15 עובדות על "שתיקת הכבשים" שיעוררו בעור שלכם צמרמורת
כשהייתי ילד, צעיר עדיין מכדי לראות סרטי אימה, היו כמה שמות שרק שמיעה שלהם הייתה מעוררת בי פחד מסוים, אבל בעיקר סקרנות. "שתיקת הכבשים" (The Silence of the Lambs) הוא אחת הדוגמאות המובהקות. היה בשם הזה משהו שגרם לי לדמיין משהו נורא, אולי טבח המוני בחיות תמימות. כשהייתי מספיק גדול כדי לראות סרטים מהסוג הזה – מתישהו בחטיבת הביניים, אם אני זוכר נכון – הוא היה אחד הראשונים ברשימת הצפייה שלי. למרות שאני לא זוכר שהסרט הותיר בי טראומה מסוימת בצפייה הראשונה (ובאלו שבאו אחריה), אין ספק שמדובר באחד ממותחני האימה המשובחים והמשפיעים שראינו.
מאז עברו משהו כמו 33 שנה, ו"שתיקת הכבשים" עדיין מחזיק בכמה הישגים יוצאי דופן (למשל, סרט האימה היחידי שזכה באוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר). עם הופעה מצמררת של אנתוני הופקינס בתור הרוצח הסדרתי הקניבל חניבעל לקטר והופעה אדירה של ג'ודי פוסטר כסוכנת ה-FBI קלאריס, בימוי מופתי של ג'ונתן דמי וכמה סצנות בלתי נשכחות, זוהי קלאסיקת אימה. מה שמעניין הוא שהסיפור מאחורי הסרט ותהליך ההפקה שלו הם בהחלט ייחודיים, כמו שתוכלו ללמוד מהסקירה הבאה של עובדות על "שתיקת הכבשים", חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות.
שתיקת הכבשים מבוסס על ספר (או סדרת ספרים)
סביר להניח שרוב חובבי האימה יודעים איך קראו לנבל בסרט "שתיקת הכבשים" (חניבעל לקטר, לייק דה). חניבעל לקטר נולד בספריו של תומאס האריס, כשהראשון שבהם היה דווקא "הדרקון האדום" מ-1981. הספר הציג לראשונה את הדמות של הפסיכיאטר והרוצח הסדרתי ד"R חניבעל לקטא, שנהג לאכול את קורבנותיו. בנקודת הפתיחה שלו, הסרט הציג מרדף של ה-FBI אחרי רוצח נורא המכונה "פיית השיניים", שנוהג לפרוץ לבתים, להרוג את בני הבית ולקיים יחסי מין עם הגופה של האישה. גיבור הספר הוא וויל גרהאם, שלכד בעבר את לקטר ושמבין שהוא חייב להיעזר בו כדי לתפוס את "פיית השיניים", טכנאי עם אובססיה לציורי "הדרקון האדום הגדול".
הספר "שתיקת הכבשים" יצא ב-1888, והציג הפעם את הסוכנת קלריס סטרלינג בניסיון שלה לתפוס רוצח סדרתי נורא לא פחות: הרוצח שקיבל את הכינוי "באפלו ביל", בין השאר בשל החיבה שלו לכלוא בביתו נשים צעירות, לפשוט עור מגופן ולזרוק את גופותיהן לבור. בספר "חניבעל" (1999), ד"ר לקטר נמלט מהכלא ומתמודד מול הסוכנת קלאריס, שמנסה כמובן ללכוד אותו.
הספרים של דמי לא זכו לביקורות נלהבות מדי, אבל הפכו לרבי מכר. במיוחד אחרי הסרט ששינה הכול.
