ציור אש: על המסתורין מאחורי ציור הילד הבוכה
זה סיפור שנראה כאילו יצא מתוך סרט אימה: למעשה, אנחנו מכירים כמה סרטים עם רעיון דומה מאוד, המשתייכים לתת ז’אנר שאפשר לכנות בתור “חפצים מקוללים”. העיקרון הוא פשוט: חפץ מסוים גורם למעשי הרס ואובדן, כשכל הניסיונות להיפטר מאותו חפץ הרסני נתקלים בכישלון מוחלט. המציאות שלנו כוללת כמה חפצים כאלה, לפחות אם תשאלו את מי שמאמין או רוצה להשתמש בסיפורים האלה למטרות אישיות. הילד הבוכה הוא סדרת ציורים שאמורים להיות רדופים, לפחות על הנייר (או הקרטון, במקרה הזה). האם יש משהו בסיפורי הזוועות האלה, או שמדובר באגדה אורבנית שמיועדת בעיקר למכור עיתונים? ואיך אתגר קרת והפיג’מות קשורים לזה?
כך הכול התחיל
כדי להבין מה עומד מאחורי ציורי הילד הבוכה, צריך לחזור כמה עשרות שנים אחורנית: לשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, ליתר דיוק. בשנים אלו, היו נפוצים בישראל, בבריטניה ובמקומות רבים בעולם דיוקנאות שנרכשו לרוב בשווקי הפשפשים המקומיים. הציורים האלו הציגו דמות של ילד, לבוש מעיל. על הלחיים של הילד הזה, כמו שבטח כבר הבנתם, היו דמעות. מדובר בסך הכול בסדרה של מאות דיוקנאות, רובם של בנים. הם התבוננו היישר קדימה בהבעה עצובה או רצינית, והרושם שנוצר הוא שהילד שמופיע בדיוקן מתבונן ישר באנשים המביטים בו. ואגב, למרות שהילדים שהופיעו בדיוקנאות האלה זכו לכינוי “צוענים”, ממש לא ברור האם כולם באמת היו כאלה.
סדרת ציורי הילד הבוכה מיוחסת לצייר איטלקי בשם ברונו אמאדיו, או בשמות המכחול הנוספים שלו: ג’ובאני בראגולין או פרנצ’וט סביליה. אנחנו ניישר קו עם השם היותר מזוהה איתו, ונקרא לו פשוט בראגולין. כך או כך ברור שמדובר בצייר, יליד ונציה, שעבר הכשרה אקדמית. אחרי מלחמת העולם השנייה הוא עבד בעיר התעלות בתור אומן ועסק ברפרודוקציה של יצירות אומנות. את תמונות הילדים הבוכים, לפי התפיסה המקובלת, הפיק עבור תיירים שהגיע לאיטליה.
מבחינה מסחרית, הציורים נחשבים לייחודיים. בשלב מסוים, לפי חלק מהדיווחים, מכר בראגולין את הזכויות על יצירותיו לחברה בריטית. הציורים שוכפלו ונמכרו בכמויות מסחריות. הציורים האלו היו בין הראשונים ששוכפלו בצבע בהיקפי ענק בשנות ה-60 של המאה הקודמת, אבל רובם אינם חתומים או מתוארכים. הצייר המקורי לא זכה כמעט בתגמולים עבור היצירות (או למעשה – ההעתקים שלהן) שזכו להצלחה אדירה. אינספור סוחרים הציעו תמונה של הילד הבוכה למכירה, הציור נמכר גם בשווקים ומצא את מקומו באינספור בתים. התשובה לשאלה איך הציורים האלה הגיעו לישראל היא מרתקת, עם יבואן שאפתני אחד, העתקים, זיופים והפתעות אחרות, כפי שתוכלו לראות בכתבה שהכינו ב”כאן 11″ על התעלומה.
