה אך נענשה בצורה חמורה ולא פרופורציונלית בהשוואה לגבר. מנקודת מבט פמיניסטית מודרנית, יש נשים שטוענות שהסיפור מהדהד את האופן בו החברה הפטריארכלית מטפלת בקורבנות של אלימות מינית עד עצם היום הזה. לפי התפיסה הזו, מדוזה שנאנסה על ידי גבר, נענשה בסופו של דבר על ידי אישה. ההפיכה שלה למפלצת, בהתאם לניתוחים מסוימים, מדמה את תהליך הטומאה שנשים רבות שעוברות תקיפה מינית חוות, עם תחושות שהן "מטומאות" או הרוסות, בושה, זעם או אפילו אשמה פנימית.

לפי ניתוח פמיניסטי עדכני נוסף, הקללה של מדוזה עשויה לייצג את הבידוד החברתי שנשים שונות שעברו תקיפה מינית חוות. המבט המאבן שלהן יכול להתפרש כמטאפורה לכך שנשים שעברה טראומה מהסוג הזה הופכות למעין "מסוכנות" בעיני החברה, שנמנעת מהן, פוחדת מהן או מנסה להרחיק אותן, במקום לעזור להן להתמודד עם הכאב שלהן.

מצד שני, יש שרואות בדמות של מדוזה העצמה ברורה, למשל בכל הנוגע למבט שלה שהופך את המתבוננים לאבן – מה שעשוי לסמל את הכוח שיש לנשים לעצור את התוקפים, להגן על עצמן ולהפוך להיות "לוחמות". נשים ואמנות פמיניסטיות שונות אימצו את מדוזה כסמל של התנגדות ועוצמה נשית, או אפילו כוח נשי שמאיים על הסדר הפטריארכלי.

נשים שונות, ובמידה רבה כאלה שחוו אלימות מינית, משתמשות במדוזה בתור סמל שלהן. יש נפגעות שבוחרות לעשות קעקוע של מדוזה מהמיתולוגיה היוונית על הגוף שלהן, מתוך הזדהות עם הסיפור המיתולוגי, או אפילו כדי לסמל מאורע טראומתי שהן עברו ושהן לא מעוניינות שאנשים יעלימו ממנו עין.

ההשפעה של מדוזה על התרבות היוונית

ההתייחסות של המיתולוגיה היוונית למיתוס של מדוזה היא בהחלט מורכבת. מצד אחד, אפשר לטעון שהדמות מייצגת את הפחד הגברי מהכוח הנשי הבלתי מוכר והלא נשלט, החשש מפני הרשיות החזקה וה"לא מבויתת", שמאיימת לכאורה על הסדר החברתי. אסור לשכוח שפרסאוס, אולי אחד הייצוגים הבולטים של גיבור גברי, הוא זה שמביס את מדוזה בסופו של דבר, ואפילו משתמש בה למעשה גבורה נוסף, של הצלה של נסיכה "חסרת ישע".

מן העבר השני של התמונה, בתרבות היוונית העתיקה היו שראו את מדוזה כסמל הגנה. בזמנים קדומים, היו טובעים את הראש שלה במקומות שונים בבית ומחוצה לו, בין אם דלתות, קירות, שיריונות חזה, מגנים, פסלים וכן הלאה. המטרה הייתה להרחיק את הרוע מסביבת המחייה. כמובן שהיום רואים את הדמות של מדוזה בתור חלק מעולם צרכני רחב שמיועד (בעיקר) לתיירים, עם מגוון רחב של מזכרות ומתנות שתמצאו בכל פינה בבירת יוון.

מסמל ורסאצ'ה ועד דגל סיציליה: מדוזה הופכת לאייקון

מדוזה הפכה עם השנים לסמל, יש שיגידו אייקון: דמות שגם אם לא מבינים את כל המשמעויות ההיסטוריות, המיתולוגיות והעכשוויות שלה, אפשר להיתקל בה. דגל סיציליה, האי האיטלקי הרומנטי, כולל טריסקל (מיוונית: "בעל שלוש רגליים") – סמל הבנוי משלוש רגלי אדם מכופפות, שיכול להיות גם שלוש ספירלות השזורות ביניהן הוא כל סמל אחר המורכב משלושה חלקים בסימטריה סיבובית. במקרה של סיציליה, אותו טריסקל כולל שלוש רגליים המסמלות את שלוש הצלעות של האי. 

