שחייה לילית הוא סרט אימה רדוד וקלישאתי, אבל מתאים לצפייה לילית
בהרבה ביקורות על הסרט “שחייה לילית”, ציינו שזה למעשה הראשון שהנבלית העיקרית בו היא – באופן מוזר או שלא – בריכת שחייה רדופה. על פניו, זה מפתיע מכיוון שראינו כבר סרטי אימה על אינספור מוצרים רדופים, מקוללים ורצחניים, למשל מיטה, ספה, מקרר, מכנסי ג’ינס, רחפנים, עפיפונים ואפילו דונאטס. המכנה המשותף הוא שכנראה לא שמעתם על הסרטים האלו, שרובם ככולם הם זוועתונים סוג ב’, שהופקו בתקציב מגוחך. סרטים שהסיבה היחידה לראות אותם היא כדי לצחוק עליהם.
“שחייה לילית” מתיימר להיות יותר רציני מהסרטים האלו. זה הסרט הראשון שנוצר לאחר המיזוג בין שתי ענקיות האימה: בלומהאוס של ג’ייסון בלום (“האלווין”, “הרוע שבפנים”, “פעילות על טבעית”, “הטיהור”, “תברח”, אנחנו” ועוד) ואטומיק מונסטר של ג’יימס וואן, שאחראית בין השאר לסרטים מהייקום הקולנועי הרחב של “לזמן את הרוע”. הבעיה היא שלמרות שיש בסרט כמה רגעים יפים, הוא מצליח להפוך את הנושא הביזארי לקלישאתי, ובעיקר – לא מפחיד או מחדש הרבה.
לפגוש את הוולרים
אתם בטח מכירים זה מאינספור סרטי אימה: משפחה עוברת לבית חדש, ומגלה קצת מאוחר מדי שהוא רדוף, ושיש לו היסטוריה לא נעימה. חיית המחמד היא אחת הקורבנות הראשונים, הילדים הם אלו שחושדים ראשונים, ומישהו מבני המשפחה נשלט על ידי אותה יישות שטנית. זה בעצם הקו המרכזי של “שחייה לילית”, כשההבדל העיקרי – לטוב ולרע – הוא שהאויב העיקרי כאן הוא פאקינג בריכת שחייה.
המשפחה שעוברת לבית החדש היא הוולרים. האב, ריי (וואייט ראסל, הבן של קורט ראסל וגולדי הון), הוא שחקן בייסבול שנאלץ לפרוש לאחר שהתגלתה אצלו טרשת נפוצה. האם, קרי קונדון (מועמדת לאוסקר על “רוחות אינשרין”, וגם הקול מאחורי F.R.I.D.A.Y בסרטי הייקום הקולנועי של מארוול) מלווה אותו במאבק, מקווה שהפעם הם ישתקעו בבית מספיק שנים, להבדיל מקריירת הבייסבול עמוסת התחנות והמעברים. איזי (אמילי אופרל, “משחקי הרעב: בלדה לנחשים ולציפורי השיר”) היא צעירה נאה, שמגלה התעניינות באחד מבני כיתתה. את התא המשפחתי משלים אליוט (גאווין וורן, “האדם הראשון”) המתבודד, שמנסה לשחק בייסבול תחת הצל הכבד של אביו. יש גם חתול, אבל בואו נגיד שאל תצפו להיקשר אליו יותר מדי.
כשהם עוברים לבית החדש, הכול נראה נהדר. הם מגלים בריכת שחייה שמכילה מי מעיינות טבעיים, עם סגולות מרפא. בהתחלה זה אפילו עוזר להתאוששות של ריי מהמחלה. אלא שלאט לאט בני המשפחה נתקלים בקונבנציות שונות של סרטי אימה שקשורים לבריכה: רעשים מסתוריים, דמויות שמופיעות מעל המים ונעלמות, תאורה שמהבהבת כדי להוכיח שהבית רדוף (או שצריך להזמין חשמלאי), רוחות רפאים מפחידות (כולל אחת שאוהבת את המשחק “מרקו פולו”) ועוד. מה שבני הבית יבינו רק בהמשך הוא שלבריכה הזו, שלא הייתה בשימוש משהו כמו 15 שנה, יש היסטוריה אפילה. ב-1992 נעלמה במי הבריכה, במהלך שחייה לילית, ילדה. ומסתבר שהיא לא הייתה היחידה.
שחייה לילית: כמו סרטי בית רדוף, רק עם בריכה
“שחייה לילית” מבוסס על סרט קצר של רוד בלקהרקס וברייס מקוויגר מ-2004. הסרט, שנמשך כארבע דקות, מציג בערך את אותו רעיון שחזר בסרט: בחורה שוחה בבריכה, בלילה, ומבחינה מבעד למים בדמות מסתורית. בלקהרקס סיפר אחר כך שהסרט הוא מעין חצי אוטוביוגרפי, ומתייחס לחוויות הילדות שלו, כילד שגדל בפלורידה מוקפת האוקיינוסים וחשש מהוריקנים, מטביעה, מהתקפות כרישים ועוד. “ראיתי את מלתעות כשהייתי בן 10”, הוא סיפר. “הייתה לנו בריכת שחייה, ואני זוכר שהייתי בתוך הבריכה לבדי בלילה כשאחי הצעיר כיבה את האורות. הייתי משוכנע, ללא כל ספק, שהמים הם תהום”.