אחד ממושאי הציור המרכזיים, לפי חלק מהסיפורים, היה יתום אילם שהוא פגש במדריד בשנות ה-60 בשם דון בולינו. הצייר נשאב למבט העצב בעיניו של הילד, שלאחר מכן התברר שנובע מהנסיבות האיומות של מות הוריו: הם נשרפו למוות, בעוד בנם הצליח להימלט. כומר מקומי הזהיר אותו להתרחק מהילד, שגרם לכאורה לשריפות ממקור לא ידוע בכל מקום אליו הגיע. הוא גם העניק לו את הכינוי הלא מחמיא “Diablo”, כלומר שטן. כמו בכל סיפור אימה טוב, אמאדיו/בראגולין/סביליה החליט להתעלם מהאזהרות, אימץ את הילד והפך אותו לאחד ממושאי ציוריו.
ככה זה היה לפחות עד שהדירה והסטודיו של בראגולין עלו באש באופן בלתי ברור. הוא איבד את כל נכסיו, האשים את הילד וסילק אותו מביתו. הם מעולם לא התראו שוב. בשנת 1976, התרחשה בפרברי ברצלונה תאונת דרכים. מכונית התנגשה בקיר ועלתה באש. הנהג, שהיה הנוסע היחידי ברכב, נשרף לחלוטין עד למצב בו לא ניתן היה לזהות את הגופה. השוטרים בדקו את תא הכפפות, שלא נפגע בשריפה, ומצאו שם רישיון נהיגה. עליו הרישיון התנוסס השם דון בולינו. רבים מאמינים שזה מה שהתחיל את קללת ציורי הילד הבוכה. מנגד, אפשר בהחלט להעלות ספקות לגבי אמיתות הסיפור על דון בולינו, כפי שעשה עיתונאי חוקר בשם דיוויד קלארק.
הכירו את קללת הילד הבוכה
במהלך השנים נפוצו אגדות אורבניות שונות על הצייר המסתורי. היו שביקרו את בראגולין על כך שהציג את האימה, המצוקה והסבל של ילדים, שנחשבים לטהורים ביותר שיש. היו שתהו איך בדיוק הילדים קיבלו את ההבעה העצובה שהופיעה בתמונות ושגרמה להם לדמוע. בין השאר, עלו השערות שהוא נהג להפחיד או להטיל מורא על הילדים לפני שצילם אותם. הקיצוניים אפילו טענו שהוא מבטא את התגלמות השטן. מיתוס אחר היה שבראגולין נמלט לספרד ויצר דיוקנאות של ילדי בית יתומים אשר נשרף מעט לאחר מכן (בהמשך נחזור אל מוטיב האש). מה שנכון יותר הוא שככל הנראה הוא נשאר באיטליה ועסק במשך תקופה ארוכה בציור. הוא נפטר בספטמבר 1981, אבל אם תשאלו את חובבי האגדות האורבניות – הציורים שלו עדיין חיים, למרבה הצער.
משנות ה-80, החלו להיות מופצים סיפורי אימה המקשרים בין הציור של הילד הבוכה לבין קללה מסתורית, או אפילו מאגיה. זה התחיל עם פרסום בעיתון הבריטי Dialy Star על שריפה שהתרחשה בעיר רותרהאם שבדרום יורקשייר, אנגליה. מה שמפתיע הוא שבעוד שהקומה הראשונה של הבית נשרפה לחלוטין, היה פריט אחד שנותר ללא פגע – תמונה של הילד הבוכה. הציור ניתק מהקיר ונפל על הקרקע, כשפניו לכיוון הרצפה. בני הזוג, רון ומרי הול, היו מוכנים להישבע שהתמונה היא שגרמה לשריפה, למרות שלאחר מכן נמצא שהאשמה היא מחבת צ’יפס סוררת.
באותן שנים, ולמעשה עד היום, הייתה מלחמה בין הצהובונים הבריטיים. המתחרה הגדולה של ה”דיילי סטאר”, עיתון “הסאן”, לא נשאר חייב. הוא פרסם מעט לאחר מכן סיפור דומה על אישה שרכשה את הציור וחזתה בביתה נשרף זמן קצר לאחר מכן. החלו לצוץ סיפורים ביזאריים, על תאונות נוראיות שקרו לאחר רכישת הציור: החל משריפות, דרך אישה שטענה שהציור הוא הגורם לתאונת דרכים בה נספו בעלה ושלושת בנותיה, ועד לאישה אחרת שטענה שהציור גרם להשחתה של איברי המין של הילד שלה. היו גם שייחסו תופעות על טבעיות לציורים, כמו תזוזות בלתי מוסברות או ציורים שחזרו למקומם ולמראה הטבעי שלהם לאחר שנשרפו.