מה שמעניין אותנו יותר הוא שהפנים של אותו יצור, לפי הסמל המסורתי, כוללות ראש מדוזה או מסכת גורגונה. תושבי סיציליה, לפי הדיווחים, פשוט רצו לשלב את מדוזה בסמל שלהם כדי שתספק להם הגנה מפני עין הרגע. מספרים שבגרסאות המוקדמות של הדגל הפנים של המדוזה היו מפחידות, אבל ב-1947 הפרלמנט בסיציליה החליט להיענות לבקשות ועיצב מחדש את הדגל, עם פנים נשיות ורכות הרבה יותר.

לפני שאתם מרימים גבה, צריך להזכיר שהקשר בין המיתולוגיה היוונית לאי האיטלקי הוא הדוק יותר ממה שאתם חושבים. יש לא מעט סיפורים מיתולוגיים שהתרחשו בסיציליה, למשל קבר הירואי של הרקולס מול מלך אכזרי, החטיפה של נימפת האביב פרספונה על ידי אל השאול והאש, המרדף של קיקלופ אחרי אודיסאוס ועוד.

בעולם האופנה, הייצוג המפורסם ביותר של מדוזה המיתולוגית הוא כמובן הלוגו של חברת אופנת העילית האיטלקית ורסאצ'ה, שנושא בגאון את דמות הראש של מדוזה. לפי הסיפורים, האחים לבית ורסאצ'ה נתקלו בסמל ברצפה של מבנה הרוס בעיר בה גדלו, רג'ו קלבריה. הדמות השאירה בהם חותם, ובשלב מסוים ג'אני ורסאצ'ה בחר בה בלוגו של בית האופנה שהקים. הוא קיווה שממש כמו שמדוזה גרמה לאנשים להתאהב בה בלי שהייתה להם דרך חזרה, כך החברה שלו תהיה בעלת השפעה דומה על אנשים.

הלוגו של ורסצ'ה הוא ראשה של מדוזה, דמות מהמיתולוגיה היוונית. הלוגו הגיע מרצפה של וילה רומית עתיקה הרוסה בעיר רג'ו קלבריה, שם שיחקו האחים ורסצ'ה כילדים. ג'אני ורסצ'ה בחר במדוזה כלוגו משום שהיא גרמה לאנשים להתאהב בה ולא הייתה להם דרך חזרה. הוא קיווה שלחברה שלו תהיה אותה השפעה על אנשים ועל אלה שלבשו את בגדיו ונעליו. הלוגו אמור לבטא את הפילוסופיה העיצובית של המותג, שמקדש נועזות, פיתוי ומשחקי גומלין בין יופי לסכנה, תוך אמונה שהלוגו יזכיר תמיד את הצורך של המותג לדחוף עד לקצה את גבולות עולם האופנה ולאתגר על הנורמות המסורתיות והשגרתיות.

בעולם התכשיטים, מדוזה הפכה לסמל פופולארי מאוד על גבי תכשיטים של נשים, בדגש על צעירות. מאז ועד היום אפשר לראות תליונים, טבעות, עגילים וצמידים נוספים עליהם מתנוססת הדמות של מדוזה, לפעמים מתוך הצהרה פמיניסטית מובהקת. בעולם האומנות, תוכלו למצוא פסלים מרשימים שבחלקם מנסים להציע משמעות חדשה לסיפור – לדוגמה, פסל של אמנית שמציג את מדוזה מחזיקה את ראשו הכרות של פרסאוס, ולא ההיפך. בקוסמטיקה, אם ניקח דוגמה נוספת, מדוזה מופיעה על גבי אריזות ומוצרים שונים, כולל כאלו שמנסים לחזק נשים, להעצים את הביטחון העצמי שלהן ולבטא ייחודיות.

מדוזה מגיעה לעולם התרבות

מדוזה הופיעה ביצירות אומנות ובטקסטים תרבותיים כבר מזמנים קדומים, וזכתה לכבוד פעם אחר פעם. את השם של מדוזה קיבלו, בין השאר, ספינה צרפתית (שאמנם שקעה מול חופי סנגל במאה ה-19, אבל עדיין), אינספור תגליות מדעיות (למשל, אסטרואיד שהתגלה ב-1875), דמויות במשחקי מחשב ועוד. היום, תוכלו כאמור למצוא את מדוזה ברשימה ארוכה מאוד של פריטי נוי, מתנות ומזכרות שנמכרים בכל פינה באתונה ובחנויות המקוונות, כמו חולצות, כובעים, מגבות, ספלים, צלחות, פסלים, בובות – והרשימה עוד ארוכה.

