המיתוס הנורא מאחורי אי התנינים רמרי – והאמת שמאחוריו
סרטי אימה על תנינים מקבלים מקום של כבוד בז’אנר סרטי ההישרדות של האדם מול הטבע והסכנות שהוא מציב. זה לא שהיו יותר מדי יצירות מופת בתת ז’אנר הזה – עדיין לא שמענו על “מלתעות” של תנינים – אלא שכן נתקלנו בסרטים סבירים מאוד בשנים האחרונות, מהסיבה הפשוטה שתנינים הם חיה מאיימת וקטלנית במיוחד. ברוב המקרים הזוחלים הנחשבים לגדולים ולקטלניים ביותר בעולם תוקפים את אלו שמעיזים לבקר בטריטוריה שלהם בטבע (למשל, “האגם השקט” על ההמשכונים המיותרים שלו או “הטורף” מ-2007), במקרים בודדים התנינים מגיעים למרחב העירוני (“מלתעות האימה” מ-2019) ובשאר הסרטים אין באמת עלילה (או אפקטים. או תקציב. או משחק סביר). אבל מה אם היה לנו מקום שמספק לנו את סרט ההישרדות המפחיד ביותר, מול אלפי תנינים, בעולם שלנו?
האי רמרי במיאנמר (לשעבר בורמה) מספק לפי האגדות הרבה יותר מכך – מה שמסביר למה הוא מכונה “אי התנינים” ונחשב בעיני רבים לאחד מאתרי הטבע המפחידים והמסוכנים בעולם. החדשות הטובות הן שממש לא ברור האם היום, ובמבחן המציאות, מדובר באמת בשדה טבח תניני.
הכירו את חיית הטרף המושלמת
האי הבורמזי רמרי ממוקם מול חופי מיאנמר. האי, המהווה חלק ממדינת ראקין, הוא הגדול מסוגו במדינה ובמיאנמר כולה: שטחו עומד על כ-1,350 קילומטרים רבועים. מיצר צר ודמוי תעלה, ברוחב ממוצע של כ-150 מטר בלבד, מפריד בין האי לבין היבשה. באי, שחלקים נרחבים בו נראים יותר כמו ביצה ענקית, תמצאו עצים ושטחים ירוקים למכביר, הרי געש בוץ… וגם תנינים, שהעניקו לו את שמו. ממש כמו אי הנחשים בברזיל, שכבר חשפנו אתכם אל מראות הזוועה שהוא עתיד להציע למי שרק יעז לבקר בו.
האמת היא שלא צריך את סרטי האימה כדי לדעת שתנינים יכולים להיות מסוכנים מאוד. קודם כל, מפני שהממדים שלהם הם באמת יוצאי דופן: תניני מים מלוחים (“תניני ים”), דוגמת אלו שנמצאים ברמרי, הם הקטלניים שבתנינים. יכולים להגיע לאורך של שבעה מטר ולשקול כמעט טון אחד. התנין הממוצע לא יגיע לממדים האלה, אבל עדיין הוא יכול לגבור על אדם בוגר די בקלות.
אם זה לא מספיק, התנינים יגנו על הטריטוריה שלהם בחירוף נפש, כולל טריפה אכזרית של מי שמעז להיכנס אליה. האדם הוא חסר אונים כמעט לחלוטין מול התנין, שמסוגל לשחות במהירות של כמעט 30 קמ”ש למרחקים קצרים. התנין הוא בנוסף חייה לילית, שיודעת להציב מארבים מתוכננים היטב בעיקר בזמנים החשוכים יותר. אפשר לדמיין אינספור סצנות אימה והפחדות על הבסיס הזה בקולנוע, אלא שכאן אולי תסריט האימה הזה קרה גם במציאות.
צרחות תנין: הטבח של אי התנינים במלחמת העולם השנייה
אי אפשר לדבר על אי התנינים ולא לחזור לימי מלחמת העולם השנייה, או ליתר דיוק – לתחילת 1945. בשנה זו, התקיים הקרב על האי ראמרי בו המלחמה הייתה בעיקר בזוחלי הענק האלה. זה התחיל שלוש שנים קודם לכן, כאשר האי נכבש על ידי צבא יפן הקיסרי בדומה לשאר חלקי בורמה הדרומית. במהלך המלחמה פתחו בעלות הברית במתקפה על האי במטרה לכבוש אותו מחדש. התכנון היה להקים בו נמלי תעופה, שיקחו חלק בשרשרת האספקה במהלך המלחמה.
