טארוט לא טורף את הקלפים, אבל מהנה בדרכו | ביקורת סרט
סרטי אימה לימדו אותנו שכמעט כל חפץ עלול להיות מקולל, לזמן רוחות או שדים, ובעיקר – לעשות צרות לדמויות. יש כמה חפצים שהפוטנציאל שלהם להיות מפחיד הוא פשוט גדול יותר. כשבוחנים את המאפיינים של קלפי טארוט, אפשר לשאול אולי למה לא ראינו הרבה סרטים עליהם. זכורות לי סצנות שמערבות קלפי טארוט בכמה סרטים, כמו “קח אותי לגיהנום” המשוגע של סם ריימי ואפילו “Braindead” של פיטר ג’קסון, אבל לא זכור לי סרט שהעמיד את הקלפים במרכז, או הקים לתחייה את הדמויות המוכרות שמופיעות עליהם. האם הסרט “טארוט”, שכן מתיימר להציע את הנרטיב המעניין הזה, עושה בפועל את העבודה?
לפני כמה חודשים, כשראיתי את הטריילר של “טארוט” וקראתי את תיאור העלילה, הבנתי שיצירת מופת כנראה לא תהיה כאן (כלל אצבע: בסרטים בהם תיאור העלילה כולל “קבוצה של צעירים”, אתם יכולים לצפות להחלטות מטופשות וחסרות היגיון, שמסתיימות בהקפצות זולות). כן ציפיתי לסרט שיהיה מהנה, או אפילו כזה שכיף לצחוק עליו. למרות הביקורות הדי שליליות על הסרט, ולמרות שיש בו הרבה מאוד בעיות, אני חייב לומר שלא סבלתי ב”טארוט”, ושיש בו דווקא כמה נקודות מוצלחות.
סרט אימה על חפצים מקוללים, רק עם טארוט
אחד מכללי האצבע של טארוט, כך נאמר לנו בשלב מסוים בסרט, הוא שאסור להתעסק עם חפיסת קלפים של מישהו אחר. כשחבורה של צעירים שוכרת אחוזה מבודדת בהרי קסקטיל במדינת ניו יורק כדי לחגוג יום הולדת לאחת מהן, הם משחקים בכל מיני משחקים שצעירים בסרטי אימה עושים. בשלב מסוים הם מגלים שנגמר להם האלכוהול, ומבינים שבחדר שהכניסה אסורה אליו, בטח יהיו בקבוקי אלכוהול. הם מוצאים קופסה מוזרה למראה עם קלפי טארוט, ואחת הבחורות שקראה מספיק על הנושא באינטרנט, מחליטה לקרוא בקלפים לכולם – מסתבר שזהו הכלי המדויק ביותר לחיזוי העתיד. הסרט מזכיר מאוד יצירות קולנוע אחרות, כמו סרט “Ouija”, “נגעת נרצחת” או “אפליקציה סוף”, בהם חפץ מסוים מעורר קללה, שדים מרושעים או יצורים מפחידים, עם כמה טוויסטים.
על פניו, “טארוט” מציג רעיון די מוכר, אבל לוקח אותו לשדה המשחק של טארוט, אסטרולוגיה ומה שביניהם: הקלפים בעצם חוזים איך כל דמות תמות ועל ידי מי, ובעיקר – גורמים לזה להתגשם מהר מאוד. האם זה מספיק כדי להיות מקורי? כנראה שלא, כי בפועל אנחנו מקבלים מבנה נרטיבי שרחוק מלחדש הרבה למי שראה מספיק סרטי אימה על טבעיים, בדגש על תת ז’אנר החפצים המקוללים. הדמויות שמתקשות להתחמק מהגורל שלהן באופן שמזכיר קצת יותר מדי את סרטי “יעד סופי”, ההבנה שיש כאן חפצים מקוללים שצריך להבין מה המקור שלהם (כן, כולל הסצנה הבלתי נמנעת של מפגש באמצע הלילה עם אישה מוזרה שנתקלה כבר בקללה בעבר), הניסיון להבין מה עושים כדי לסיים את המעגל ולשבור את הקללה לפני שכולם מתים, וכן הלאה.