ככל שהשבועות חלפו, הופיעו יותר ויותר כתבות בנושא של ציור הילד הבוכה. חלק מרכזי מהפאניקה עוררה כתבה מקיפה שכלל ציטוט של גורמי כבאות, שטענו שנתקלו בכ-50 שריפות כאלה בבתים, במשרדים ואפילו בדוכן פיצה. בכל השריפות היה לכאורה מכנה משותף: אחד השרידים העיקריים שנותרו היו תמונת הילד הבוכה, שבחלק מהמקרים נשארה תלויה על הקיר ובאחרים נפלה לרצפה, אבל כמעט ללא פגע. לפי הכתבה, היו כבאים טענו בפה מלא שהתמונה מקוללת. השמועה על הציור האכזרי התפשטה ברחבי העולם כמו אש בשדה קוצים. נוצרה היסטריה של ממש סביב הציור. היו כאלה שניסו לשרוף את הציור שלהם, אבל נכשלו בכך.
בשלב מסוים, העורך של “הסאן”, קלווין מקנזי, הודיע בחגיגות: “זה מספיק, חברים! אם אתם חוששים מתמונה של ילד בוכה התלויה בבית שלכם, שלחו לנו אותה באופן מיידי. אנחנו נהרוס אותה עבורכם, כך שנשאיר כל קללה מאחור”. הקוראים נענו לבקשה הזו. השיא היה טקס פומבי, ביוזמת “הסאן”, במסגרתו נשרפו באופן חגיגי מאות ציורים מסדרת הילד הבוכה במדורה ענקית בסמוך לנהר התמזה, בפיקוח של גורמי הכבאות.
הנה סרטון של בחור שמנסה, ולא ממש מצליח, לשרוף תמונה של הילד הבוכה:
תמונת הילד הבוכה: מדע VS אימה
השאלה שצריכה להישאל, גם עשרות שנים קדימה, היא מה בדיוק קרה שם. כשבוחנים את העיתונות האנגלית באותה תקופה, אפשר לקבל כמה השערות. אמינות לא מזוהה יותר מדי הצהובונים הבריטי, וכותב שורות אלה – שהוא במקרה גם אוהד קבוצת הכדורגל ליברפול, שהושמצה על ידי צהובון ה”סאן” לאחר אסון הילסבורו בצורה שערורייתית ושקרית – מכיר את זה מצוין. יכול מאוד להיות שחלק מהסיפורים הומצאו או לכל הפחות נופחו.
שירותי הכבאות בדרום יורקשייר דווקא לא הכחישו את עצם העובדה שהיו ציורים ששרדו שריפות, אבל סיפקו הסבר הגיוני יותר. הם חקרו עשרות מקרים, והצביעו על אשמים שונים: החל מסיגריות, דרך מחבתות ועד לחיווט לקוי. לא בכל המקרים יכלו להסביר בדיוק למה הציורים הם ששרדו. אשתו של קצין תחנת הכיבוי של רוטרהאם הייתה משוכנעת שהסיבה קשורה לתכני הציורים עצמם: “אני תמיד אומרת שדמעות הן שמכבות את האש”.
בהודעה שפרסמו שירותי הכבאות בשלב מסוים, נטען כי הסיבה לכך שהציורים לא נשרפו היא חומר הגלם שלהם – גליונות קרטון דחוס עבים במיוחד – שלא נחשב לדליק. חלק מהציורים בנוסף צופו בלמינציה, חומר הידוע בתור מעכב בעירה. למרות שההסברים האלו נראים הגיוניים מאוד, לא כולם קיבלו את הטענות האלה. חובבי תופעות על טבעיות טענו שכאשר מציירים דיוקן של אדם מסוים, חלק מהנשמה שלו עובר לציור. במקרה שלנו, הילדים לא ממש אהבו את העובדה שהם צוירו ברגעים קשים, כשהם בוכים או אפילו מפוחדים, והחליטו לנקום בכל מי שתולה את התמונות שלהם בביתו. עם הזמן העניין סביב התמונות המסתוריות החל לדעוך. ככה זה כשיש סיפור גדול חדש שצריך לספר.
