ליל סיוטים: עובדות על ואן גוך שיגרמו לכם לחתוך את האוזן מתוך טירוף (מטאפורית, כן?)

גם אם אתם לא חובבי ציור, השם "וינסנט ואן גוך" חייב לומר לכם משהו. הצייר ההולנדי מהמאה ה-19 נחשב לאחד האמנים החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה, עם יצירות קאנוניות כמו "ליל כוכבים", "חמניות", "שדה חיטה עם עורבים", "חדר שינה בארל ועוד. סביר להניח שאתם מכירים את הסיפור שלו בקווים כלליים, כמו העובדה שבחייו הוא זכה לקיתונות של בוז, שהוא חתך לעצמו את האוזן ושהיו לו חיים מורכבים, בלשון המעטה.

בסקירה הבאה, נציג לכם עובדות על ואן גוך שמראות שסיפור החיים שלו, ובמידה מסוימת גם חלק מהיצירות שלו, נראו כאילו יצאו מתוך סרט אימה. נתייחס להשפעה של ואן גוך על עולם האומנות, התרבות ועוד, מתוך מסקנה ברורה: הדימוי של אמן מיוסר ששופך את יגונו על הקנבס מעולם לא היה מדויק כל כך.

מי היה ואן גוך?

וינסנסט וילם ואן גוך נולד ב-30 במרץ 1853 בעיירה הולנדית קטנה בשם זונדרט, בן בכור מבין שישה אחים ואחיות. בגיל 12 הנער, שהיה "מהורהר", נשלח לפנימייה. ארבע שנים לאחר מכן החל לעבוד עם כמה מבני משפחתו – כולל אחיו תאו ואן גוך, אליו היה קרוב במיוחד – ב"גופיל ושותפיו", חברה לסחר באומנות. כשנשלח בשנות ה-20 לחייו ללונדון ולפריז, במסגרת העבודה, גילה את העולם הדתי, מה שפגע בביצועים שלו בעבודה וגרם לכך שפוטר. הוא עבד תקופה קצרה כעוזר הוראה ולאחר מכן, ב-1877, החל ללמוד דת באמסטרדם.

התחנה הבאה בחיים הלא יציבים של ואן גוך, לפחות מבחינה כלכלית בשנים האלה, היא משרה כדרשן – באופן לא מוסמך, אגב – באזור המכרות העני של בורינאז' בבלגיה. הוא החזיק בעבודתו כחצי שנה, ובמקביל התנסה לראשונה בציורי פחם. ב-1882 הוא החל להתלוות לציירים מאסכולת האג, אבל לא עבר הכשרה רשמית, גם מכיוון שהתנגד לגישה הסנטימנטלית בציורים שלהם. ניסיונות נוספים שלו ללמוד, למשל באקדמיה לאומנות של אנטוורפן בבלגיה, הסתיימו בסילוקים.

במהלך הקריירה הקצרה שלו, נע ואן גוך בין ארצות השפלה באירופה, התחבר בעיקר לדמויות עגומות והתנסה בציור, כמו "אוכלי התפוחי האדמה", הציור החשוב הראשון שלו – יצירה קודרת וקצת קלאוסטרופובית. אלו הם בעצם המאפיינים של החלק הראשון בקריירת הציור שלו, בו פעל בעיקר בהולנד ונטה לציורים קודרים. בהמשך, כשפעל בדרום צרפת, היצירות שלו כבר היו הרבה יותר מוארות ואופטימיות. היצירות שלו היו מורכבות מאוד, נעו בין סגנונות ועולמות השראה. הוא הושפע למשל רבות מהדפסי עץ יפניים.

כמה ציורים צייר ואן גוך?

ואן גוך החל לצייר באופן רשמי בגיל מאוחר יחסית (27), עד שסיים את חייו בגיל 37. במהלך הקריירה הקצרה מאוד שלו שלו, צייר ואן גוך לא פחות מכ-2,000 יצירות אומנות, בערך מחציתן ציורים והשאר רישומים (חלק גדול מציורים התחילו בתוך שרבוט כחלק ממכתב) ועבודות אחרות. ואן גוך נאלץ להתמודד עם קשיים כלכליים חמורים, שמסבירים במידה מסוימת למה הוא צייר את עצמו פעמים רבות: פשוט לא היה לו כסף לשימוש בדוגמניות ובדוגמנים. הוא נהג "למחזר" ציורים, כלומר לצייר ציורים חדשים על גבי יצירות קיימות, והשתמש גם בחומרים לא ממש סטנדרטיים, כמו מפות שולחן.

