הצעקה הראשונה:ציור הצעקה של מונק הוא קלאסיקת אימה (ותודה לגוסטפייס)
בתור חובבי אימה, על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את המילה “צעקה”? סביר מאוד להניח שהאימג’ הראשון שיעלה לראש שלכם יהיה גוסטפייס, הרוצח הסדרתי – או למעשה, המסכה שלובש כל אחד מהרוצחים – בסרטי “צעקה”. עבור רוב האוכלוסייה, לעומת זאת, המונח מתכתב עם אחד הציורים המפורסמים ביותר בהיסטוריה. “צעקה” של האמן הנורווגי אדוורד מונק היא יצירה אייקונית ומשפיעה במיוחד, כשהשפיעה לא רק על העיצוב של הדמות של גוסטפייס.
בכתבה הבאה, ננסה להבין למה אדוורד מונק יצר את ה”צעקה”, מה כל כך מיוחד בציור הזה, מה בדיוק הוא מבטא (מסיפור החיים של מונק, דרך מצבים נפשיים ועד לתופעות טבע) ואילו תעלומות ששמורות אולי לסרטי אימה קושרו אליו במהלך השנים (מכיתוב מסתורי ועד לשלשת יונים, לכאורה).
כל מה שחשוב לדעת על הצעקה של מונק
הצעקה הוא ציור – או ליתר דיוק סדרה של ציורים והדפסים – שיצר אדוורד (אדוארד) מונק בתקופה די ארוכה, מ-1893 עד 1910. הציור נחשב לאחד המשפיעים בתולדות האומנות, כציור המשפיע שתרם לייסוד זרם האקספרסיוניזם, כלומר, אומנות שמתמקדת ברגשות ובעולם הפנימי של היותר. במקרה של מונק מדובר בעולם פנימי מורכב מאוד, שהפך עם השנים לסמל תרבותי, שמייצג אוכלוסייה רחבה או אפילו מגמות ברמת המאקרו, כמו החרדה הקולקטיבית או תחושות הניכור שמאפיינים את האנושות מזה תקופה ארוכה.
“הצעקה” מציג סצנה מטרידה, שהפכה כזכור לאחת המפורסמות בתולדות האומנות. במרכז הציור אנחנו רואים דמות מעוותת, מצוירת בקווים מופשטים מאוד, עומדת על גשר (שמעלה, כמובן, תחושות שליליות כמו בדידות וניתוק. מאחוריה הדמות רואים שתי דמויות מטושטשות, ובצידה, ברקע, את מה שאפשר לזהות בתור הפיורד של אוסלו. הרקע, בגוונים עזים, הוא כמובן לא ריאליסטי: השמיים מזכירים יותר שקיעה דרמטית או אפילו שריפה, והפיתול של קו האופק רחוק מלהיות טבעי, מעין ורטיגו.
מה שפורץ דרך כאן, וגם מפחיד, הוא שהראש של הדמות מזכיר גולגולת, הידיים מכסות את האוזניים והפה הפעור כאילו פולט צעקה. אם יש ציור שיכול “לדבר”, זה בטח הציור הזה, בו מונק מצליח לבטא אימה וייאוש בצורה שנראית בסיסית אמנם, אבל מורכבת מאוד ליצירה. סדרת הציורים קיבלה ברוב השפות את השם “צעקה” (למשל, “The Scream” באנגלית), גם אם השם הנורבגי המקורי (“Skrik”) הוא קצת יותר מורכב, ומבטא גם את המונח “צווחה”, שמתאים כמובן לתאר את הבעת הפנים של הדמות.
מונק יצר כאן ציור סוריליאסטי, עם צבעים עזים ולא מציאותיים (בעיקר גווני כתום, אדום וכחול), במשיכות מכחול שנראות אקספרסיביות ונמרצות, מה שתורם לתחות חוסר האיזון והטירוף. למרות שהיום הסגנון הזה והציור מצוטט מאוד, במאה ה-19 הוא שבר הרבה מאוד מוסכמויות.
כך נולד אחד הציורים המפורסמים בעולם
מספרים שאדוארד מונק יצר את “הצעקה” בתקופה סוערת בחייו, אבל גם בהיסטוריה האירופית. בשנים שלאחר מכן, הוא תיאר חוויה אישית שהובילה לציור. “הלכתי לאורך שביל עם שני ידידים. השמש נטתה לשקוע. לפתע האדימו השמים כדם”, כתב. “עצרתי, כוחי תש, ונשענתי על הגשר. היו דם ולשונות אש מעל הפיורד הכחול-שחור והעיר. ידידיי הוסיפו ללכת, ואני עובדתי שם רועד מחרדה. חשתי צעקה אינסופית עוברת בטבע”.