שתיקת הכבשים הוא לא הסרט הראשון על חניבעל לקטר
הסדר בו הספרים הפכו לעיבודים בקולנוע הוא שונה. הסרט הראשון שהציג לעולם את דמותו של ד"ר חניבעל לקטר הוא "הצייד" (Manhunter) של מייקל מאן מ-1986, בו בריאן קוקס – אז בתחילת הקריירה שלו – נכנס לנעליו של לקטר, בסרט שמבוסס על "הדרקון האדום" של מאן. "שתיקת הכבשים", בבימויו של ג'ונתן דמי, יצא ב-1991. ב-2001 הגיע סרט ההמשך "חניבעל" (Hannibal) , ולאחר מכן עוד שני פריקוולים (סרטים מקדימים): "דרקון אדום" (Red Dragon) עם אדוארד נורטון, גם כן בכיכובו של לקטר.
הפריקוול הבא ברשימה היה "חניבעל: מקור הרוע" (Hannibal Rising) של פטר ובר ב-2006, שמציג את לקטר בילדותו. מי שגילם את חניבעל לקטר הנער היה השחקן הצרפתי גספר אוליאל, עם הצלקת המזוהה בלחי שמאל (זכר לתקיפה שלו על ידי כלב רוטוויילר), שלמרבה הצער נהרג ב-2022, בגיל 37, בתאונת סקי בצרפת.
הייתה גם סדרת טלוויזיה בשם "חניבעל" בת שלוש עונות (2015-2013), שבוחנת את מערכת היחסים של ד"ר חניבעל לקטר (הפעם בגילומו של מאדס מיקלסן) עם סוכן ה-FBI וויל גרהאם (יו דנסי).
שתיקת הכבשים הוא סרט האימה היחידי שזכה באוסקר
כתבנו כבר באתר על ההתעלמות של האקדמיה לקולנוע מסרטי אימה. מ"שתיקת הכבשים" הם גם לא התעלמו, ובצדק גמור. זהו הסרט השלישי בלבד, והאחרון עד כה, שזכה בכל חמשת הפרסים החשובים ביותר: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר (ג'ונתן דמי), השחקן הטוב ביותר (אנתוני הופקינס), השחקנית הטובה ביותר (ג'ודי פוסטר) והתסריט הטוב ביותר (טד טלי). השניים הקודמים שעשו את זה היו קומדיית הסקרובול "זה קרה לילה אחד" של פרנק קפרה מ-1934, ו"קן הקוקיה" של מילוש פורמן מ-1975.
עד היום, "שתיקת הכבשים" הוא סרט האימה היחידי שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר.
אנתוני הופקינס זכה לאוסקר למרות זמן מסך מצומצם
ההופעה מקפיאת הדם של אנתוני הופקינס בתור ד"ר חניבעל לקטר הקנתה לו את אחד הפרסי האוסקר המוצדקים ביותר, למרות שזמן המשך שלו היה מצומצם באופן יחסי. זמן המסך שלו עומד על 24:52 דקות בדיוק, כשרק דיוויד ניבן קיבל אוסקר עם פחות דקות (על "שולחנות נפרדים" מ-1958, בו הופיע במשך 23:39 דקות בלבד). אם מביאים בחשבון את משך הסרט, הופקינס מדורג במקום הראשון מכיוון שהוא מופיע במסך רק בכ-21% מהסרט.
אין ספק שהייצוגים האחרים של ד"ר חניבעל לקטר הם מוצלחים פחות ממה שאנתוני הופקינס עשה כאן. הוא הפך כל כך מזוהה עם הנבל, עד שהופעה מצמררת משובחת אחרת של שחקן מסוים עשויה לגרום באופן כמעט מיידי השוואות לאותה הופעה אייקונית. לא מזמן כתבנו כאן באתר ביקורת על "לונגלגס" המשובח, שזכה להגדרה של "שתיקת הכבשים המודרני", עם הופעה מרשימה מאוד של קייג' בתור רוצח סדרתי פסיכי במיוחד. למרות שגם את קייג' השוו להופקינס, ולמרות שהתפקיד שלו באמת מעולה, ברור שאנחנו לא מדברים כאן על אותה רמה של הופעה.
