בובה של לילה, הגרסה הסיוטית: הסיפור של אי הבובות במקסיקו

כשאתם שומעים על מונח כמו “אי הבובות”, מה בדיוק עולה לנגד עיניכם? יכול מאוד להיות שלחלק מכם זה ייראה כמו גן עדן, בעיקר לילדים. בובות אחרי הכול הן צעצוע נפוץ מאוד, שמלווה את ילדי העולם משחר ההיסטוריה. לאדם הרגיל הן מסמלות שמחה, משחק ותמימות. הבובות מפתחות כישורים חשובים, כמו דימיון ומוטוריקה, ומאפשרות לילדים להכיר את העולם שאנחנו חיים בו. הכול טוב ויפה, כפי שתעיד העובדה שגם בביתו של כותב שורות אלה יש כ-500 בובות הפזורות בכל חלקה טובה (וזה כולל בובת מיקי מאוס שמגיעה איכשהו למקרר או בובה של סימבה במכונת הכביסה, תאמינו או לא).

למרות זאת, ואולי בגלל זה, בובות יכולות להיות גם מפחידות מאוד. אלה לא צריכות להיות בהכרח בובות מקוללות או כאלה שכיכבו בסרטי אימה, כמו אנאבל או צ’אקי, שמהוות חלק בלתי נפרד בקטלוג האספנות של הרבה מאוד חובבי אימה. במקסיקו, במרחק של כמה שעות שייט מאזור מקסיקו סיטי, תמצאו מקום שמזכיר יותר גיהנום מאשר גן עדן. ככה זה כשמאות בובות מתפרקות וקריפיות תלויות על עצים וחבלי כביסה ברחבי אי מלאכותי, מוקפות בסיפורי רוחות וזוועה. אבל האם מדובר במקום אותנטי ורדוף, או במלכודת תיירים במובן הרע ביותר שלה? אתם מוזמנים לקרוא ולהחליט בעצמכם.

אי הבובות במקסיקו
by Esparta Palma – flickr, CC BY 2.0

בובה תפייס רוח רפאים

אי הבובות מקסיקו הוא אי מלאכותי הממוקם בסוצ’ימילקו, אחד הרובעים של מקסיקו סיטי, במרחק של כ-28 קילומטרים דרומית לבירת מקסיקו. מדובר באזור תיירותי מבוקש מאוד, המציע בין השאר את ה”צ’ינמאפות”, או בתרגום חופשי “גנים צפים”. זוהי רשת של תעלות מלאכותיות, סביבן נבנו איים קטנים, שהוכתרה כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק”ו. בתחומי סוצ’ימילקו תמצאו את מוזיאון דולורס אולמדו לאומנות המציע אוסף פרטים מרשים של האמנית המקסיקנית פרידה קאלו, וכן – גם את אי הבובות המלאכותי, שנפתח לתיירים בשנות ה-90 של המאה הקודמת.

הסיפור של המקום המוזר הזה מתחיל כמה עשרות שנים קודם לכן. בשנות ה-50 או בשנות ה-20 של המאה הקודמת (תלוי את מי שואלים), חקלאי בשם דון חוליאן סנטנה בררה החליט לעזוב את משפחתו וללכת להתבודד לבדו באי קטן. לפי האגדה, יום אחד הוא הבחין בגופה של ילדה קטנה שטבעה בנהר, ולצידה בובה. לא ברור איך, אבל בשלב מסוים הוא החל להירדף על ידי הרוח של אותה ילדה. יש שאומרים שהוא היה מעורער בנפשו, אחרים שגילוי הגופה יצר אצלו טראומה, הציניקנים שהסיפור הזה בדוי בחלקו הגדול. גם אם הם יעידו שאין ספק שאותו חוליאן סנטנה אסף הרבה מאוד בובות, הטענה שלהם תהיה שהוא פשוט בדה את הסיפור בליבו כדי להסביר את ההרגל החריג שלו. כיום רואים שאנשים רבים הסובלים מהפרעת אגרנות כפייתית – וכן, לפי ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי DSM-5 מדובר בהפרעת נפש לכל דבר ועניין – מספרים לעצמם ולאחרים סיפור מסוים שיסביר את ההרגל שלהם. אנחנו כמובן לא באים לטעון שסנטנה עצמו היה אגרן כפייתי הסובל מהפרעה נפשית, אלא מציגים הסבר שכן תמצאו במחוזות שונים, בעיקר באינטרנט.

