"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" (I Saw the TV Glow) הוא מותחן אימה פסיכולוגי קווירי מ-2024, שנכתב ובוים על ידי ג'יין שונברון, טרנסג'נדר.ית טרנס-פמיניסט.ית א-בינארי.ת.

אוון (ג'אסטיס סמית' מסרטי "עולם היורה" האחרונים, שיצא מהארון כקוויר) הוא נער מופנם שחי בפרבר אמריקאי בשנות ה־90 ומרגיש לא לגמרי שייך לעולם שסביבו. חייו משתנים כשהוא מכיר את מאדי (ג'ק הייבן, שחקנ.ית ואקטיביסט.ית א-בינארי.ת), נערה מבוגרת ממנו, שמציגה בפניו סדרת טלוויזיה מסתורית בשם "ורוד עמום" (The Pink Opaque). הסדרה עוסקת בשתי נערות בעלות קשר טלפתי שנאבקות בכוחות על טבעיים, והיא הופכת עבור אוון ומאדי להרבה יותר מתוכנית שהם אוהבים לצפות בה. היא מעניקה להם שפה משותפת, אפשרות לברוח מהמציאות ומרחב שבו הם יכולים לדמיין עולם אחר.

הקשר בין השניים נבנה סביב האובססיה שלהם לתוכנית. הם עוקבים אחרי הפרקים, מדברים על הדמויות ומנסים להבין את המתרחש בעולם הבדיוני שלה. אלא שככל שהשנים חולפות, היחסים בין הטלוויזיה למציאות נעשים מורכבים יותר. מאדי נעלמת מחייו של אוון, הסדרה מסתיימת, והזיכרונות ממנה משתנים. מה שנראה פעם כמו סיפור פנטזיה מרגש מתחיל להיראות כמו רמז למשהו שאוון אינו מסוגל להבין או להודות בו.

הסרט אינו מתקדם כמו מותחן מסורתי שבו כל תעלומה מקבלת פתרון ברור. במקום זאת, הוא בונה חוויה שבה תחושת אי־הנוחות הולכת ומעמיקה, והצופה נדרש להחליט כיצד לפרש את האירועים. האם מדובר בסיפור על כוחו של דמיון, על האופן שבו זיכרונות מתעוותים, או על אדם שמרגיש שהמציאות שבה הוא חי אינה מתאימה לו? הסרט משאיר מקום לפרשנות, והעמימות הזאת היא חלק מרכזי מהחוויה שלו.

מדובר בסרט עמוק, אפילו אומנותי, שעוסק בנושאים כמו דיספוריה מגדרית, התמכרות לסדרות טלוויזיה ותרבות הפופ. אחד המרכיבים הבולטים הוא המראה החזותי. התאורה הצבעונית, הגוונים הניאוניים, המסכים המרצדים והחללים הפרבריים יוצרים תחושה של זיכרון שאינו לגמרי אמין. הטלוויזיה אינה רק חפץ שנמצא בחדר; האור שלה הופך למעין נוכחות, משהו שמושך את הדמויות פנימה ומאפשר להן לדמיין אפשרויות אחרות לחייהן. השפה החזותית אינה מבקשת להפחיד באמצעות מפלצת שמופיעה לפתע, אלא לייצר תחושה שהעולם היומיומי נעשה זר, כאילו משהו בסיסי בו אינו מסתדר.

לסרט יש גם רובד אישי הקשור לזהות מגדרית ולחוויה של אנשים שמרגישים שאינם יכולים לחיות באופן מלא בתוך הזהות שהחברה מצפה מהם לאמץ. שונברון דיברה בראיונות על האופן שבו מדיה אהובה יכולה לספק רמזים לזהות שאדם עדיין אינו יודע כיצד לבטא, אך גם להפוך למקום מפלט שמונע ממנו להתמודד עם המציאות. בהקשר הזה, The Pink Opaque אינה רק סדרה בדיונית: היא מרחב שבו הדמויות מסוגלות לדמיין חיים אחרים, אך גם מקום שאליו הן עלולות לברוח במקום לפעול.