מלכודת העכברים של מיקי: רעל עכברים קולנועי, או סרט רע ומהנה? | ביקורת
הכתובת הייתה על הקיר, ככה שקשה לומר שההר הוליד עכבר. באמת שאי אפשר היה לצפות ליותר מדי מסרט אימה על מיקי מאוס, או ליתר דיוק: על ספינת הקיטור וילי, הגירסה הראשונה של מיקי מאוס מ-1928. אבל מרגע שפקעו זכויות היוצרים על הסרט, היה ברור שלעשות סרט אימה על העכבר המפורסם בעולם זה מירוץ נגד הזמן – בטח אם מביאים בחשבון את ההצלחה הדי גדולה והלא מוצדקת של סרט האימה ההוא על פו הדוב. כמה ימים לאחר פקיעת הזכויות כבר התבשרנו על כמה סרטים, חלקם נראים מבטיח (יחסית!) על הנייר ואחרים כמו חלטורה מוגמרת, שמנסה לרכוב על הדמות שהגיעה לנחלת הכלל ולעשות קצת כסף, לפני שנשכח שמישהו ינצח במירוץ ויעשה את “סרט האימה הראשון על מיקי מאוס“.
אז סרט האימה הראשון של מיקי מאוס, שכבר זמין לצפייה ביתית, הוא “מלכודת העכברים של מיקי” (The Mouse Trap). ניגשתי לצפות בו כשאני מצפה לגרוע מכול. לא רק כי זה סרט על פאקינג רוצח במסיכה של מיקי מאוס, אלא כי מראש ידעתי שהוא נקטל על ידי כל מי שהעז לראות אותו ושרד כדי לספר לחבר’ה. ברור שאי אפשר לצפות ליותר מדי מסרט שדירוג הגולשים הנוכחי שלו באתר הסרטים הגדול בעולם (IMDB) עומד על משהו כמו 2.5 מתוך עשר, מה שאומר שאפשר לצפות למשהו ברמה של הסרט הרביעי של ג’יפרס קריפרס, הסרט הראשון והמאוד חובבני של פו הדוב ועוד כמה יצירות שכבר שכחתי שראיתי, כמו למשל העיבוד הנורא של משחק המחשב “בית המתים”.
אז ניגשתי לצפות מתוך מזוכיזם טהור, שירות לציבור הקוראים, או אם תרצו: תקווה שהסרט יהיה כל כך גרוע עד שהוא יהיה מצחיק, כמו שקורה לפעמים בז’אנר האהוב עלינו. משהו כמו שעה ועשרים אחרי, לא כולל כמה הפסקות יזומות שעשיתי כדי להבין אם ראיתי נכון את מה שחשבתי שראיתי, חזרתי עם המסקנות. ספוילר: הביקורת הזו תכלול מונחים שהמצאתי כדי למצוא את המילים לתאר אותה, כמו “מלכודת עכברים קולנועית” או “רעל עכברים טהור”. ובכל זאת הצלחתי למצוא כאן כמה דברים טובים, אולי כי אני טיפוס אופטימי וחיובי מטבעי.
יום הולדת רצח עם מיקי, בג’ימבורי
העלילה של “מלכודת העכברים של מיקי” היא די פשוטה: קבוצה של צעירים מגיעים למתחם בילוי, בסגנון ג’ימבורי, כדי לחגוג את יום ההולדת ה-21 של אלכס (סופי מקינטוש). מהר מאוד, אחרי כמה דיאלוגים משונים ודינמיקות לא ברורות, רוצח סדרתי שלבוש כמו מיקי מאוס מתחיל לרצוח אותם אחד אחרי השני. מהתיאור הזה, יכול להיות שאתם מצפים לגילטי פלז’ר, או תת הז’אנר האהוב “סרט אימה גרוע כל כך עד שאי אפשר להפסיק לצחוק ממנו”. למרבה הצער, ברוב הזמן, “מלכודת העכברים של מיקי” לא מקיימת אפילו את התנאי הפשוט הזה.