לא מעט מומחים ניסו לנתח למה התכוון מונק בציור שלו, וכמובן שגם מה הייתה ההשראה המדויקת לסיפור. היו שסבורים שסיפור ילדותו העצוב של מונק בא לידי ביטוי. כשהוא היה בן חמש אשתו מתה משחפת. כמעט עשור לאחר מכן, כשהוא היה בן 14, נפטרה אחותו (שהייתה גדולה ממנו בשנה אחת) מאותה מחלה איומה. קיימות תיאוריות שהציור מבטא את המצב הנפשי של אחותו של מונק, שסבלה מבי-פולאריות (הפרעה דו קוטבית) והייתה מאושפזת כתוצאה מכך בבית חולים לתשושי נפש. טענה אחרת היא שמונק מתייחס כאן להפרעת דה פרסונליזציה, במסגרתה האדם עלול לחוות אפיזודות של ניכור וניתוק מתהליכים שמתרחשים ברמה המנטלית והגופנית – כך שנוצר מצב של חוסר התאמה בין מצבו הפנימי של האדם לזה החיצוני.
מונק עצמו, אגב, התייחס לעובדה שהצעקות הגיעו – לכאורה או שלא – ממשהו שנמצא סביב האדם המיוסר, ככה שהוא רק מגיב למה שקורה סביבו (זו הסיבה שהדמות מסתירה את האוזניים שלה). מונק כתב “הרגשתי צעקה גדולה עוברת דרך הטבע” בגרמנית, בחלק התחתון של היצירה שלו מ-1895. אומרים שהשם הראשון שהוא ייעד לציור היה “צעקת הטבע”.
עם כל הנסיבות האישיות של מונק, כשבוחנים ציור קשה לנתק אותו מהרקע ההיסטורי שלו. ההיסטוריה בהחלט יכולה להסביר חלק מתחושות הניכור והבדידות שעולות מהיצירה. הוא נוצר בתקופה של שינויים מהירים וקיצוניים באירופה. כחלק מהמהפכה התעשייתית והשינויים החברתיים הרבים שנבעו ממנה, ומסיבות אחרות, רבים חשו תחושות כמו חרדה וניכור. יכול להיות שמונק פשוט תיאר אותן, והבחירה שלו בדמות שלא כוללת איפיון מובחן או מגדר מבטאת את הצד הקולקטיבי שלה.
ומה לגבי הרקע האקספרסיבי, יש שיגידו אפוקליפטי? בהקשר הזה, קיימות תיאוריות שסבורות שמונק מתייחס כאן להתפרצות הר הגעש קטקטואה ב-1883, השנה בה מונק החל לעבוד על סדרת הציורים. מדובר באחת ההתפרצויות המאסיביות ביותר בהיסטוריה של האנושות, עם גל צונאמי בגובה של כ-30 מטר שגרם להרס של מאות כפרים ולהרג של יותר מ-36,000 איש, להעפת רסיסי סלעים עד לגובה של כ-30 קילומטר, שגל הדף שהקיף את כדור הארץ כשלוש פעמים וחצי ונשמע עד אוסטרליה (מרחק של כ-5,000 קילומטר), להעלאת איים שלמים כלא היו וגם לשקיעות יוצאות דופן, שצצו בכל רחבי העולם בשנים (!) שלאחר מכן.
גם לגבי הדמות המוזרה בציור, חסרת הייחוס המגדרי, יש לא מעט תיאוריות. אחת הבולטות שבהן היא שמדובר בהשראה שקיבל מונק מומיה פרואנית שהוצגה בתערוכה העולמית בפריז באותן שנים (1889), שיושבת בתנוחה עוברית, כאשר הידיים שלה לצד הפנים.
