תסריטי הקורונה חוזרים, וגם קווין וויליאמסון: ביקורת על הסלאשר “חולה”
כנראה שבעולם שאנחנו חיים בו, שלוש שנים הן עולם ומלואו. מי זוכר שרק לפני כמה שנים היינו מסתובבים בכל מקום עם מסכה, נמנעים מהתכנסויות של יותר מחמישה אנשים, רואים את הקבוצה האהודה שלנו (ליברפול) לוקחת אליפות אחרי 30 שנה מול יציעים ריקים, עושים את החג בזום עם המשפחה ומחשבים את המרחק של גינת הכלבים הקרובה מהבית, כדי שלא ניתקל בפקח זועם שיטען שחרגנו ממגבלות מרחק היציאה מהבית. היום הקורונה נראית כמו נחלת העבר, ותודה לאל. גם אם במציאות הנוכחית של ישראל יש לנו המון צרות אחרות, אלא שכן כדאי ליהנות מהחזרה לנורמליות כל עוד היא כאן. לפחות מבחינה בריאותית.
במובן הזה סרט הסלאשרים “חולה” (Sick), שמציג שתי צעירות שבוחרות לצאת ל”בידוד עצמי” בבקתה מרוחקת רק כדי לגלות שמישהו מנסה לרצוח אותן, החזיר אותי למה שכבר שכחתי. מה שיותר חשוב הוא שהסרט, במידה מסוימת, הזכיר לי גם את מה שאני אוהב בז’אנר האימה, גם היא התוצאה רחוקה מלהיות מושלמת.
ברוך שובך, קווין וויליאמסון
השם הבולט ביותר שקשור לעשיית “חולה” הוא שהשמות שעומדים מאחוריו הם בהחלט מסקרנים. אם גם אתם העברתם את שנות הנעורים שלכם בצפייה חוזרת בסלאשרים עם החבר’ה בשנות ה-90, אתם חייבים המון תודה לקווין וויליאמסון שהוליד כמה מזיכיונות האימה היותר אהובים היום. הוא כתב את ארבעת הסרטים הראשונים של “צעקה”, ואת חלקם גם הפיק, כאשר בשני הסרטים האחרונים הוא משמש “רק” בתור המפיק בפועל. ברזומה התסריטאי שלו אפשר למצוא גם את “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” (1997), “סיוט בחדר המורים” (1998) ו”הקללה” (2005). רשימת הפרויקטים שלו די מצומצמת, בטח בשנים האחרונות, ככה שהסרט החדש שהוא אחראי על התסריט שלו מעורר עניין. או בעיקר: מעלה ציפיות לסרט סלאשרים נוסח “מי עשה את זה” (Whodunit), עם הרבה התייחסויות רפלקסיביות. נכון שהוא חולק את קרדיט הכתיבה עם קייטלין קראב. אלא שמכיוון שזהו הפרויקט הקולנועי המשמעותי הראשון שלה, ככה שאנחנו לא יודעים עליה יותר מדי או מה הייתה מידת המוערבות שלה בתסריט, נתמקד בעיקר בקווין וויליאמסון בסקירה הזו. אבל נשתדל לציין את השם של קראב בסוגריים בכל פעם שאנחנו מתייחסים לתסריט של “חולה”.
עוברים אל מאחורי המצלמה, שם נמצא את ג’ון האיימס. יכול להיות שהשם הזה לא יגיד לכם יותר מדי, כי מדובר בבמאי שברוב הקריירה שלו ביים בעיקר סרטי אקשן שאיכותם מוטלת בספק, כמו כמה מהסיקוולים בסדרת “חייל אוניברסלי” (כן, זו שהתחילה בשנות ה-90 עם ז’אן קלוד ואן דאם). אלא שב-2020 הוא ביים את “לבד” (Alone), שהצליח להפתיע בלא מעט דרכים. האיימס לקח עלילה די גנרית מז’אנר המותחנים-סרטי האימה הפשוטים, בהם אישה נרדפת על ידי פסיכופט, אבל הצליח להשאיר את הצופים מרותקים בזכות קצב מהיר, צילום נכון ותסריט מוצלח, בו לגיבורה יש באופן די חריג במחוזותינו מעט היגיון ושכל ישר. ההפתעה הזו די העלתה את רף הציפיות שלי כשהתיישבתי לצפות ב”חולה”.
זוועתון בתקופה המזוויעה של הקורונה
“חולה” נפתח באופן שאולי יזכיר לכם חלק מהסרטים שהזכרנו כאן. צעיר שנראה מעט דושבג (ג’ואל קורטני מ”סופר 8″ ו”דוכן הנשיקות”) יוצא לקניות בסופרמרקט, מקבל הודעת SMS מטרידה, חוזר הביתה ונרצח על ידי מישהו במסכה. כפי שכתב אור סיגולי ב”סריטה”, אנחנו בהחלט מקבלים כאן קצת ווייב של “הצעקה”, שיחזור גם בנקודות אחרות בסרט. סצנת הפתיחה הזו אולי נראית אקראית, כי הרי רוב הסלאשרים חייבים להיפתח ברצח שיציג לנו לראשונה את הרוצח ויראה שמדובר בסלאשר, אבל כמובן שבהמשך הסרט נגלה שהיא קשורה במובן מסוים לגיבורות שלנו.