מדוזה, או לפעמים גרוגונות, הופיעו במגוון רחב של טקסטים תרבותיים. אחת היצירות היותר מוקדמות היא הסרט האילם הקצר "ראש הגורגונה" (The Gorgone's Head). הסרט, שאורכו כ-16 דקות ובאופן די מפתיע לא מצאתי לגביו קרדיט של במאי ב-IMDB, מציג בעצם את הסיפור המיתולוגי של פרסאוס, בדגש על המסע שלו אחר ראש המדוזה וההרפתקאות שעבר בדרך לשם. קשה לומר שהסרט הזה מוכר הוא קלאסיקה – למעשה, ב-IMDB לא מצאתי אפילו דירוג של הסרט – אבל נראה שהוא הוא כן התייחס למדוזה ולסיפור המיתולוגי שלה לפני משהו כמו 100 שנה.

ממשיכים ל-1963, עם הפקה איטלקית-ספרדית שידועה בשם "מדוזה נגד הבן של הרקולס" (Medusa Against the Son of Hercules, או במקור בספרדית: "Perseo l'invincibile). זהו סרט מז'אנר ה"חרבות וסנדלים", סרטים שפרחו בשנות ה-50 וה-60 באיטליה והציגו סיפורים המבוססים בעיקרם על מיתולוגיה, היסטוריה או פנטזיה, שהתרחשו בלוקיישנים כמו רומא או יוון העתיקה. הסרטים היו עמוסים בפעולה ובדרמה, אבל אופיינו בתקציב נמוך, מעין "בי מובי" שזכו להצלחה עד עליית מערבוני הספגטי.  בסרט הספציפי, מדוזה מתוארת כיצור נודד עם עין זוהרת אחת. מה שמעניין, בהקשר שלנו, הוא שמי שיצר כאן את האפקטים של המדוזה היה קרלו רמבלדי, שבהמשך יצר יצורים אייקוניים כמו "הנוסע השמיני" ו"אי.טי – חבר מכוכב אחר".

ב"שבעת הפנים של ד"ר לאו" מ-1964, מערבון הפנטזיה השנון בו גילם טוני רנדל הגאון שבע דמויות שונות, אחת מהן הייתה של מדוזה. באותה שנה, חברת הפקות האימה האמר – שידועה בסרטי אימה מעולים ודלי תקציב – הוציאה את "הגורגונה" (The Gorgon). עלילת הסרט מתרחשת באירופה בתחילת המאה ה-20, כשגורגונה נאה שמקבלת צורה אנושית עושה טרור בכפר אירופי קטן דרך, ניחשתם נכון, הפיכת התושבים למאובנים. את הסרט ביים טרנס פישר – שאחראי לעשרות סרטי אימה עבור האמר מהמיתולוגיות של דרקולה, פרנקנשטיין, איש הזאב ואחרים – והקאסט כלל בין השאר את כריסטופר לי האגדי ("דרקולה", "איש הקש" וגם סרטי "שר הטבעות" ו"מלחמת הכוכבים"), פיטר קושינג (שגילם בקריירה העשירה שלו את ויקטור פרנקנשטיין וד"ר ואן הלסינג, וגם הופיע בסרטים קלאסיים כמו "איש השלג המתועב" ו"המומיה" המקורי), ברברה שלי ("דרקולה: נסיכת האופל", "כפר הארורים") ורבים אחרים.

אי אפשר לדבר על דמויות מיתולוגיות ולפספס את "התנגשות הטיטאנים" (Clash of the Titans), סרט הפעולה והפנטזיה מ-1981 בו כיכבו בין השאר הארי המלין, בורג'ס מרדית', מגי סמית' ולורנס אוליבייה. הסרט מבוסס על המיתולוגיה היוונית והציג דמויות מפורסמות: החל מאלים כמו זאוס והאדס, דרך הגיבור פרסאוס ועד ליצורים מפחידים כמו אנרומדה, פגאסוס וכמובן שגם מדוזה. הדמות של מדוזה כאן נוצרת בעזרת אנימציית סטופ-מושן והייתה שונה מהייצוגים המקובלים שלה, העתיקים והמודרניים כאחד, בין השאר בגלל שפלג הגוף התחתון של היה של נחש ולא רגליים, או העובדה שלצד המבט המאבן והשיער הנחשי, היא השתמשה בקשת ובחץ שבקצהו מרחה רעל הרסני.