שתיקת הכבשים יצר נבל וגיבורה בלתי נשכחים
ההופעה הזו הספיקה להופקינס גם לקבל את המקום הראשון ברשימת נבלי הקולנוע הגדולים ביותר מטעם מכון הסרטים האמריקאי, לציון 100 שנה למכון. הופקינס הקדים בין השאר את נורמן בייטס מ"פסיכו", דארת ווידר מסרטי "מלחמת הכוכבים", המכשפה הרעה מהמערב מ"הקוסם מארץ עוץ", האחות ראצ'ד מ"קן הקוקיה" ואחרים.
ג'ודי פוסטר ממוקמת במקום השישי ברשימת גיבורי הסרטים, אחרי אטיקוס פינץ ("מות הזמיר"), אינדיאנה ג'ונס ("שודדי התיבה האבודה"), ג'יימס בונד ("ד"ר נו"), ריק בליין ("קזבלנקה") ווויל קיין ("בצהרי היום"). פוסטר היא האישה המדורגת במקום הגבוה ביותר ברשימה הזו, קצת לפני אלן ריפלי מסרטי "הנוסע השמיני" במקום השמיני.
אנתוני הופקינס חקר רוצחים סדרתיים… וגם זוחלים
בתחילת הדרך, כשהופקינס קיבל שיחה מהסוכן שלו שסיפר לו שהוא מעביר אליו תסריט של סרט בשם "שתיקת הכבשים", הוא חשב שמדובר דווקא בסרט ילדים. אחרי שהוא קרא את התסריט, הוא הבין את המורכבות של הסרט, שפונה כמובן לקהל מבוגר הרבה יותר.
כדי להתכונן לתפקיד, אנתוני הופקינס חקר לעומק תיקים של רוצחים סדרתיים מפורסמים. הוא חקר נושאים כמו פסיכופתיה ואנתרופולוגיה, ביקר בבתי כלא, ראיין רוצחים מורשעים וצפה בדיונים בנושא בבתי משפט. כל אלו סייעו לו ליצור דמות של פושע שהוא אמנם מרושע ואכזרי במיוחד, אבל גם משכיל – מה שמגדיל עוד יותר את הפחד ממנה. ג'ונתן דמי תיאר אותו בתור "איש טוב שפשוט לכוד בתוך מוח מטורף", והופקינס עצמו השווה את הדמות לרובוט האינטיליגנציה המלאכותית HAL 9000 ב"2001: אודיסאה בחלל" של קובריק: "מכונת הרג מורכבת, אינטיליגנטית ורציונלית מאוד, שנראה שיודעת על כל מה שקורה סביבה".
הופקינס גם ביסס את הדמות שלו על אנשים שהכיר, כמו חבר לונדוני שהיה ממעט למצמץ במהלך הדיבור שלו, מה שגרם לדבריו לחוסר נוחות אצל הסובבים. המצמוץ המינימלי של הופקינס בסרט מושפע גם מהעובדה שהוא הבחין באותה תקופה שהמצמוץ של זוחלים הוא מינימלי: הם ממצמצים באופן מודע, רק כשהמצב מחייב זאת. הופקינס ניסה לעשות משהו דומה בסרט.
הסרט השאיר את הקריירה של הופקינס בחיים
במהלך השנים, סיפר אנתוני הופקינס שהסרט היה אחד הניסיונות האחרונים שלו להיות כוכב של ממש בהוליווד. הוא אמנם עשה סרטים מאז שנות ה-60, אבל לא הגיע למעמד שהוא רצה להגיע אליו. לדבריו, אם הסרט הזה לא היה מצליח, הוא היה מפסיק להופיע בקולנוע ומתמקד במשחק על במות התיאטרון.