השאלה החשובה ביותר היא כמה ציורים מכר ואן גוך בחייו, והתשובה היא עגומה מאוד: ככל הנראה, אחד בלבד ("הכרם האדום"). ציור השמן, שהוצג לראשונה בתערוכה הבינלאומית של בריסל, נמכר תמורת סכום זעום של 400 פרנקים – מה ששווה היום לכ-1,500 דולר – לציירת בשם אנה בוש, שהייתה האחות של צייר נוסף בשם ז'אן בוש, אחד החברים הבודדים של ואן גוך.

הוא לא זכה להכרה במהלך הקריירה שלו, והתבסס בעיקר על התמיכה הכלכלית של אחיו. היום, כמובן, התמונה שונה. ואן גוך הוא אחד השמות החשובים בהיסטוריה של האומנות, ללא צל של ספק. בין יצירותיו המפורסמות ביותר אפשר להזכיר את:

 "ליל כוכבים" – ציור שמן משנת 1889, שמתאר את שמי הלילה בסגנון אימפרסיוניסטי ופוסט אימפרסיוניסטי, עם טכניקה שמדמה מעין תנועה של "מערבולת כוכבים". מבחינה מעשית, מדובר בנוף שהוא ראה מחלון המוסד הפסיכיאטרי בסן רמו, צרפת, בו שהה בעקבות דיכאון

"החמניות" – שתי סדרות של ציורי טבע דומם, שצייר ואן גוך בטכניקה של שמן על הבית. הסדרה כוללת ציורי חמניות על הקרקע ("החמניות של פריז") וחמניות בתוך אגרטל ("החמניות של ארל"). השורה התחתונה היא שהציורים האלו די עגומים, כי רואים בהם בעיקר פרחים נובלים, מה שמסמל נושאים כמו דעיכה ומוות שהעסיקו את ואן גוך

"מרפסת בית הקפה בלילה" – ציור נודע מ-1888, התקופה ה"צרפתית" בקריירה של ואן גוך, שם התגורר בעיירה ארל בחבל פרובאנס. משלב בין סגנונות שונים, למשל ההבדל בין החלק התחתון לעליון

כדי להיות אמן צריך להיות משוגע, גרסת ואן גוך

ואך גוך היה אישיות מאוד מורכבת מבחינה נפשית, וזו קביעה די עדינה. הוא ראה את עצמו ככישלון, בעיקר כי באותה תקופה לא העריכו את האומנות שלו. הוא סבל מבדידות ומקשיים כלכליים, מה שגרם לו לחוסר יציבות נפשית ולדיכאון. ההידרדרות הזו החלה עוד בתקופה הפריזאית בקריירה שלו (עד 1888), כנראה במקביל להידרדרות שלו בראייה. אפשר לראות עדות לכך בציורי הנוף ובעיקר בציורי הדיוקן העצמי, עם עיוות של פרספקטיבות ואפקט "עין הדג". הציורים שלו נעשה מכווצים ודחוסים, עם גוונים גסים, מה שמבטא אי שקט.

ב-1888 הוא עבר להתגורר ב"בית הצהוב" בארל. למרות שתקופה זו נחשבת לפוריה ולמוצלחת מאוד בקריירה שלו, ההידרדרות הנפשית המשיכה. הוא עבר בעיקר לציורי נוף, אבל המצב הנפשי הירוד גרם לו לחזור במהרה לציורי דיוקנאות.

למה ואן גוך חתך את האוזן שלו?

כריתת האוזן של ואן גוך היא אולי התעלומה המוזרה והמזעזעת ביותר ביחס אליו, ככה שלא תמצאו כאן עובדות אלא יותר שאלות. לפי מה שמקובל לחשוב, ואן גוך כרת לעצמו את האוזן ב-23 בדצמבר 1888, ממש לפני חג המולד, בעקבות ויכוח שפרץ בינו לבין פול גוגן, מי שהיה בתקופה מסוימת שותפו ליצירה ואחד מחבריו היחידים. אלא שהשניים לא ממש הסתדרו, בלשון המעטה, ונטו לריב, לפעמים באלימות. במהלך ויכוח קולני נוסף, כשהוא כנראה תחת השפעת אלכוהול, ואן גוך איים על גוגן בסכין גילוח ופצע מסיבה מסוימת את אוזן שמאל שלו. האגדה מספרת שהוא הלך לבית בושת  והעניק את האוזן הכרותה לנערת ליווי בשם רייצ'ל, כשהאוזן מגולגלת בתוך נייר עיתון. ואן גוך איבד הרבה מאוד דם באירוע והגיע לאחר כמה ימים לבית החולים, אבל טען שהוא לא זוכר מה בדיוק קרה לאוזן שלו.