תיירים מגלים את אי הבובות

בכל מקרה, לפי הסיפור המקומי אותו חוליאן סנטנה החליט לעשות את הצעד ההגיוני ביותר במצבים אלו, אותו צעד שאנחנו מכירים מאינספור סרטי אימה: למלא את רצונה של הילדה הרודפת אותו, אשר לשטח שלה הוא לכאורה פלש. הוא החליט להתפייס איתה ועם רוחות אחרות כמו שמפייסים ילדים חיים, כלומר, בעזרת בובות. את הבובה של אותה ילדה הוא תלה על גבי עץ, אולי בתקווה שהילדה תקבל את רצונה, תשחק עם הבובה שעות על גבי שעות ותפסיק לרדוף אותו.

העניין עם ילדות הוא שבובה אחת ממש לא מספיקה להן, וזה נכון אולי גם לגבי רוחות רפאים. אותה בובה הייתה רק ההתחלה. סנטנה אסף בובות מכל הבא ליד, אפילו באופן אובססיבי, ותלה אותן ברחבי האי. נראה שהוא לא ממש השקיע בסלקציה של הבובות, בין אם מסיבות כלכליות ובין אם עקב ההנחה שרוח רפאים לא תהיה בררנית מדי בבובות שהיא משחקת איתן.

כך האי החל להתמלא בבובות ישנות משלל מקומות: בובות שצפו להן בתעלות אחרי שהושלכו או נפלו בעת משחק, אחרות שנחו להן בערימות האשפה מכיוון שכבר היו חסרות שימוש. את הגידולים החקלאיים שלו (בעיקר פירות וירקות) סנטנה מכר בשווקים המקומיים, בתמורה לבובות ישנות אחרות.

את מאות הבובות שאסף סנטנה החליט לתלות על גבי עצים, חבלי כביסה וכל הבא ליד ברחבי האי. נראה שהוא לא השקיע בניסיון לתקן או לנקות אותן. הוא קיווה שהמנחה הזו תפייס את רוח הרפאים הרודפת אותו, ותגרום לכך שהיא תמצא סוף סוף את המנוחה.

בית קברות לבובות, הגרסה המקסיקנית

ממש לא בטוח שזה עזר. השנים חלפו, הזמן עשה את שלו ומצבן של הבובות הורע. מזג האוויר ההפכפך לא תרם להן, כמובן, וכך גם החרקים שהחלו להשתלט על חלקן. תיירים החלו להגיע למקום, נמשכים למראה הביזארי, וחלק גדול מהם חיפש כל חלקה פנויה באי כדי לתלות את הבובות שלהם.

משערים שכיום יש כאן למעלה מ-1,500 בובות. רובן ככולן הן לא הבובות שתרצו למצוא בחלון הראווה של חנות הצעצועים האהובה עליכם או בעמוד הבית של החנות המקוונת, אלא אלפי בובות מרופטות, מתפוררות, שבורות או קטועות איברים חיוניים.


תוך כדי החלו לצוץ סיפורי אימה על כך שמשהו לכאורה לא תקין באי הזה: בובות שזזות או פוקחות את עיניהן בשעות הלילה, קולות מוזרים ולחישות מסתוריות שנשמעים בלב הדממה, רוחות רפאים שפוקדות את המקום מדי לילה ושאר סיפורים שמספרים לפעמים כדי להפוך מקום מסוים ליעד תיירותי עבור חובבי המקומות הביזאריים. ישנן תיאוריות שסנטנה עצמו היה חולה נפש שהאמין שהבובות שהוא אסף הן למעשה ילדים "אמיתיים" שהוא הציל מהתעלות, גם אם קרוביו הכחישו כמובן את הסיפור הזה.