השאר, כמובן, היסטוריה. "שתיקת הכבשים" הצליח מאוד, כולם השתפכו על המשחק של הופקינס, והוא הפךלאחד השחקנים הבולטים בהוליווד בעשורים שלאחר מכן. בסך הכול הוא היה מועמד לפרס האוסקר שש פעמים וזכה פעמיים. בזכייה האחרונה שלו, על "האב" המרגש ב-2021, הוא גילם בצורה מופתית דמות של אדם מבוגר שסובל מאובדן זיכרון ודמצניה. הופקינס הוא נכון להיום השחקן המבוגר ביותר שזכה באוסקר, אי שם בגיל 84.
אנתוני הופקינס אילתר כמה קטעים אייקוניים
מספרים שהופקינס אילתר כמה סצנות משמעותיות בסרט, כמו החיקוי שלו למבטא הדרומי של קלריס סטרלינג במהלך המפגש הראשון שלהם. ג'ודי פוסטר סיפרה לאחר מכן שהופתעה מאוד מהחיקוי, ככה שהתגובה שלה לחיקוי הייתה אותנטית. באותה סצנה, הופקינס הבין שכדאי לו להתבונן ישירות למצלמה, כשהדמות של קלריס נכנסת לשדה הראייה שלו, כדי ליצור דימוי של לקטר בתור "אדם יודע כול". אנתוני הופקינס אמר שעליו להסתכל ישירות אל המצלמה כשהיא נכנסת לקו הראייה שלו. הוא הרגיש שלקטר צריך להצטייר כ"יודע הכל".
גם קול ה"לעיסה" הגסה והמהירה של הופקינס שמשמיע הופקינס כשהוא מתאר את אחת הארוחות שלו הוא אלתור. הבמאי ג'ונתן דמי התנגד אליו בהתחלה כי חשב שהוא מעצבן אבל כולם סביבו אהבו את הרעיון, והבמאי החליט ללכת עם הרעיון. הופקינס תיאר שהקול של הדמות שיצר הוא "שילוב של טרומן קפוטה וקתרין הפבורן".
הופקינס הביא את הפחד שלו מרופאי שיניים לדמות
הופקינס גם לקח חלק בעיצוב הדמות. התכנון הראשוני היה שבסצנה בה מעבירים את ד"ר לקטר מבולטימור, הוא ילבש סרבל צהוב או כתום, שמזוהה כמובן עם אסירים. הופקינג חשב שהדמות תהיה מפחידה יותר אם היא תהיה לבושה דווקא בלבן, והצליח לשכנע את דמי ומעצבת התלבושות קולין אטווד. אחר כך סיפר שאת ההשראה ללבוש הזה הוא קיבל מהפחד שלו מרופאי שיניים.
ג'ונתן דמי רצה את מישל פייפר לתפקיד
היום אנחנו מרגישים כאילו ג'ודי פוסטר נולדה כדי לגלם את קלאריס, אבל אם תשאלו את ג'ונתן דמי – הכול היה יכול להיות אחרת. טד טלי שכתב את התסריט הציע אמנם את פוסטר, אבל כשבחרו את דמי לתפקיד הבמאי, הוא דמיין דווקא את מישל פייפר. הרעיון נפל כי פייפר רצתה יותר מאשר שני מיליון הדולרים שהציעו לה על התפקיד.
ג'ונתן דמי החליט להיפגש עם ג'ודי פוסטר, שמצידה רצתה מאוד את התפקיד. אחרי פגישה אחת בלבד הוא החליט ללהק אותה, בין השאר כי הוא אהב את האופן הנחוש בו היא הלכה לעברו. הוא הרגיש שיש לה את הכוח והנחישות הדרושים לתפקיד של אישה בעולם גברי, שמתמודדות עם המראות הנוראים ביותר שאפשר לדמיין.
