דרך המוות בבוליביה מציעה גבהים חדשים של פחד
יש כמה מקומות בעולם, שמספיק להבין מהו הכינוי השגור שלהם כדי לדעת מהי הסכנה שהם מציעים לכל מי שמגיע בהם. סקרנו באתר כמה מקומות כאלה, למשל אי הנחשים בברזיל או שערי הגיהנום במדינה בשם טורקמניסטן. דרך המוות בבוליביה, למרבה הצער, קיבלה את השם שלה בצדק. מצד אחד, מדובר בלוקיישן עוצר נשימה שיכול לספק חוויה עמוסת אדרנלין. מצד שני, זהו ללא צל של ספק אחד המקומות המסוכנים ביותר שאפשר למצוא ביבשת דרום אמריקה, או אפילו בעולם כולו. ככה זה שמדי שנה, מקפחים כאן את חייהם עשרות ולעיתים גם מאות אנשים.
דרך המוות בוליביה: פחד על פני תהום
“דרך המוות” (Camino de la Muerte) היא השם השגור של דרך צפון היונגאס (Camino a los Yungas), הממוקמת בבוליביה. הדרך הזו מחברת בין עיר הבירה לה פאז לבין קורויקו, מרחק של כ-70 קילומטרים, או למעשה בין לה פאז לאזור האמזונס של בוליביה. ההיסטוריה של דרך צפון היונגאס מתחילה עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת, בהם היא נסללה על ידי שבויים מפראגוואי, במהלך מלחמת הצ’אקו בין בוליביה לפאראגוואי בשנים 1935-1932. מספרים שרבים מאותם שבויים נהרגו במהלך העבודות. למרבה הצער, מצבת ההרוגים של דרך המוות ממש לא מסתכמת בהם.
מה שמפחיד כאן, ושמסביר את מקור השם השגור יותר של דרך המוות בוליביה, הוא שהנסיעה הזו נעשית מעל תהום של כ-350 מטר, בדרך עפר רעועה במיוחד שנחצבה על צלעות של שרשרת הרים נישאים. רוחב הכביש עומד על עד כשלושה מטרים וחצי בלבד – בלי מעקה בטיחות, כמובן – כשהדרך מאופיינת בעליות ובירידות שלא היו מביישות רכבת הרים בפארק שעשועים.
לה פאז, כידוע, היא אחת הערים הגבוהות בעולם, עם גובה של כ-3,500 מטר. בתחילת המסלול, אם זה לא מספיק, עולים לרכב האנדים, בגובה של כ-4,650 מטר מעל פני הים. משם הירידה היא הדרגתית, אבל דרמטית בכל קנה מידה. במקטעים מסוימים, יורדים עד לגובה של כ-1,200 מטר “בלבד” כך שיש הבדלים של כשלושה קילומטרים בין הגבהים בחלקים שונים של המסלול. תוך כדי המעבר הזה התפאורה משתנה, הרמה הופכת ליער גשם ומגלים מראות של צוקים, מידרונות, עמקים, מפלי ענק העוברים מעל ראשי המטיילים או מתחתיהם ושלל נקודות חן. הבעיה היא שגן העדן הזה יכול להפוך להיות גיהנום עלי אדמות תוך כמה שניות.
נהיגה למקצוענים בלבד
תנאי הנהיגה מקשים מאוד על המשימה: החל מהערפל ועד לגשם ולבוץ, המקשים מאוד על התמרון גם עבור הנהגים המיומנים ביותר. בגבהים משמעותיים כל כך מעל פני הקרקע, הסיכויים שתיתקלו בעננים או בערפל שפוגעים בראות הם בהחלט גבוהים. כמו בכל סרט אימה או אסונות שמכבד את עצמו, סכנה נוספת היא של התמוטטות אבנים גדולות או חלקי אדמה עקב תנאי מזג האוויר או תלאות הזמן. מהסיבה הזו העונה היבשה בבוליביה נחשבת למעט יותר בטוחה לביקור כאן.
אם חשבתם שלנהוג בכבישי תל אביב זה אתגר, חשבו שנית. בחלק גדול מדרך המוות, המסלול צר ומספיק רק לרכב אחד: במיוחד אם אחד מכלי הרכב או ג’יפ או אוטובוס, כפי שאכן קורה לא מעט. זכות הקדימה בהקשר הזה תהיה לנהג שמגיע מלמטה, כך שהנהג שנמצא בירידה חייב לעצור ולהיצמד ככל שניתן לשולי הדרך החיצוניים. ואגב, רמת הסכנה יורדת משמעותית כאשר עושים את המסלול מרורנבקה ללה פאז, ולא בכיוון ההפוך, מהסיבה הפשוטה בדרך הזו הנהיגה היא בעלייה, וחשוב לא פחות: צמוד למצוק ולא לתהום.