במהלך השנים, צצו לא מעט מחקרים ותיאוריות בניסיון להבין למה בדיוק ואן גוך כרת את האוזן שלו, כי הרי תשובה כמו "הוא היה משוגע" היא לא מספיקה. יש חוקרים שטוענים שואן גוך ביצע את האקט הנורא אחרי ששמע שאחיו עמד להתחתן עם מי שהוא עצמו אהב, מה שגם יגרום לניתוק הקשר עם האח תאו, שהיה האדם הקרוב לו ביותר. אחרים סבורים שהוא פשוט השתגע בעקבות החשיפה הממושכת לעופרת, חומר מזיק. ויש כמובן גם תיאוריות לפיהן מי שדקר את האוזן הוא לא אחר מאשר פול גוגן, שעשה את זה בעזרת חרב בשיאו של אותו ויכוח. לפי התיאוריה, ואן גוך הסכים לשמור על המעשה בסוד כדי להגן על גוגן.

ואן גוך ממשיך לאבד את זה – ומתאבד

האירוע עם האוזן היה נקודת השפל הנפשית הגדולה ביותר של וינסנט ואן גוך. מצד אחד, הוא המשיך ליצור. "דיוקן עצמי עם אוזן חבושה", בו תיעד את עצמו עם ראש חבוש, פנים חיוורות ומבט עגום, מתאר את המצב הנפשי שלו אחרי אותה תקרית.

זמן קצר לאחר התקרית, ואן גוך אישפז עצמו בבית החולים הפסיכיאטרי בסן רמי דה פרובנס. בתקופה הזו הוא יצר כמה מהציורים המפורסמים ביותר שלו – כולל כאמור "ליל כוכבים" – אבל מבחינה נפשית מצבו הידרדר. הוא סבל מהתקפים חוזרים ונשנים של דיכאון, הזיות ופסיכוזה, שהגיעו לשיאם ב-1890, שנת ההתאבדות של ואן גוך.

אז למה ואן גוך התאבד, ואיך בדיוק זה קרה? זה הרגע להציג בפניכם תעלומה נוספת, שעד היום אין לה פיתרון מוחלט. העובדות הן שואן גוך עזב באותה תקופה את המוסד הפכיאיטרי והחל להיות מטופל בקליניקה של פול גאשה הסמוכה לפריז, בין השאר במטרה להיות קרוב לאחיו. הוא גר בכפר בשם אובר ונתקף דיכאון. ב-27 ביולי 1890, כשהוא בן 37 בלבד, נורה בחזהו במהלך טיול רגלי בשדות אבל הצליח להגיע בשארית כוחותיו לפונדק בו התגורר. אלא שהפגיעה הייתה כה חמורה, שהיא גרמה לפטירתו כעבור יומיים. האח תאו סיפר שהמילים האחרונות שלו היו "העצבות תימשך לנצח" (במקור: La tristesse durera toujours). כחצי שנה לאחר מכן, תאו השבור נפטר מצעבר ונקבר בסמוך לאחיו האהוב.

ב-2011 פרסמו צמד מומחים ממוזיאון ואן גוך באמסטרדם מחקר, לפיו ואן גוך לא התאבד אלא דווקא נורה למוות, בשוגג, משני נערים שהכיר ופגש בשדה. אחד הטיעונים העיקריים שלהם היה זווית חדירת הקליע לגוף, שהייתה אלכסונית (בניגוד לרוב מקרי ההתאבדות, בהם הקליע חודר בזווית ישרה).

האם אלכוהול הוא חלק מהסיפור כאן?

היום, כשאנחנו מדברים על אלכוהול בהקשר של ואן גוך, אנחנו מתכוונים בעיקר למותג הוודקה שמגיע אלינו מדרום הולנד. וודקה ואן גוך נחשב לפופולארי מאוד בזכות השימוש בחומרים טבעיים בלבד (ללא תמציות או חומרי צבע), תהליך הזיקוק הייחודי ומגוון הטעמים הרחב. אלא שאי אפשר לדבר על משקאות אלכוהוליים בהקשר של האמן הנודע ולהתעלם מהעובדה שוואן גוך, כנראה, היה מכור לאלכוהול, או לפחות שתה אלכוהול בכמויות מופרזות. כן, כמויות שעשויות אולי להסביר את ההתנהגות הקיצונית שלו והמצב הנפשי הרעוע.