ה-FBI היו שותפים בכירים בסרט
באופן די חריג, לשכת החקירות הפדרלית האמריקאית ה-FBI – או למעשה, היחידה למדעי ההתנגות של ה-FBI – היו שותפים בסרט. הם תרמו ליוצרים בבניית הדמות ובתיאור תהליך החקירה, בין השאר מכיוון שבאותן שנים, ב-FBI רצו להגדיל את מצבת הסוכנות הנשיות שלהן. הם קיוו שההצלחה של הסרט תגרום לכך שיותר נשים יגיעו לתפקידי מפתח בסוכנות, מה שאכן קרה במידה מסוימת.
ג'ודי פוסטר עצמה נעזרה בסוכנת FBI לפני הצילומים, במטרה לבנות יחדיו את השפה וההתנהגות של סוכנת FBI צעירה. אחת הסצנות הזכורות בהופעה המצוינת שלה, כאשר היא עומדת ליד הרכב ובוכה, היא בעצם רעיון של אותה סוכנת.
מאמינים שהסרט שינה את האופן בו סוכני FBI היו מוצגים בתרבות הפופולארית. אם בעבר הייצוג שלהם היה בעיקר סטראוטיפי וחד ממדי, הסרט תרם להצגה שלהם כדמויות מורכבות ועמוקות הרבה יותר.
ג'ין הקמן (וגם ג'ודי פוסטר) רצו להפיק את שתיקת הכבשים
השחקן האגדי ג'ין הקמן, כיום בן 94, היה יכול במצב מסוים להיות ד"ר חניבעל לקטר. הוא קנה בעצמו את הזכויות על הרומן, והקדים בכך את ג'ודי פוסטר, שרצתה גם היא את הזכויות.
הקמן חשב לביים את הסרט ולגלם בו את אחת הדמויות העיקריות (ד"ר לקטר או ג'ק קרופורד). מה ששינה את הכף מבחינתו היה ההופעה שלו ב"מיסיסיפי בוערת" מ-1988. כשהוא צפה בקליפ מהסרט בטקס האוסקר שהתקיים שנה מאוחר יותר, הוא הרגיש לא בנוח לגלם דמות אלימה בנקודת הזמן הנוכחית, ווויתר על הזכויות שלו.
אולי אחת הסיבות לסירוב היא שבאופן די חריג, הקמן נודע בצניעות שלו ובעובדה שלא היסס לקבל תפקידים משניים בהרבה סרטים, ששחקנים בכירים אחרים היו אולי מסרבים להם כי ראו בתור "חוסר כבוד" או "ירידה ברמה".
הפוסטר של הסרט הוא יצירת אומנות בפני עצמה
הפוסטר של "שתיקת הכבשים" נחשב למפורסם ולמרתק בכל קנה מידה. למעשה, ב-2006 הכריזו ב-Key Art Awards על הפוסטר המקורי הוכרז כטוב ביותר ב-35 שנה האחרונות
לפי ניתוח מעניין מאוד, אנחנו רואים בחורה חיוורת, עם עש צהוב שמכסה את פיה. האישה החיוורת למראה היא בעלת עיניים אדומות, מה שאולי מסמן תמימות ואולי סכנה, כי הצבע האדום מקושר הרי לדם ולפחד. מעבר להיותו של העש יצור לילי שמקיים חיים מלאים בחושך מוחלט – מה שמתכתב עם אחת הסצנות המפורסמות והמפחידות ביותר הסרט – הייצוג שלו מתכתב לתמות שהסרט מעלה בכמה רבדים. הייצוג של העש בפוסטר לפי חלק מהניתוחים תורם לשבריריות של הדמות, מבטא את מוטיב השתיקה (הוא מכסה את הפה הרי) או מרמז שאנשים לא מעוניינים להקשיב למה שיש לאותה אישה לומר.
מוטיב העש יחזור כמה פעמים בסרט, בין השאר מכיוון שבאפלו ביל ממקם פקעת עש בגרון של הקורבנות שלו. אם מתמקדים בפנים של העש בפוסטר, רואים שלא מדובר בגולגולת אלא בקבוצה של אנשים ערומים, מה שגם כן מרמז על מה שהולך להתרחש בסרט. הדימוי הוויזואלי הזה הוא בעצם In Voluptas Mors, צילום שיצר האמן הסוריאליסטי סלבדור סאלי ב-1951, שיחד עם הצלם פיליפ הלסמן חיבר יחדיו שבע נשים עירומות לצורה שמזכירה גולגולת אנושית.