הסרט מתחיל בצורה מוזרה, אבל סבירה, עם כיתוב שמתייחס לסוגיית זכויות היוצרים והפחד מדיסני, שידועה בתוך מישהי שקנאית מאוד לתוצרים שלה. בסצנות הראשונות אנחנו מגלים את הגיבורה הראשית, חברתה למשמרת והבוס (סיימון פיליפס), חובב מיקי מאוס, שעובר התגלות במסגרתה מישהו שנשמע כמו מיקי מאוס מדבר איתו ומדרבן אותו להיכנס לתוך תחפושת, ולעשות כנראה דברים נוראים. אני מתעכב על הסצנה הזו מכיוון שזה בעצם הפעם היחידה בסרט שאנחנו יכולים להבין מי עומד מאחורי הרציחות. למעשה, הסרט חושף את זה אפילו ברשימת הקרדיטים, אבל בוחר להתעלם במודע מהסוגיה הזו במשך כל הסרט. כולל הדמויות, שבטוחות שיש מישהו אחר שעומד מאחורי הרציחות, למרות שברור לנו ובשלב מסוים להם שזה לא יכול להיות הוא. במילים אחרות: המתח הבסיסי לגבי הדמות של הרוצח, אולי המאפיין העיקרי שיכול להפוך סרטי סלאשרים עם רוצח במסיכה לסבירים, לא קיים כאן.
לצד כל אותן סצנות תמוהות בג’ימבורי, או מה שהמקום הזה לא יהיה, חלק גדול מזמן המסך של הסרט מוקדש לחקירת משטרה, של מי שמוצגת בתור אחת השורדות היחידות: הבחורה הגותית ואולי הלסבית רבקה (מקנזי מיליס, שעושה דווקא עבודה סבירה). היא נחקרת על ידי שני שוטרים, שאחד מהם אמור להיות השוטר הטוב (דמיר קוביץ). האחר מוצג בתור השוטר הרע (ניק ביסקופק, עם רזומה של כמה דמויות פסיכופטיות בסרטים דלי תקציב של אותם היוצרים, כמו סרטי אימה על סנטה קלאוס רצחני), אבל ההגדרה הזו בעיקר מסתכמת במבטי בוז שחוזרים על עצמם ושלילת כל מה שהנחקרת אומרת, כי זה מה ששוטרים רעים אמורים לעשות. הבעיה העיקרית היא שהסצנות האלו לא תורמות כמעט דבר לסרט. אנחנו לא מגלים יותר מדי דברים חדשים, לא על הדמויות או הדינמיקות ביניהן. נוצר הרושם שהן כאן בעיקר כדי למלא קצת זמן, והיה אפשר בקלות להיפטר מרובן.
מלכודת העכברים של מיקי: בלי עלילה, בלי מתח, בלי דמויות
אז ראינו שאין יותר מדי (או בכלל) מתח בעלילה כאן. זה די הגיוני בהתחשב בתיאור העלילה, ובעובדה שאנחנו מדברים כאן על מלכודת העכברים של מיקי מאוס, ולא – סתם שם אקראי – “מלכודת העכברים” של אגתה כריסטי, המחזה הבלשי המפורסם שמוצג בלונדון מאז 1952 ועד היום (!), שידוע גם בטוויסט שהצופים התבקשו שלא לחשוף. אז נכון שלצפות לאגתה כריסטי או לסלאשר מפתיע זה קצת מוגזם, אבל עם קצת מאמץ ומחשבה היה אפשר ליצור תסריט ראוי יותר למאכל אדם.
החדשות הטובות הן שיש בסרט כמה נקודות חיוביות. הצילום בהחלט סביר בהתחשב בתקציב, גם אם יש סצנות חשוכות מדי, או כאלה בגוונים מוגזמים של אדום או כחול. הלוקיישן עושה את העבודה ברוב המקרים, יש כמה משפטים משעשעים בתסריט, הסרט כולל מימד נוסטלגי מסוים, והוא לא ארוך מדי. בנוסף, עכברים הם חיה מעניינת, גבינה זה טעים, ולהיות בג’ימבורי עם ילדים יכול להיות כיף. גם לעשות יום הולדת בג’ימבורי יכולה להיות בחירה מוצלחת, במיוחד בגילים צעירים יחסית, בהם הילדים יכולים לשחק קצת במתקנים ולתת שקט להורים.