 ב-2010 הוציאו האחים וורנר גרסה מחודשת ובומבסטית יותר של "התנגשות הטיטאנים", בתלת ממד. הסרט, בתקציב של כ-125 מיליון דולר, גרף כמעט חצי מיליארד דולר ברחבי העולם, למרות ביקורות פושרות. הוא הציג קאסט מפוצץ שכלל את סאם וורת'ינגטון, ליאם ניסן, רייף פיינס, ג'מה ארטרטון, ניקולאס הולט, קאיה סקודלריו וגם הדוגמנית והנדבנית הרוסיה נטלי וודיאנובה, שגילמה כאן את מדוזה, בייצוג קצת יותר נאמן למקור: פנים אנושיות ונאות, שמתעוותות בצורה מפחידה כשהיא הופכת את הקורבנות האומללים שלה לאבן.

כתבנו כבר באתר על האהבה שלנו ל"מפלצות בע"מ", סרט אנימציה מקסים שבהחלט יכול להיות אחת הכניסות הרכות והמהנות של הילדים שלכם לעולם האימה. אחת הדמויות היותר חביבות בסרט היא סיליה, שמשמשת מזכירה בחברת "מפלצות בע"מ" – שכזכור, עוסקת באיסוף של צעקות והמרה שלהן לאנרגיה – ובת הזוג של מייק, המפלצת הירוקה הקטנה בעלת העין האחת. סיליה היא מפלצת סגולה חביבה עם נחשים בשיער, שקמים לתחייה כשהיא מתרכזת: רפרנס ברור לדמות של מדוזה. חשוב לציין שבניגוד למיתוס היווני, הנחשים האלו לא גורמים לדמות לקפוא, למרות שיש סצנה שכן מתייחסת להשפעה הזו באופן הומוריסטי. עובדה אחרת שרלוונטית לנו במיוחד היא שבגרסה האנגלית המקורית, מי שגילמה את סילי היא לא אחרת מאשר אייקונית האימה ג'ניפר טילי, הלא היא טיפאני, בת הזוג הבובתית של צ'אקי מסרטי "משחק ילדים".

העובדה שמדוזה מופיעה בסדרת פרסי ג'קסון לא צריכה להפתיע אתכם, כי סדרת הספרים "פרסי ג'קסון והאולימפיים" – שהולידה בינתיים שני סרטים לא רעים בכלל – מביאה את המיתולוגיה היוונית לימינו, עם דמות של אל למחצה (הבן של פוסידון, אגב. כן, ההוא שאנס כביכול את מדוזה) שיוצא עם כמה חברים למסע במטרה למנוע מלחמה בין האחים המיתולוגיים.

בספר ובסרט הראשון בסדרה, "פרסי ג'קסון וגנב הברק", בדרך אל השאול ואל האולימפוס (שנמצא בקומה ה-600 של האמפייר סטייט בילדינג בניו יורק), החבר'ה פוגשים דמויות ומפלצות מיתולוגיות, ביניהן מדוזה. בסרט, את מדוזה מגלמת אומה תורמן האלוהית, שמרכיבה משקפי שמש כדי להסתיר את העיניים המאבנות שלה, ובד בשיער כדי שלא יראו את הנחשים. אנבת', בגילומה של יקירת עולם האימה אלכסנדרה דדריו (אישה שהעיניים הכחולות המדהימות שלה יכולות לשתק לא פחות מאשר מדוזה), מצליחה לעצום עיניים ונשארת בחיים. פרסי וגרובר חברו מצליחים גם הם להימנע ממבט ישיר, בעזרת מצלמת הטלפון הסלולרי שלהם. באופן שמתכתב עם הסיפור המיתולוגי, פרסי כורת למדוזה את הראש, כדי שיוכלו להשתמש בו במידת הצורך במאבק שלהם מול המפלצות הבאות. המאבק הזה מגיע מהר מאוד, והראש משמש כדי להפוך לאבן מפלצת יורקת אש עם כמה ראשים, ויסלח לי מראש הייצור המיתולוגי שלא זיהיתי (אם יש כזה).

“המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" הוא סרט פנטזיה חביב מאוד של טים ברטון מ-2016, המבוסס על ספר בעל אותו שם. שניים מהילדים המשונים האלו הם התאומים המאוד קריפיים, שלבושים בתחפושות מפחידות שנראות קצת כמו איפור. אנחנו לא יודעים יותר מדי על התאומים האלו והכוחות שלהם, למעט אולי העובדה שבדומה למדוזה, הם יכולים להפוך אנשים לאבן. הם לובשים מסכות עם חורים בעיניים (בספר) ומאופיינים בעור אפור חיוור ו"קשקשי", עם עיני נחש אפורות וניבים.

ממשיכים עם סדרת הלהיט "וונסדיי" של נטפליקס, שהחזירה לחיים את הזיכיון של משפחת אדאמס, לצד הדמויות המרכזיות, בראשן כמובן וונסדיי אדאמס בגילומה של ג'נה אורטגה, אנחנו נתקלים באקדמיית נוורמור, הפנימיה לאנשים מיוחדים ומנודים, עם כוחות משונים. אחת מארבע הקליקות המרכזיות בפנימיה – לצד "הניבים" (ערפדים), "הקשקשים" (סירנות) ו"הפרוות" (אנשי זאב" – היא "הסטלנים", שבמקרה הזה הם גורגונים. זוהי קבוצה של תלמידים גברים, שהופכים אחרים לאבן כאשר הנחשים שלהם נחשפים. באחת הסצנות מהעונה הראשונה, בחור גורגון מתבונן בטעות בבבואה שלו בזמן שהוא חופף את הנחשים שלו במקלחת והופך לאבן, גם אם באופן זמני.

את הסקירה אנחנו מסייימים עם הסדרה האונתולוגית "V/H/S", שמורכבת מסיפורים קצרים בסגנון פאונד פוטאג' – חלקם חשפו אותנו כבר לדמויות מיתולוגיות, כמו הסוקובוס. הסרט החמישי בזיכיון, "V/H/S 99" מ-2022, מורכב מחמישה סיפורי אימה קצרים שמתרחשים, ניחשתם נכון, בשנת 1999. מה שמעניין אותנו הוא הסיפור הרביעי, "המציצנים" (The Gawkers), בו אנחנו מתלווים לנער מתבגר שנוהג לצלם סרטי סטופ מושן של חיילי צעצוע. בשלב מסוים אחיו הגדול גונב לו את המצלמה ומשתמש בה למטרות רומנטיות חביבות, כמו צילום מתחת לחציאות של נשים או צילום בסתר של סנדרה (אמילי סוויט המתוקה מ"Fear PHarm" ומהריבוט המאכזב של "Castle Freak"), הבלונדינית הלוהטת שעברה להתגורר בבית ליד. החבר'ה מקווים לפרוץ למצלמת האינטרנט שלה כדי לצפות בה ברגעים האינטימיים, ובעיקר כשהיא מתפשטת אבל יש לזה מחיר. בלי ספויילרים, סביר להניח שהצלחתם כבר להסיק מה הם יראו שיש לה בשיער. בלי ספויילרים, בואו נגיד שסנדרה תגלה שצופים בה, ושחלק מהדמוית יסיימו את חייהם בתור אבנים.

את הדמות של מדוזה תוכלו למצוא במגוון רחב של יצירות אנימה וקומיקס, כמו למשל "וונדר וומן" (דיאנה פרינס נלחמת במדוזה) או סדרות הטלוויזיה המבוססות על הייקום הקולנועי של DC. ראינו דמויות של מדוזה או לפחות גורגונות בסדרות שמבוססות על מפגשים עם יצורים על טבעיים, כמו "מכושפות: הדור החדש", "הרפתקאותיה המשונות של סברינה". בעולם משחקי המחשב, היא הופיעה במשחקים כמו "מבוכים ודרקונים", "פיינל פנטזי", "Assassin's Creed Odyssey", סקין ב"פורנטנייט" ועוד רבים וטובים. 

החדשות הטובות הן שלמדתם כאן לא מעט על מדוזה מהמיתולוגיה היוונית, אחד הסיפורים העתיקים היותר מופרעים, אלימים ומעוררי מחלוקת שיש. החדשות הרעות הן שבפעם הבאה שאתם מבקרים באתונה ואשתכם שואלת אתכם מי זו המדוזה הזו שכל כך מעניינת אתכם, יכול להיות שכדאי לכם להדחיק את הסיפור המיתולוגי האכזרי הזה. לפעמים, אישה יפה עם נחשים על השיער ועיניים רצחניות היא הרע במיעוטו.