נראה שזה לא משנה מה בדיוק אותו חפץ מקולל: קלפי טארוט, אפליקציה בטלפון, יד מקוללת, רהיט או כל דבר אחר – בפועל המבנה הנרטיבי של סרטים מהסוג הזה פשוט נראה דומה מדי. זה בערך כמו לקחת כל סרט על בית רדוף כלשהו, על הנוסחאות שלו, ופשוט להגדיר שהפריט הרדוף הוא – סתם דוגמה, שלא קשורה כמובן לשום סרט קולנוע מהשנים האחרונות – בריכת שחייה מקוללת. למרות זאת, אני בדרך כלל נהנה מרוב הסרטים שפועלים על פי העיקרון הזה, שיכולים להיות Guilty Pleasure או אפילו מוצלחים.
אז למה זה בכלל בעייתי? לדעתי, כשמבינים מהר מאוד את חוקי המשחק, הסצנות נעשות צפויות. אין כאן בנייה של מתח או חרדה אמיתית לגורל הדמויות, גם כי קל מאוד לשכוח מה הוא אמור להיות. עם כל הכבוד לידיעה של הדמות הראשית בטארוט, באסטרולוגיה או במה שלא יהיה, בתחילת הסרט היא “יורה” ניתוח פסיכולוגי מלא לכל דמות, עם התייחסות לעבר, להווה ולעתיד, בכמה וכמה מישורים. הצופה כמובן לא זוכר בדיוק מה צפוי להיות הגורל של הדמויות, ומגלה על כך בדיעבד, דרך הפלאשבקים או ב-Voice Over, שקצת מוציאים אותנו מהסצנה.
הבעיה המרכזית היא שהסרט פשוט צפוי מדי. כשרואים דמות ויודעים כשהיא עומדת כנראה לסיים את חייה, המתח יורד. כשדמות מקבלת החלטות מטופשות שמגדילים את הסיכויים שהיא תסיים את חייה, אנחנו מאבדים קצת את האמון בתסריט, ההזדהות עם הדמויות והחיבור לעלילה. גם במצב הזה אנחנו יכולים לקבל הפחדות יעילות, עיצוב מדליק של הדמויות המרושעות וקצת Gore – אם הסרט היה באמת לוקח סיכונים.
הבעיה העיקרית: טארוט שומר את הקלפים קרוב לחזה
“טארוט” בוים ונכתב על ידי ספנסר כהן ואנה הלברג, על פי הספר Horrorscope של ניקולאס אדאמס מ-1992. הספר עסק בנושא שונה – רוצח סדרתי שבוחר את קורבנותיו לפי מה שהקלפים מראים לו – וההחלטה לקחת את הסיפור לשדה המשחק העל טבעי דווקא נראית מעניינת.
השאלה העיקרית היא איך בדיוק מעבירים את הסיפור, והדעות שלי בנושא די חלוקות. כהן שימש עד עכשיו ככותב וכמפיק בפועל של כמה סרטים, בעיקר אקשן או מדע בדיוני, כמו “Extinction” מ-2018 או “בלתי נשכחים 4”, וזו הפעם הראשונה בה הוא מביים סרט באורך מלא. הלברג, ששיתפה איתו פעולה בכמה פרויקטים, חולשת על הבימוי גם כן בפעם הראשונה. יכול מאוד להיות שחוסר הניסיון שלהם ניכר בסרט, כי לכל אורכו יש תחושה די מעיקה של פוטנציאל לא ממומש.
זה מתחיל מהיצורים עצמם. על פניו, הרעיון שלכל דמות יש את הגורל האיום שלה ואת הדמות הנוראה שאמורה להגשים אותו, הוא מעניין. גם היצורים, ברובם, נראים אחלה – לפחות כשרואים אותם בפריים. אולי מכיוון שמדובר בסרט בדירוג PG-13, שאומר שגם קהל צעיר יחסית יכול לראות אותו בלי ליווי של הורה, רוב ההריגות נעשות בצורה מרומזת או מחוץ לפריים. בחלק מהמקרים יש בילד אף די ראוי של כמה דקות, שפשוט מסתיים בצורה מאכזבת: כמו סצנות המערבות רכבת או ליצן במעלית, בלי ספוילרים כמובן. מעבר לחוסר האמינות הפוטנציאלי במצב בו אנחנו עשויים לגלות שבאחד מהמקרים דמות שחשבנו שהיא מתה לא באמת מתה (לא שאני רומז על משהו), הסרט באמת מפספס את האפשרות להיות יותר ייחודי ופחות שגרתי.