כ-1,000 חיילים יפנים שהו באי, וניסו לפי הסיפורים לחצות כ-16 קילומטרים במנוסה שלהם מהכוחות הבריטים, לכיוון הביצות. חלק מהם היו מדממים, אחרים תשושים. הגופות של אחרים צפו בביצה. אז החלה “טבח התנינים מראמרי”, בסיומו נותרו בחיים 20 חיילים יפנים בלבד. המאורע כבר שבר כמה שיאי גינס, כמו “מספר ההרוגים הגדול ביותר במתקפת תנין”, תאמינו או לא, או “הטבח המתועד הגדול ביותר שבעלי חיים ביצעו בבני אדם”. גם הדיווחים של החיילים הבריטיים, שתיארו צרחות מקפיאות דם של החיילים בזמן שהם נטרפים למוות, תרמו היטב למיתולוגיית האימה סביב האי הזה.
המיתוס מול המציאות (כנראה)
אבל האם זה באמת קרה? ממש לא בטוח. הבעיה היא שבחלק גדול מהמקרים, שיאים נועדו להיות מופרכים או לכל הפחות מתברר שהם מעט מוגזמים ביחס למציאות. היסטוריונים ומדענים שחקרו את הקרב בעשורים שחלפו מאז, סבורים שמדובר בלא יותר מאשר אגדה אורבנית. הם מציינים את העובדה שבמרחב מחיה מצומצם באופן יחסי, בו בעלי החיים מתחרים ביניהם על הטריטוריה ואוכלים זה את זה, לא ממש סביר שאלפי תנינים יתקפו בני אדם תוך פרק זמן קצר. במיוחד לא תנינים מים, הידועים בהיותם בעלי יחידים וטריטוריאליים. במילים אחרות: הם לא התנינים שיעדיפו לחלוק יחדיו טריטוריה, לאכול באופן משותף או להשתזף על גדות הביצה. ממש כמו כלבים קטנים ולא מסורסים, הם עשויים להיות סבלניים במידת מה לנקבות אבל יגרשו באופן כמעט מיידי זכרים שמגיעים לטריטוריה שלהם. העדינים שבהם יעשו זאת בהפחדה, הקיצוניים באלימות פיזית שלא הייתה מביישת ריב בין שני נהגים ישראלים על הכביש.
בשנה יש כמה מאות מקרי תקיפות תנינים בעולם, חלקן הגדול אכזריות: בחלק הדרומי של אסיה ובאוקיאינה, למשל, קצת פחות מ-100 אנשים נהרגים בשנה מתקיפות של תניני מים. העובדות האלה חשובות מכיוון שהן מאפשרות לנו לקחת בעירבון מוגבל, באופן יחסי, את הנרטיב המיוחס ל”אי התנינים”. יכול להיות שהאמת נמצאת אי שם באמצע, כלומר, שהיה הרג של תנינים אבל בממדים מצומצמים הרבה יותר. אם מסתמכים על חלק מהסיפורים של התושבים המקומיים, ייתכן שהיה שם מספר קטן יותר של חיילים (כ-500 לפי ההערכות), ושלמעט כמה עשרות רובם המוחלט מצא את מותם מסיבות אחרות: התייבשות, זיהום של מקורות המים, טביעה, ירי של הצבא הבריטי ואפילו כרישים.
מספרים שעד היום האי מציב בפני אלו שמעיזים לבקר בו לא מעט סכנות, למשל יתושים נשאי מלריה או עקרבים. התנינים עדיין חיים שם, אבל ככל הנראה בכמויות מצומצמות מאוד. ככה זה בעולם בו מתחרים על מרחבי מחייה, ובעולם בו האדם יוצא למסעות צייד: במקרה הזה, כדי לסחור בעורות תנינים הנחשבים ליוקרתיים במיוחד.
הנה סרטון קצר שמציג את הסיפור של אי התנינים:
האם אפשר לבקר באי התנינים?
התיירות באי התנינים מצומצמת עד בלתי קיימת מנקודת המבט של התייר המערבי, ולא ידוע לנו על סיורים הנערכים פה. ועדיין, האי רמרי הוא מקבל תפקיד מרכזי מאוד בכלכלה של מיאנמר. הסיבה היא שבתחומי האי ממוקמת מערכת צינורות גז, המעבירה גז ונפט לאזורים שונים בסין שמקבלים בצורה הזו נתיב בטוח עם זמני אספקה קצרים משמעותית מאלטרנטיבות אחרות.
אז יכול להיות שאי התנינים כיום הוא פחות מאיים ממה שהוא נשמע, ושחלק האימה שמזוהה איתו היא מוגזמת או בדויה. מאבל עדיין אין ספק שמדובר במקום שאתם שמחים שלא יצא לכם כנראה להגיע אליו, לא משנה עד כמה אתם כן נהנים לצפות מדי פעם בזוועתון שכולל תנינים באנימציה ממוחשבת גרועה שטורפים בזה אחר זה צעירים מעצבנים. בהתחשב בסרטי התנינים שפוקדים את המסך הגדול והקטן מדי פעם, יכול מאוד להיות שכן נזכה לראות מתישהו סרט הישרדות שיציג את המלחמה של האדם מול הטורף האכזרי בלוקיישן האמיתי של אי התנינים.