החדשות הרעות הן שהיה לי קשה למצוא עוד דברים טובים לכתוב על הסרט, ככה שנצטרך להישאר בינתיים עם השורות האלה. בשאר האספקטים, התמונה הרבה פחות אופטימית. מישהי חכמה אבל מעט מטורללת אמרה פעם שגבינה חינם יש רק במלכודת עכברים, וזה נכון במידה מסוימת גם בסרט הזה. ברמה של המשחק, הדמויות או הדיאלוגים, קשה לצפות יותר מדי כי אנחנו יודעים מראש על מה הסרט ומה המשאבים שלו. אנחנו מקבלים כאן ייצוג של רוב הסטריאוטיפים המוכרים מסרטים מהסוג הזה – אתם יודעים, הבחורה האחרונה (שלפחות כאן היא לא ממש אחרונה), החנון הביישן שמאוהב בה בסתר, הספורטאי הדביל שמאוהב בצורה אגרסיבית, הבלונדינית המוחצנת מינית (שייאמר לזכותה שדווקא כללה ממד ציני די משעשע), הנערה הגותית (גם היא הייתה צינית, כי בסרטי אימה גותיות הן תמיד ציניות) וכן הלאה.
הבעיה היא שהסרט לקח את הייצוג הזה כמה צעדים קדימה. הדמויות מסתכמות לאותו סטריאוטיפ, להבעת פנים אחת שמבטאת אותו ולטון מונוטני שגם אמור להשלים את הדמות. כלומר, חלק מהדמויות קוראות את המשפטים בצורה מונוטונית, או כמו שאפשר לצפות מהאיפיון המאוד מאוד בסיסי שלהן, בלי קשר לתוכן או למה שקורה בסצנה. התוצאה היא אובר אקטינג מוגזם מאוד, ללא פיתוח, התקדמות או רגש של הדמויות. חלק מהקאסט כן עושה עבודה ראויה ולפעמים יש כמה משפטים סבירים או מצחיקים, אבל צריך לצלוח הרבה מאוד סצנות מייגעות ולא ברורות עם משחק מוגזם כדי להגיע אליהם.
מה לעזאזל קרה למיקי מאוס?
אני בן אדם סלחן מטבעי, ומאמין שסרט אימה גרוע יכול להיות מהנה גם בלי רמות גבוהות של משחק, דמויות, תסריט או מתח. היו לי ציפיות כאלה גם במקרה הזה, אלא שמהר מאוד הן נעלמו. מיקי מאוס מופיע בפריים בצורה שנראית גם היא כאילו יצאה מבית החרושת של קלישאות האימה בסרטים דלי תקציב. התלבושת שלו היא סבירה, וגם על הצחוק המתגלגל אפשר לסלוח. הבעיה היא שמיקי שלנו מופיע בסצנות באופן לא ברור מבחינה נרטיבית, כשאני זוכר למשל רצף של שלוש או ארבע סצנות עוקבות, בכל אחת מהן דמות אחרת נתקלת בו, בלי שיש התפתחות מעניינת כלשהי.בסצנות או שקורה משהו ביניהן. ככה לא יוצרים מתח או עניין, וככה גם לא בונים עלילה עם היגיון. אלא אם מיקי מאוס יכול לשגר את עצמו ממקום למקום בלי סיבה נראית לעין.
אהה, אופסי.
מיקי מאוס מאמין כנראה שרוצח סדרתי בסרטי סלאשרים צריך לנופף בסכין שלו או לחרוט איתה על הזכוכית, פעולות שמשום מה הוא עושה כמעט כל פעם כשהמצלמה עליו, כי כנראה אלו אימג’ים שאמורים להפחיד. כשהוא לא עושה דאווינים עם הסכין הוא מתנגב מאחורי הדמויות, לרוב עם אפקט קולי שחוק. יש בדמות שלו אלמנטים על טבעיים, כמו הזכות לשעתק את עצמו למקום אחר (אה?), או לפגוע בדמויות בעזרת טלפתיה (מה?), והסרט כמובן לא מנסה להסביר מדוע ולמה. זו לא בהכרח בעיה, כי גם בסרטים של ארט הליצן לדוגמה ראינו אלמנטים לא מובנים בדמות הנבל ובסיפור הרקע שלה. חלק מהסוגיות עדיין לא קיבלו מענה, או אפילו לא יקבלו תשובה, אבל לטעמי זה לא פגע בהנאה מהסרט, ובעיקר מהנבל הכל כך מוצלח שלו.