ואן גוך נחשב לאחד הצרכנים המוכרים של אבסינת, "הפיה הירוקה", משקה אלכוהולי מזוקק מקבוצת משקאות האניס. המשקה הזה מכיל אתנות באחוז גבוה ומתובל ברכיבים כמו תמציות צמחים, במטרה לטשטש קצת את הטעם הזה. בפועל מדובר במשקה עם אחוז אלכוהול גבוה בכל קנה מידה, גם בהשוואת למשקאות אחרים שהם מזוקקים. בין ההשפעות האפשריות שלו על האדם אפשר למנות – ניחשתם נכון – הזיות ואיבוד אחיזה במציאות. למעשה, פעם האמינו גם שאבסנית בכמות גבוהה עלול לגרום לאדם השותה לראות גוון צהבהב סביב חפצים, אותו גוון שחוזר בכמה מהיצירות החשובות ביותר של ואן גוך.

האם זה חלק מהסיפור כאן, שגרם למצב הנפשי הרעוע של ואן גוך או למעשים הנוראים שעשה לעצמו? אי אפשר להעריך היום, אבל זה לא נשמע כמו מדע בידיוני.

המורשת של ואן גוך עדיין כאן

במקרה של ציירים, התהילה יכולה להגיע שנים ארוכות אחרי המוות. ראינו את זה במקרה של ה"מונה ליזה" של ליאונרדו דה וינצ'י או "הצעקה" של אדוארד מונק, עליהם כתבנו לא מזמןף ורואים את זה בדיוק אצל ואן גוך. היום היצירות שלו הן מהמפורסמות בתולדות האומנות, וכמובן שגם היקרות. כעשרה ציורים שלו נמצאים ברשימת מכירות הציורים היקרות ביותר, כמו למשל "החמניות" שנמכר ב-1987 תמורת סכום של 24.75 מיליון יורו (במונחים של הכסף של היום, מדובר בסכום גבוה כמעט פי שלושה). 

"דיוקנו של ד"ר גאשה" הוא נכון להיום הציור עם ערך המכירה הגבוה ביותר, כשהוא נמכר ב-1990 תמורת 82.5 מיליון אירו – כשהמחיר המתואם גבוה בערך פי שניים. בסך הכול, יצירותיו של ואן גוך נמכרו בסכום שמתקרב למיליארד דולר. כאן תוכלו לקרוא על עשרת הציורים היקרים ביותר של ואן גוך.

איפה הציורים של ואן גוך נמצאים היום?

אם אתם רוצים לראות את היצירות המקוריות של ואן גוך, או לפחות העתקים מרשימים, תוכלו למצוא את מבוקשכם בכמה מוזיאונים ותערוכות. מוזיאון ואן גוך באמסטרדם מחזיק באוסף הגדול ביותר של יצירותיו. המוזיאון, שנפתח מ-1973 ונמצא במבנה מודרני ומרשים שתוכנן על ידי חריט רידפלד,, מושך כ-2-1.5 מיליון מבקרים בשנה (למעט שנים מיוחדות, כמו תקופת הקורונה). תמצאו שם למעלה מ-200 ציורים של ואן גוך, כ-500 רישומים וכ-750 מכתבים מקוריים, כאשר התערוכה המרכזית מסודרת בעיקר בצורה כרונולוגית, כולל התייחסות לתחנות מרכזיות בחיים הסוערים של ואן גוך. בין היצירות המרכזיות שם תמצאו את "אוכלי תפוחי האדמה" (1885), "חדר שינה בארל" (1888) ואחת משלוש הגרסאות של ציורי "החמניות" (1889).

יצירות רבות של ואן גוך מפוזרות בין מוזיאוני האומנות החשובים בעולם, המוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק שם בולטת יצירת המופת "ליל כוכבים", מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק (שם תמצאו את "דיוקן עצמי עם כובע קש", "דיוקנה של מאדאם ז'ינו ואחרים) ועשרות רבות של גלריות ומוזיאונים אחרים, כולל בישראל: במוזיאון ישראל בירושלים תמצאו את ציור השמן "שער על האיל-דה-לה-גרנד ז'ט" ו"קציר בפרובאנס" (שניהם מ-1888), למשל, ובמוזיאון תל אביב לאומנות את "הרועה" (1889).