החוקים העיקריים של דרך המוות בבוליביה
בנוסף לכך חוקי התנועה המקומיים הם שונים מאלו המאפיינים את בוליביה כמכלול: למשל, אם בבוליביה עצמה נוהגים בימין, הרי שכאן הנהיגה היא בשמאל כדי שהנהג יוכל לראות בצורה טובה יותר עד כמה הגלגל החיצוני שלו ניצב ממש מעל התהום. כדי להפוך את התמונה למורכבת יותר, שלטונות בוליביה אוסרים על נהיגה בדרך המוות בשעות החשיכה וסוגרים את הכביש מדי ערב. מכיוון שהמסלול של רכב העובר בדרך המוות יכול להימשך בין כ-18 שעות ליותר מיממה אחת, ברור שעלולה להיווצר כאן בעיה גם אם יוצאים בשעות הבוקר המוקדמות (כפי שקורה בחלק גדול מהמקרים). מי שלא מספיק לסיים את המסלול במהלך היום, כפי שקורה לא מעט, צריך לבלות את הלילה בצד הדרך. יש כאלה שיראו את זה בתור חוויה, אחרים כסצנה שנראית כאילו נלקחה מתוך סרט אימה.
בתנאים האלו, דרך המוות בוליביה הפכה ליעד מבוקש מאוד עבור רוכבי האופניים שנהנים כאן מרכיבה בירידה (Down Hill) במשך לא פחות מכ-64 קילומטרים. האמת היא שברכיבה על אופניים, התמרון הוא מטבע הדברים פשוט הרבה יותר בהשוואה לאוטובוס גדול ממדים. גם בתנאים האלו, אין ספק שהרכיבה הזו מתאימה בעיקר לרוכבים מנוסים. רבים ימליצו גם לא להתפשר על האופניים בהם משתמשים, ולבחור בדגם שיוכל להתמודד היטב עם האבנים, הבוץ ושאר התלאות של המסלול.
האם כדאי לבקר בדרך המוות?
יש הטוענים שהכביש אינו מסוכן כפי שמשתמע משמהו, ושישנם אזורים מסוכנים לא פחות לשהות בבוליביה עצמה. לא רחוק משם נמצאת דרך דרום היונגאס, המחברת בין בירת בוליביה וצ’ולומאני, הנחשבת למאיימת לא פחות. למעשה, בחלקים מסוימים של בוליביה אפילו המשימה הפשוטה של חציית כביש הופכת לאתגר של ממש. ועדיין, אין ספק שהמסלול הזה קיבל את השם שלו, וגם את התואר המפוקפק של “הדרך המסוכנת ביותר בעולם” ב-1995, בצדק גמור. ההערכות הן שבשנות ה-90, כ-300-200 איש קיפחו את חייהם בדרך המוות מדי שנה. למרבה הצער, גם כמה מטיילים ישראלים סיימו כאן את חייהם. הצלבים והמצבות הפזורים כאן לאורך המסלול מהווים עדות אילמת לכך, כשבאחד הגילעדים הרבים תמצאו למשל תמצאו שמות בעברית.
השאלה שצריכה להישאל היא למה אנשים כיום מבקרים בדרך המוות. אם בעבר הייתה זו דרך התניידות נפוצה מאוד בין לה פאז לבין קורויקו או יערות האמזונס בצפון המדינה, היום יש מספיק אלטרנטיבות. אפשר לקחת טיסת פנים בין לה פאז לבין רורנבקה. הבעיה כאן היא שבהרבה מאוד מקרים די קשה למצוא מקום בטיסות האלה – אלא אם מזמינים המון זמן מראש – כשגם העובדה שטיסות משתנות או מתבטלות בבוליביה על ימין ועל שמאל לא ממש תורמת.
אופציה אחרת היא לעשות את המסלול בכביש שנפתח ב-2006 ומציע נהיגה בטוחה הרבה יותר בין שתי הערים: כן, עם גשרים, מעקות בטיחות, תעלות לניקוז מי גשמים, אספלט ואפילו כמה נתיבים. הכביש החדש הזה צימצם במידה לא מבוטלת את הנסיעות בדרך המוות, ובהתאם לכך גם את מספר ההרוגים.
היום פחות אנשים עוברים בדרך המוות, תודה לאל. עדיין תוכלו למצוא בה לא מעט רכבים או רוכבי אופניים, שמבקרים באופן עצמאי או במסגרת של טיול מאורגן (שמחירו יכול לנוע בין כמה עשרות למאות דולרים לאדם). אם אתם כן בוחרים לבקר כאן באופן מאורגן עם חברה, חשוב מאוד לראות את המוניטין שלה ולא להתפשר: אתם ממש לא רוצים לצאת לטיול אופניים בכלי תחבורה רעועים, או להיות מלווים במסלול שלא מנוסה מספיק בתנאים המורכבים כאן.
כמו שלל יעדים מפחידים אחרים, כולל כאלה שמציגים את הטבע במלוא יופיו, סביר מאוד להניח שדרך המוות תמשיך לקלוט אליה תיירים מכל רחבי העולם גם בשנים הקרובות. חלק מאותם תיירים נמשכים למראות הטבעיים עוצרי הנשימה, בעוד אחרים לאדרנלין שזורם בוודאי בדם בכל אחד מהמקטעים של המסלול.
כך או כך, אפשר רק לקוות שהכינוי “דרך המוות” יישאר רק על הנייר.