הגיבורות שלנו הן צמד חברות, שמתנהגות כמו שאתם מצפים שצעירות יתנהגו בעת הנוכחית: כלומר, מצלמות הרבה באינסטגרם, מעלות פוסטים לרשתות החברתיות וגם עושות קצת דברים אחרים מדי פעם, כמו לדבר אחת עם השנייה. פרקר (גידאון אדלון, “הכישוף: הדור הבא” המאכזב), שלאחרונה נפרדה מבן זוגה, יוצאת עם חברתה הטובה מירי (בתלהאם מיליון, שלמרבה המזל מופיעה בקרדיטים רק בתור בת’ מיליון) לבקתה משפחתית מבודדת. התקופה היא אפריל 2020, מעט לאחר תחילת התפרצות הקורונה, והפאניקה בעיצומה. סגרים עדיין לא היו בתמונה בארצות הברית, אבל השתיים מחליטות לצאת מרצונן ל”סגר”. הן עוטות מסכה אפילו ברכב, מנקות את מוצרי המזון ומשחקות משחק ניחושים סביב אנתוני פאוצ’י, אחד הבולטים בכוח המשימה של הבית הלבן למשבר הקורונה. אם הבנתי נכון, פאוצ’י הוא משהו כמו פרופסור איתמר גרוטו שלנו, כלומר, הפנים של מאבק ההתמודדות בקורונה. רק נקווה שהוא לא ימצא את עצמו שר בליפסינק בתור אפון.
פתאום דמות מסתורית מגיעה לבית, דופקת בדלת ונעלמת. מי שכבר צפה בסרטים מהסוג הזה יודע שיכול מאוד להיות שהדמות הזו היא לא באמת הרשע, אלא מישהו שהשתיים מכירות, מגיע לכאן ללא הזמנה ומשום מה בוחר להתגנב לבית במקום להיכנס אליו כמו בן אדם נורמלי. אבל אל דאגה: מהר מאוד הן יירדפו גם על ידי רוצחים אמיתיים, כאלה עם סכין ומסיכה. המרדפים האלו ייעשו בלוקיישן מבודד (מן הסתם) וללא יכולת ליצור קשר עם העולם החיצוני (לייק דה!), ככה שהסרט נע בתפר בין סלאשר לבין סרט “פלישה ביתית” (Home Invasion).
האמת היא שבמהלך הסרט שאלתי את עצמי למה בדיוק אנחנו צריכים כאן את ההתייחסויות לקורונה. אחרי הכול, לא נדרשים יותר מדי תירוצים כדי לגרום לדמות להילחם על חייה בלוקיישן מצומצם ומבודד מאוד. הסרט גם צולם לאחר החזרה לנורמליות, להבדיל מסרטים כמו “הוסט” שנעשו בתנאים המחמירים של הסגרים, ככה שההתייחסויות לקורונה עשויות להיראות במבט ראשון כמו גימיק, או לכל הפחות נוסטלגיה. בחצי השני של הסרט הדברים יתבהרו, עם התגלות זהותם של הרודפים, ואז נגלה שלקווין וויליאמסון (נו, טוב. וגם לקראב, שרשומה גם היא על התסריט) יש משהו ביקורתי לומר על הקורונה. אלו הם הרגעים בהם הסרט מקבל גם היבטים של הומור שחור, בעיקר בזכות אחת מדמויות המשנה. אבל מעבר לזה, כמובן, לא נרחיב.
תוצאות הבדיקה: לא מספיק חולה
“חולה” הוא כמו חולה מאומת של מחלת הקורונה, ללא תסמינים משמעותיים: התחושה היא שהיה יכול להיות קצת יותר טוב, אבל גם הרבה יותר גרוע. הסרט מעניין וזורם מאוד, אבל יש כמה נקודות חלשות בתסריט שלו ובהתנהלות הלא תמיד רציונלית של הגיבורות: אתם יודעים, להתעלם מהסכנה גם כשהיא מוחשית, לבצע בחירות תמוהות שאמורות ליצור מתח וכדומה. המשחק של הקאסט הצעיר ברובו בהחלט מספק, אם כי אף דמות לא יותר מדי זכירה או בעלת עומק. הסרט מתכתב עם חוקי הז’אנר היטב, אלא שלא תמצאו כאן אלף רמזים והתייחסויות אירוניות לסרטים משיקים כמו בעולם “הצעקה” (ממש לא בטוח שמדובר בחיסרון, ע”ע סרטי ה”צעקה” האחרונים).
אפשר לטעון שברמה התסריטאית, זו לא אחת מיצירות הפאר של וויליאמסון (אהה, כן. וגם הבחורה השנייה שאחראית לתסריט), אבל גם כך הרמה הזו גבוהה יותר מרוב סרטי הסלאשרים המופקים כיום. האיימס מצליח להרשים עם החוזקות שהוא גילה ב”לבד”: בעיקר בחירה נכונה של שוטים, ניצול מיטבי של הלוקיישן ובניית מתח יעילה, בין השאר באמצעות הצגת הפער בין מה שהדמויות רואות למה שנסתר מהן. ככה שמדובר בשם שבהחלט כדאי להמשיך לעקוב אחריו בשנים הבאות. אהה, ולמרות שיש כאן כמה הבהלות או רגעים מותחים, קשה לטעון ש”חולה” מצליח להיות “חולני” ברמת האימה או ה-Gore שבו. מספר הרציחות די מצומצם, ולא תראו כאן יותר מדי מראות מלבבים של איברים כרותים או דם שמתפזר לכל עבר.
בסופו של דבר, אנחנו כן ממליצים לתת לסרט את הצ’אנס שלו, גם מכיוון שהוא לא דורש מכם להקריב יותר מדי מהזמן או מהשכל שלכם. בעולם בו שלוש שנים חולפים בצ’יק, והקורונה היא בעיקר זיכרון מר, מה זה כבר 80 דקות של סרט אימה חביב בהחלט?