בכל זאת, כדי שהסרט יחזיק אותנו הוא צריך לכלול מידה מסוימת של היגיון או מבנה נרטיבי שיראה יתקדמות מסוימת, וזה לא קורה. החולשה היחידה של מיקי נראית די רנדומלית, והפתרונות שמציעים הדמויות די מוזרים. אולי עם קצת מחקר ואהבה למקור היה אפשר למצוא הסברים עלילתיים מתוך העולם של מיקי מאוס וספינת הקיטור וילי, אפילו מופרעים או יצירתיים במיוחד. לא יודע, מיקי משליך גבינה על הדמויות, פוצח בריקוד המפורסם שלו, מנופף בראש של אחת הדמויות כמו שווילי ספינת קיטור עשה לאחד החתולים, עורף את הראש של הדמויות עם הגה של ספינה, דופק פטיש בשיניים של אחת הדמויות וכדומה. אלה הצעות מגוחכות, אבל אם תראו את הסרט, יכול להיות שתבינו שהפתרונות שנבחרו לא מוצלחים מכך בהרבה. אם כבר בוחרים בכיוון טפשי, לפחות שיהיה מודע לעצמו ולנוסטלגיה שהוא אמור לגלם.
לצערי, זה לא קורה. אנחנו מקבלים תחושה שמיקי נמצא כאן בעיקר בתור גימיק, כדי למשוך צופים עם יותר מדי זמן פנוי, ושניתן היה להחליף את המסיכה שלו באלף ואחת דמויות אחרות (כל עוד הן הפכו לנחלת הכלל, כמובן!).
מלכודת העכברים של מיקי מראה: כל סיום הוא התחלה חדשה
הסרט מסתיים בצורה פתאומית וחסרת היגיון, בלי שאנחנו יודעים מה עלה בגורל חלק מהדמויות, מה סיפור הרקע של הנבל או האם חקירת המשטרה בכלל הובילה לכיוון מסוים שיכול להיות רלוונטי לצופה, ושיסביר למה ביזבזנו על זה זמן מסך. בסצנה שאחרי הכתוביות, אנחנו מקבלים כמיטב המסורת גם רעיון עלילתי שיכול להסביר סרט המשך, אולי עם עוד כמה דמויות חדשות מהארסנל של מיקי. ואכן, ממש לאחרונה התבשרנו על סרט המשך שנמצא בפיתוח: “The Mouse Trap: Welcome to the Mickeyverse”, בו אנחנו נפגוש גם את מיני מאוס, במה שאולי יהיה יקום קולנועי חדש.
אז נכון שזו לא חוכמה לקטול סרט שמראש ברור שהרמה שלו היא נמוכה, יש שיגידו חובבנית. קל להיות ציני כלפי סרטים מהסוג הזה, שנעשים לרוב מתוך רצון “לקצר דרך” ולמשוך קהל גם בלי השקעה, כי סרטי אימה על דמויות אהובות מהילדות יכולים להיות מעניינים ולמשוך חובבי אימה. “מלכודת העכברים של מיקי” מכניס אותנו למלכודת הזו ומוכיח שהביקורות הקוטלות עליו הן די מוצדקות, גם אם למרבה ההפתעה ראיתי כבר סרטי אימה גרועים יותר (מה שאומר שהביקורת בהחלט יכולה להיות עליי, ועל הבחירה שלי איך להעביר את הזמן הפנוי).
יכול להיות שסרט ההמשך או סרטי האימה האחרים של העכבר המפורסם יצילו קצת את המצב, אבל גם אם לא: מיקי מאוס נמצא בחברה טובה, שתמשיך כנראה לגדול בשנים הקרובות עם עוד סרטי אימה שיהרסו לנו את הילדות. מתי יגיעו כבר הסרטים של במבי ופיטר פן?