“טארוט” מתבסס בעיקר על הפחדות צפויות, כולל ג’אמפ סקארס שקל לראות שהם מגיעים, ופחות על מפגש קריפי עם יצורים שהיו באמת יכולים להיות מפחידים אם היו נותנים לנו לראות אותם, או מתמקדים יותר במה שהם עושים לדמויות. זה בולט כמעט בכל מפגש של דמות עם הייצוג של ה”קלף” שלה, בין אם תליין, ליצן, קוסם או המוות עצמו, ובסצנות ההרג שפשוט נחתכות מהר מדי, מרומזות, או לא מציגות את מה שבאמת מעניין לראות (בלי להיות סאדיסטי, כמובן). הסרט מצליח לבנות בכמה רגעים אווירה מפחידה, בעיקר דרך עיצוב הדמויות, הצילום או התפאורה, אבל מתקשה ללכת עד הסוף או לסיים אותן בצורה מוצלחת. לכן בשלב מסוים הסרט מתחיל לעמוד במקום, יש שיגידו גם להיות משעמם.
הקאסט: שמות צעירים, חלקם מבטיחים
כמו שאפשר להסיק מהתקציב הדי מצומצם של הסרט (כ-8 מיליון דולר, לפי הדיווחים) הקאסט של “טארוט” כולל בעיקר שמות צעירים, די אלמוניים נכון לעכשיו. הרייט סלייטר (סדרת הטלוויזיה “Pennyworth”‘, וגם תפקיד קטן מאוד ב”אינדיאנה ג’ונס וחוגת הגורל”) מככבת בתפקיד הראשי. עוד תמצאו כאן את ג’ייקוב בטלון (נד מ”ספיידרמן”), שדי מצליח לגנוב את ההצגה עם דמות משעשעת. הקאסט כולל גם את אוונטיקה (סרט המוזיקל האחרון של “ילדות רעות”), אדיין ברדלי (“טעות בכיוון” האחרון, וגם “היפים והאמיצים”, רחמנא ליצלן), לרסן תומפסון (שהופיע בעיקר בקליפים מוזיקליים, כולל כרקדנית בקליפ מעריצים ויראלי של “Run the world (Girls) הנורא של ביונסה. באמת שאני לא סובל את השיר הזה!) והמברלי גונזלס, השחקנית הוונצואלית הנאה, שבמהלך הסרט ניסיתי להבין מאיפה היא נראית לי מוכרת. הבדיקה שלי הראתה שהיא שיחקה בשני סרטי אימה נידחים שנתקלתי בהם בשנים האחרונות – “תיכון רצח” (2018) ו-“מכשפות ביער” (2019) – ובכל זאת זכרתי אותה. אז כנראה שיש בה משהו.
מעבר למשחק, שנע בין מוצלח, לא אחיד ברמתו או מאכזב, מה שהפריע לי הוא העובדה שחלק מהדמויות מתעקשות לעשות את כל מה שיגדיל את הסיכויים למוות שלהן. נוצר כאן מעין דיסוננס: מצד אחד, יש כאן את המוות שנראה כמעט ודאי, כי ככה היה כתוב בכוכבים, בקלפים, או במה שזה לא יהיה. מצד שני, חלק מהדמויות עושות הכול כדי למות, כי ככה היה כתוב בתסריט, בסיפור, או במה שזה לא יהיה. אז למה צריך את הקלפים?
מה אומרים הקלפים: האם כדאי לראות את הסרט טארוט?
“טארוט” זכה לביקורות די רעות, עם 19% ביקורות חיוביות בלבד ב-Rotten Tomatoes או ציון מבקרים משוכלל (Metascore) של 36. בקופות הוא דווקא הצליח בצורה די סבירה, עם קצת יותר מ-48 מיליון דולר ברחבי העולם נכון למועד כתיבת שורות אלה. בתור חובב אימה, הייתי שמח אם הסרט היה “מקריב” את הדירוג שלו (PG-13) ובוחר ללכת על כל הקלפים, גם בשיעור של פגיעה מסוימת בהכנסות שלו. הוא לא חייב להיות קיצוני כמו טורצ’ר פורן, כמובן, אבל כן להציג קצת יותר ממה שאמור להגדיר סרט אימה.
“טארוט” הוא עדיין סרט עם כמה רגעים מהנים, לפחות אם אתם מגיעים עם ציפיות נמוכות ומוכנים לא להפעיל את המוח למשהו כמו שעה וחצי, אבל קשה לומר שכל הכוכבים מסתדרים בשורה במקרה שלו.