הנה סרטון של כ-15 דקות, מהערוץ המצוין Great Art Expalined, שמסביר איך נוצרה האומנות הגדולה הזו:
גוסטפייס, לפניך! על ההשפעות של ציור הצעקה
עוד לפני שנגיע לגוסטפייס ולהשפעות אחרות שקשורות לעולם האימה, קשה להתעלם מהעובדה שמדובר באחד הציורים בעלי העוצמה הרגשית הרבה ביותר. מונק הצליח לבטא רגשות די מובהקים, של חרדה, ייאוש ועוד, בצורה ויזואלית שמתאימה בדיוק. הדימוי הפך למעין אייקון תרבותי, שמסמל כאמור תופעות רחבות היקף כמו חרדה קיומית.
חשוב לציין שמונק לא המציא לגמרי את הגלגל. הציור עצמו מושפע מכמה סגנונות, כמו הדפסים יפניים: אפשר לראות את זה בצורת הנוף, שמזכיר גלים, או בגשר הצר והמעוות. מונק הושפע גם מסגנונות אחרים שהיו נפוצים בסצנת האומנות באותן שנים, כמו הסימבוליזם או האימפרסיוניזם, אבל הצליח לפתח סגנון ייחודי משל עצמו, שפתח את הדלת לז’אנר האקספרסיוניזם.
מה שחשוב אפילו יותר הוא שהציור נחשב למשפיע מאוד. הדוגמה הקרובה ביותר לעולמנו הוא הדמות של גוסטפייס, הרוצח הסדרתי (המשתנה!) בסרטי צעקה, שמזכיר במראה שלו את האדם הצווח מיצירת המופת של מונק. לפי הדיווחים, בגרסאות הראשונות של התסריט, ווס קרייבן תיאר את הרוצח כ”רעול פנים”. בהמשך עלה מוטיב רוח הרפאים הלבנה, והתכנון היה ליצור דמות עם מסיכה דומה לזו שמפיקת הסרט, מריאן מדלנה, ראתה במהלך החיפוש שלה אחר לוקיישן לסרט. התכנון היה שהדמות של גוסטפייס תהיה לבנה גם בגלימה שלה (פריט טריוויה: הרוצח ב”זו סכין נפלאה” מזכיר בעיצוב שלו את המראה הראשוני שייחסו לגוסטפייס), אלא שמדלנה הייתה סבורה, ובצדק, שדווקא השחור יהיה מפחיד יותר. בסופו של דבר נוצרו במיוחד עבור הסרט כמה גרסאות של המסיכה, ששואבות השראה בין השאר מכרזת הסרט “החומה” של פינק פוליד מ-1982 (שהיא כנראה מושפעת כשלעצמה מהציור של מונק), העיצוב של הדמות המצוירת המוחצנת בטי פופ, שהפכה לסמל מין בשנות ה-30 של המאה הקודמת ועוד.
כמו כל יצירת אומנות חשובה, במהלך השנים נוצרו גירסאות חדשות ו”פרשנויות” לציור הצעקה, בין השאר של אמנים בעלי שיעור קומה כמו אנדי וורהול, טרייסי אמין ורוי ליכנטנשטיין. היא אפילו כיכבה באחד הפרקים של “רחוב סומסום”, עם ציור שנוצר בעקבות תאונה המשלבת עוגיית ענק, והבעה דומה של עוגיפלצת במהלך הפרק. היום אפשר לראות את ה”צעקה” בלא מעט גרסאות, רפרנסים, פרסומות ואפילו בטלפון הסלולרי, עם אימוג’י שמבטא – אם אני מבין נכון את הז’רגון של שפת האימוג’י – רגשות כמו לחץ או תסכול.
תעלומת הכתב המסתורי ולשלשת היונים
כמו הרבה מאוד ציורים מפחידים אחרים, גם לצעקה יש את המסתורין סביבו. אחת התעלומות המרתקות סביב “הצעקה” קשורה לכיתוב קטן המופיע בפינה השמאלית של אחת הגרסאות של הציור, עם המילים “יכול ליצור מצויר רק על ידי מטורף”. במשך שנים רבות ניסו להבין מי בדיוק עומד מאחורי הכיתוב. לצד התיאוריה הדי מובנית שמונק הוא שאחראי לכיתוב, מסיבותיו שלו, היו שסברו שמדובר במעשה ונדליזם.
לפני כמה שנים, החוקרים במוזיאון הלאומי של נורבגיה ניסו למצוא תשובה לשאלה. הם בחנו בזכוכית מגדלת ועם אמצעים מתקדמים אחרים, כמו קרני אינפרא אדום, את הכיתוב הזעיר, שאי אפשר להבחין בו בצורה ברורה בעין בלתי מזוינת. בעזרת מומחית לכתבי מונק, נמצאה התאמה בין כתב היד של מונק לאותיות שכתובות על הציור.