בשנים האחרונות ראינו כמה תערוכות נודדות מצליחות מאוד של ואן גוך. התערוכה האמרסיבית של ואן גוך – כלומר, תערוכה ענקית ומתקדמת על בסיס וידאו וקול, בה היצירות מוקרנות סביב המבקרים ב-360 מעלות, עד שהם מרגישים שהם בתוך הציורים – ביקרה בכ-50 ערים ברחבי העולם, בהם משכה יותר מ-10 מיליון מבקרים. התערוכה הוצגה בהצלחה רבה בבניין אקספו בתל אביב (גני התערוכה לשעבר) במהלך 2024. תערוכת ואן גוך נוספת הוצגה כאן כמה שנים קודם, בהרצליה ובפארק פרס בחולון, גם כאן עם חידושים טכנולוגיים כמו ציורים שיוצאים מהמסגרת ומוקרנים ב-360 מעלות, אפקטים של קול ותמונה, אנימציה והקרנות תלת ממדיות, משקפי מציאות מדומה ועוד.

ואן גוך כאייטם תרבותי

בדומה לציירים חשובים אחרים, גם וינסנט ואן גוך הפך אחרי מותו לאייקון תרבותי. הדמות שלו השפיעה בצורה עמוקה על תרבות הפופ, למרות שלמרבה הצער לא ידוע לנו עדיין על סרט אימה שמציב אותו בתור הנבל האמיתי. בין האזכורים התרבותיים של ואן גוך אפשר להזכיר את:

הביוגרפיה "התאווה לחיים" שכתב ב-1934 סופר וביוגרף אמריקאי בשם אירווינג סטון, שהפכה ב-1956 לסרט בו קירק דגלאס גילם את האמן המיוסר

הסרט "חלומות" (1990) של הבמאי היפני הגאון אקירה קוראסווה, שמבוסס על חלומות שונים שחלם. אחד הפרקים בסרט הוא "העורבים", בו גילם את ואן גוך לא אחר מאשר הבמאי האמריקאי מרטין סקורסזה. החלום מספר על תלמיד לאומנות שנכנס לאחת היצירות של ואן גוך במוזיאון, פוגש את ואן גוך ומנסה לאתר אותו בציורים, אחרי שהאמן נמלט

סרטו של רוברט אלטמן "וינסנט ותיאו" (1990), העוסק בחייו של ואן גוך (הפעם בגילומו של טים רות') וביחסים המורכבים עם אחיו

סרט דרמה ביוגרפי בשם "ואן גוך: בשערי הנצח" (2019), של הבמאי הצרפתי המצוין ג'ולאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה"), שמתמקד בחייו ובתהליך היצירה

סרט האנימציה "לאהוב את וינסנט" (2017), הנחשב לסרט הראשון בהיסטוריה שמורכב כולו מציורי שמן שקמו לתחייה, בהתאם לסגנון של ואן גוך. הסרט עוסק בחיים של האמן, עם דגש משמעותי על התהליכים הנפשיים שעבר ונסיבות המוות

וינסנט ואן גוך כמוצר צריכה פופולארי?

לא בטוח עד כמה האמן היה מרוצה מכך, אבל העובדה הברורה היא שהוא הפך עם השנים, לפחות במידה מסוימת, גם לאייקון צרכני. אנחנו מתכוונים למוצרים שונים שנעשו בהשראתו, חלקם באופן די אירוני משתייכים למחוזות תרבות הפופ, שמנוגדים כמובן לתרבות האומנותית שוואן גוך עצמו הגיע ממנו.

בין המוצרים של ואן גוך שמצאנו בחיפוש מהיר באינטרנט אפשר למנות:

תחפושת ואן גוך

משחקי לגו ואן גוך, למשל של היצירה "ליל כוכבים" מסדרת Lego Ideas

פאזל של וגן אוך, גם כן בעקבות יצירותיו (למשל, "ליל כוכבים" ו"החמניות"). החל מפאזלים בסיסיים ופשוטים יחסית לילדים, ועד לפאזלים בני 1,000 או 1,500 חלקים המיועדים לקהל מבוגר יותר

דמות פאנקו פופ של וינסנט ואן גוך, מסדרת "Funko Pop! Artists"

ציורים בגדלים שונים (לייק דה)

חולצות ופריטי אופנה נוספים

ולא, אנחנו לא נתייחס כאן למשקאות וודקה ואן גוך הפופולאריים כל כך, שהשם שלהם מבטא בעיקר את הקשר המורכב של ואן גוך לאלכוהול

הערה: חלק מהקישורים כאן הם של תוכניות שותפים, מה שאומר שאנחנו עשויים לקבל עמלה עבור רכישות שתבצעו דרכם. העמלה הזו לא מייקרת את המחיר שאתם תשלמו ויכולה לסייע לנו לגדול, או לפחות לא לחתוך לעצמנו את האוזן.