השימוש בגווני צהוב ושחור בפוסטר מסמל סכנה, כמו תמרורים שמושכים את העין האנושית, ולפי חלק מהניתוחים מצביע על הדמיון של העשים לדבורה, ממנה אנחנו צריכים להיזהר כדי לא להיעקץ.
הריקוד של ג'ימי גאמב (באפלו ביל) לא הופיע בתסריט
למרות שהרבה מאוד אנשים זוכרים את "שתיקת הכבשים" בעיקר בזכות הדמות של ד"ר חניבעל לקטר, צריך לזכור שהאנטגוניסט הראשי בסרט הוא דווקא הרוצח הסדרתי ג'ימי גאמב, הידוע גם בכינויו "באפלו ביל". זוהי דמות פסיכית לגמרי, שהושפעה במידה רבה מהרוצח הסדרתי אד גיין, "הקצב מפליינפילד", שהיה גונב גופות מבתי קברות ומבצע בהן מעשים מגונים וסדיסטיים, וגם רצח כמה נשים לפחות כי הן הזכירו לו לכאורה את אימו (שלא החזירה לו אהבה). הטירוף שלו, כמו למשל העובדה שהיה כורת איברים ומכין מהם חפצים, מסביר למה הוא היווה השראה לכמה דמויות אימה אייקוניות, כמו נורמן בייטס ב"פסיכו", "פני עור" בסרטי "המנסרים מטקסס" ועוד.
הדמות של באפלו ביל היא של רוצח בגוף גבר, שרוצה להיות אישה ולעבור שינוי כמו זה שעובר עש בגלגולי החיים שלו. אחת הסצנות הזכורות בסרט היא הריקוד של באפלו ביל העירום, לצלילי "Goodbye Horses" של Q Lazzarus, בזמן שהוא עובר את שינוי הצורה לדמות נשית, ובעיקר – בזמן שיש בחורה אומללה בבור בביתו. הריקוד הזה הופיע אמנם בספר של תומאס האריס אבל לא בתסריט המקורי, אבל טד לוין התעקש שיכניסו אותו, כי הוא תרם מאוד לדעתו לעיצוב הדמות.
שתיקת הכבשים הפך ביטוי מוכר, לפחות לחובבי הכדורסל
מדי פעם, אנחנו שומעים את הביטוי "שתיקת הכבשים" בהקשרים שונים. המונח מתייחס, ברמה הכללית, למצב בו אדם או ציבור שלם שותקים נוכח תופעה או מצב הנחשבים לשליליים, ולא עושים את הדבר המתבקש של למחות כנגד זה.
סביר להניח שעולות אצלכם כמה דוגמאות, אבל אחת המובהקות ביותר מגיעה דווקא מעולם הכדורסל. ב-2004 נשא מאמן הכדורסל אפי בירנבוים את מה שזכה לכינוי "נאום שתיקת הכבשים". במסיבת עיתונאים הוא ביקר את השליטה ההגמונית של מכבי תל אביב בליגה, שבאה לידי ביטוי באליפויות רצופות שהצהובים לקחו בלי להזיע יותר מדי (לכאורה), כשכל הגורמים המעורבים לא עושים דבר ("צריך להפסיק את שתיקת הכבשים"). בעקבות הנאום קמה מחאה רבתי, תחת הכותרת "דור שלם דורש שוויון". מספרים שהנאום היה אחת הסיבות העיקריות לשינוי שיטת הליגה, מפלייאוף לפיינל פור, שגרמה לכך שבשנים שלאחר מכן צצו כמה אלופות חדשות.