ממצאי המחקר הם שהכיתוב נוסף כשנתיים לאחר השלמת הציור, על ידי מונק עצמו. ב-1895, הוא הציג אותו בתערוכה באוסלו. אחד הנוכחים בדיון באוניברסיטה המקומית, רופא במקצועו, טען שהציור גורם לו לפקפק במצבו הנפשי של האמן ה”משוגע”. מונק עצמו נפגע מהתיאור, במיוחד על רקע העובדה שמחלות נפשיות לא היו זרות במשפחה שלו. יש שטוענים שהכיתוב של מונק הוא התרסה כנגד אותו אדם, בעוד שאחרים סבורים שהוא גרם למונק להיכנס להתקף נפשי ולחרדה, שגרמה לאותו הכיתוב.
תעלומה אחרה סביב הציור קשורה, תאמינו או לא, ללשלשת יונים. או לפחות כך היה נהוג לחשוב, כי לא מצאו הסבר לכתם המסתורי שהופיע במרכז התמונה, בגרסה המפורסמת ביותר של הציור. במשך תקופה ארוכה, התייחסו לכתם בתור צואת יונים, כשההסבר היה שייתכן שמדובר בתאונה מצערת שקשורה לעובדה שמונק אהב לצייר מתחת לכיפת השמיים, ושציפורים כנראה אוהבות לעשות את צרכיהן על אומנים. לאחר סדרה ארוכה של בדיקות, נמצא שלמרבה המזל (או שלא, כי הרי אומרים שלשלשת יונים היא סגולה למזל) התשובה היא דרמטית פחות: הכתם נגרם על ידי שעוות נר, עדות לעובדה שמונק נהג לצייר בשעות הערב, בתאורת נרות.
איפה ציור הצעקה של מונק נמצא היום?
במהלך השנים, מונק יצר כמה גרסאות של ציור הצעקה, לרבות ציורי טמפרה, שמן, פסטל וליתוגרפיה. בהתאם לכך, אפשר למצוא את הצעקה בכמה וכמה מקומות:
- המוזיאון הלאומי של אוסלו מאכלס את הגירסה המפורסמת ביותר, ציור בצבעי טמפרה על לוח
- בגלריית מונק, גם כן באוסלו, תמצאו ציור שמן על הצעקה על גבי בד
- במוזיאון מונק באוסלו, תלויה גרסה נוספת של הציור, הפעם בצבעי פסטל
- גרסה רביעית, גם כן מפסטל, נמכרה ב-2012 במכירה פומבית תמורת כמעט 120 מיליון דולר
- ליתוגרפיות של הציור תמצאו באוספים ובמוזיאונים שונים ברחבי העולם
שימור היצירות האלה אינו דבר פשוט על רקע העובדה שהן עתיקות, וגם נעשו בצורה שהופכת אותן לרגישות מאוד לתנאי הסביבה. למרות זאת, בציור כל כך מפורסם, נראה שמי שאנחנו צריכים לדאוג ממנו הוא דווקא האדם. ב-1994 נגנבה הגרסה הראשונה של הציור מהגלריה הלאומית של אוסלו. הגנבים דרשו תמורתה מיליון דולר, אבל בסופו של דבר הרשויות בנורבגיה הצליחו להשיב את הציור במבצע מתוחכם, בלי שהפושעים קיבלו דבר.
ב-2004 גרסה נוספת של הציור נגנבה: הפעם זו הייתה הגרסה במוזיאון מונק באוסלו, לצד ציור מפורסם אחר של מונק, “מדונה”. שוויין של שתי היצירות הוערך אז בכ-74 מיליון דולר, ובאופן מפתיע הן גם לא היו מבוטחות. החדשות הטובות הן ששנה לאחר מכן נמצא והורשע פושע, שגם רצח קצין משטרה. ב-2006 נמצא הציור, שנפגע בצורה כמעט אנושה. עד עכשיו לא ידוע בדיוק מה קרה, אבל יכול מאוד להיות שהפורצים פשוט שדדו את הציור כדי שתשומת הלב הציבורית תתמקד בו, ולא למשל ברצח של קצין משטרה שצריך לחקור. בעלות של כמה מאות אלפי שקלים, הציור תוקן בסופו של דבר.