נראה שסנטנה עצמו האמין שהבובות שומרות עליו, ואימץ ככל הנראה בשמחה את הסיפורים שאיפשרו לו ובהמשך גם למשפחתו לארגן סיורים ברחבי האי. בשנת 2001 הוא נפטר, לפי הפרסומים הרשמיים מהתקף לב. כמובן שבמהרה צצו שמועות אחרות. היו שטענו שסנטנה טבע באגם, כמו אותה ילדה שהתחילה לכאורה את סיפור האימה שלנו. אחרים היו בטוחים שהוא התאבד, כדי להתייחד עם הילדה שמלווה אותו כבר עשרות שנים. מאז האי מנוהל על ידי קרובי המשפחה שלה, שהמשיכו במאמצים לשמר אותו או למתג אותו בתור אתר תיירותי לגיטימי. אחיינו של חוליאן, חאבייר רומרו סנטנה, הוא אחד מהאנשים שמעבירים באי הבובות סיורים. "בלילה, בסיור שאנחנו מעבירים, אני נכנס ביחס עם עובד נוסף לתוך האי, ממתינים שהאנשים ישמעו בכי של אישה צעירה או הנחה", הוא סיפר בראיון.

By Amrith Raj - Own work, CC BY-SA 3.0,

אי רדוף, או מלכודת תיירים?

אי הבובות במקסיקו זכה לפרסום ניכר, וכיום תמצאו אותו כמעט בכל רשימה של אתרי תיירות מפחידים וביזאריים ברחבי העולם (וכמובן שגם באתר בו אתם מבקרים, שמציע בין השאר אתרי תיירות מפחידים וביזאריים ברחבי העולם). למרות השם המפתה שלו זהו לא המקום אליו כדאי להגיע עם הילדים, אלא אם אתם מעוניינים מראש לחשוף אותם בגיל צעיר למראות שעלולים להיות מטרידים מדי עבורם.

אין ספק שחובבי התיירות "האפלה" או הצילומים הייחודיים יכולים להעביר כאן כמה שעות. זהו לוקיישן מטריד, אטלי אפילו מפחיד, שיכול מאוד לספק את מי שנמשך למקומות מהסוג הזה. אחוז משמעותי מאוד מהמבקרים מגיעים לאי עם בובה אחת לפחות, שככל הנראה חשבו להשליך לאשפה. אולי כחלק מטקס "גמילה" של הילדים שלהם מהבובה, בערך באופן דומה לעצי המוצצים שנמצאים כיום בהרבה מאוד פארקים וגינות ציבוריות.

העניין הוא שההגעה לאי הבובות אינה דבר פשוט, והשאלה היא עד כמה מומלץ לצאת למסע הזה. כדי לבקר באי הבובות יש צורך בהפלגה בת שעתיים לפחות לכיוון, תלוי מהיכן אתם מגיעים, והעלויות די גבוהות. ההגעה נעשית באמצעות מקומיים, שלא בהכרח ששים לבקר במקום "מקולל". חלק מהמפעילים, לפי הסיפורים שקראנו, מנצלים את חוסר הידע או חוסר האונים של המבקרים. הם גובים מהם סכומים מופרזים בעת ההגעה לאי, או דורשים תוספות בטענות שונות ומשונות. שמענו סיפורים על אנשים שנלקחו לאי מזויף עם כמה עשרות בודדות של בובות, או אפילו על כך שהמאפיה המקומית השתלטה על התיירות לאי. אחרים מציעים להתייחס לאי כמו שהוא במשמעות הישירה שלו: אי מעשה ידי אדם, שפשוט החליטו בשלב מסוים לתלות בו בובות ישנות ומרופטות.

ככל הנראה לא נדע לעולם מה בדיוק התרחש באי הבובות במקסיקו, איך הוא התפתח והאם מדובר במקום עם סיפור אפל אמיתי, או בעלילה בידיונית שנועדה בעיקר למטרות תיירותיות. אנחנו עוד לא ביקרנו כאן, וספק אם נבקר בשנים הקרובות. אחרי הכול, יש לנו כמה מאות בובות לטפל בהן בבית, חלקן כבר במצב רעוע, והילדות לפעמים מניחות אותן במקומות מוזרים.