כשאתה בוכה אתה לא יפה
גם בשנים שחלפו מאז, ציורי הילד הבוכה עוררו עניין יותר מפעם אחת. זה מתחיל עם תוכנית אירוח ברזילאית, אי שם בשנות ה-80. אדם מסתורי הגיע, הציג עצמו בתור אותו צייר נעלם וטען כי התיאוריות על כך שיש משהו זדוני בציורים האלה הן נכונות. אותו אדם, שכנראה ראה סרט אימה אחד בחייו, טען שהוא כרת ברית עם השטן, במסגרתה התבקש לשלב בציורים מסרים זדוניים.
גם בישראל, בה ציורי הילד הבוכה זכו כאמור לביקוש גבוה לפני כמה עשרות שנים, היו כמה אזכורים מעניינים של הציורים האלה. אולי המוכרים ביותר היו בסדרת הילדים “הפיג’מות”, שחשפה את הציורים ל”דור החדש”: פעמים רבות, ילדים או נכדים של מי שהציור הזה פיאר את קירות ביתו. תמונת הילד בוכה נתלתה בגאון בדירה שכוכבי הסדרה חולקים, והיה קשה לפספס אותה. הם אפילו התייחסו אליה בכמה וכמה אופנים ברמה העלילתית. אילן רוזנפלד, יוצר “הפיג’מות”, אמר שהמטרה הייתה להציג את דירת המגורים של כוכבי הסדרה ככזו שנשארה תקועה בשנות ה-70. כשבסדרה החליטו על עונה נוספת, הם גילו שהתפאורה כבר לא קיימת. התשובה שהיוצרים קיבלו מההפקה, באופן אירוני, הייתה שתכולת אותה דירה נשרפה. כדי להסביר את שינוי הלוקיישן בסדרה ברמה העלילתית, ציינו שהייתה שריפה בדירה.
התייחסויות נוספות אל תמונה הילד הבוכה היו בספרות. על גבי כריכת הספר “געגועיי לקיסינג’ר” של אתגר קרת – אסופת סיפורים קצרים, חלקם נכס צאן ברזל של הספרות העברית בעשורים האחרונים – הופיע ציור בהשראה ברורה של אותם דיוקנאות. קרת ציין באותה כתבה ב”כאן 11″ שהעטיפה הייתה רעיון של הקומיקסאי, הקריקטוריסט והמאייר המנוח דודו גבע. קרת התלהב מהרעיון, שהתיישב בדיוק עם המסרים שהוא רצה להעלות בספר: לבטא התבוננות נוסטלגית, אבל עם קורטוב של ביקורת, למה שהיה פעם: “זו איזושהי נוסטלגיה חצי מודעת. שאתה אומר איך אני מתגעגע לזה שהייתי ילד, אבל כשהייתי ילד בעצם לא היה בזה שום דבר מיוחד”, הוא סיפר. “כשאתה רואה את הילד הבוכה, אתה מרגיש איזשהו סוג של ריחוק מסוים. זה כבר הפך להיות קלישאה של רגש. זה קצת כמו לראות אימוג’י”. עוד היה אפשר לראות וריאציות של הילד הבוכה בפרסומות (חברת “פלאפון” התכתבה עם הדיוקנאות בפרסומת ב-2002) ואפילו במופעי פסטיגל, בהם היא הייתה חלק מהתפאורה.
היום, תמונות הילד הבוכה מהוות בעיקר זיכרון נוסטלגי. היום עדיין אפשר למצוא את הציורים בממלכה הבריטית, בישראל ובמקומות שונים בעולם, אם כי הביקוש כמעט ולא קיים. ככה זה בתקופה בה נעדיף למקם על הקיר תמונות של הילדים שלנו צוחקים, ברגעים היפים ביותר של חייהם, ולא של ילדים אלמוניים בוכים. והתמונות המקוללות? הן כנראה שייכות לעבר או לסרטי האימה. אולי באמת הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה ויפיק לנו סרט אימה על הסיפור הזה, לא?