קשה לומר שהסרט הקצר הזה מוצלח מדי, או מצליח להעביר את הפחדים של אותו ילד שגדל בפלורידה (מפתיע שהוא לא דמיין תנינים בבריכה שלו). הוא כן הראה שליטה מסוימת של היוצרים בחוקי המשחק. למשל, יכולת לצלם את הבריכה מזוויות שיתרמו למתח. האם אפשר לעשות מזה סרט אימה מוצלח? זו כבר שאלה אחרת, כי ראינו שיש קושי משמעותי להפוך סיפור קצר ולהפוך אותו לסרט באופן מלא. יש מקרים בהם הבעיה היא שבוחרים להציג סיפור רקע משמעותי שלא ממש מעניין (“חמישה לילות אצל פרדי”, לדוגמה), או שהסרט נראה כמו כמה סרטים קצרים שחוברו ביניהם בצורה מרושלת. “שחייה לילית” הוא מעט נמרח וללא ממש מצליח להצדיק את עצמו כסרט שלם, שנמשך משהו כמו שעה וחצי. בכל זאת, במקרה הזה לדעתי הדבר לא נובע מהשילוב של סיפורי רקע או משזירה של יותר מדי עלילות משנה, אלא בעיקר כי הסרט צפוי ומעט חוזר על עצמו.
נראה שהיוצרים ניסו לעשות את הכול כדי להפוך את הבריכה לאויב האמיתי כאן. היא מצולמת בשלל זוויות, מלמעלה או מתוך המים, ביום או בלילה, לפעמים עם שובלים שחורים. עם כל הניסיונות, שראויים להערכה, הבריכה מצליחה להפחיד רק בצורה חלקית כי עדיין זו רק בריכה, ואפשר פשוט לא לשחות בתוכה אם חושבים שהיא רדופה.
הבעיה העיקרית כאן הוא שהקטעים המפחידים, ובעיקר המבהילים, הם צפויים כי כבר ראינו אותם בהרבה מאוד סרטי אימה. אם מוציאים מהתמונה את העובדה שמקום ההתרחשות העיקרי כאן הוא הבריכה, מקבלים סרט שפועל על פי הנוסחאות המוכרות. יכול מאוד להיות שכמה סצנות כאן יזכירו לכם סרטים כמו “פולטרגייסט” (בתקווה שהפעם לא הכניסו מפלצות אמיתיות לבריכה), “מלתעות”, “סמייל”, “היצור מהלגונה הכחולה” ואחרים. בהקשר הזה, הסרט כן היה יכול לקחת כמה נקודות על מקוריות מ-The Deep House מ-2021, סרט על בית רדוף שמתרחש כמעט כולו מתחת למים.
גם האופן שבו בנוי הסיפור לא מחדש יותר מדי, וכולל כמה סצנות שפשוט חייבות להיות בסרט מהסוג הזה: לדוגמה, מפגש של האימה עם אחת הדיירות הקודמות, שבשלב מסוים נכנס לתוכה שד והיא אומרת דברים מפחידים בטון מאיים. או העובדה שהילד נתקל ברוח רפאים, או מה שהיא לא תהיה, שחושפת אותו בפעם הראשונה לאותה ילדה מסתורית שנעלמה.
בלקהרקס, שעשה עד עכשיו בעיקר סרטים קצרים, אחראי כאן לבימוי ולכתיבה, כשברייס היה שותף לכתיבת התסריט. ניכר שהסרט נעשה מתוך מודעות לז’אנר האימה, וגם כאן אפשר לראות את זה באופן חיובי ושלילי. הסרט מזכיר בחלקים מסוימים שלו יצירות של סטיבן קינג, כמו “זה” ו”הניצוץ”, למשל בהיבט של ההורות המפלצתית. הבעיה היא שעם כל הכוונות, התהליכים האלה לא מתוארים בצורה מספקת. השינוי שעוברים ההורים, כמו גם דרך ההתמודדות שלהם עם המצב, לא מספיק משכנעים. הסרט מציג את החלום האמריקאי והסכנות שבחיי הפרברים, גם הם חזרו יותר מפעם אחת. סרטים מהסוג הזה כוללים כמעט תמיד סצנה של מסיבת המבורגרים שיוצאת משליטה, כי כנראה שאין משהו שהוא יותר אמריקאי מזה.
ייאמר לזכותם של השחקנים שהם באמת מנסים ומציגים לרוב תצוגות משכנעות, גם אם יש כמה מקרים בהם הדיאלוגים לא ממש משרתים אותם. ראסל מוכיח שהוא יותר מאשר “הבן של”, מצליח לשכנע בתור האב שנחוש להתמודד עם המחלה שלו, אבל קצת פחות עם הטוויסט שהדמות שלו עוברת (לדעתי, בעיקר באשמת התסריט). מעניין לשאול האם חלק מהאופן שבו הדמות מתוארת או משוחקת מושפע מהחוויה האישית שלו, שדומה לזו שעברה הדמות: ווייט ראסל היה בעברו שחקן הוקי קרח, שפרש בגלל פציעה. אביו, קורט ראסל, היה שחקן בייסבול שפגש גם הוא בעקבות פציעה. קונדון היא שחקנית מאוד מוכשרת, שגם היא מתאמצת, אבל אין לה יותר מדי עם מה לעבוד. הילדים עושים בסך הכול עבודה סבירה, ובחלק מהמקרים לא מתנהלים בטיפשות מוחלטת.
האם לראות את שחייה לילית?
ב-2023, שיתוף הפעולה בין “בלומהאוס” ל”אטומיק מונסטר” – אז עדיין באופן לא רשמי – כלל את “מייגן”. הסרט, שפתח את השנה, היה להיט גדול בקופות וזכה לביקורות חיוביות באופן יחסי. “שחייה לילית” שפותח את 2024, הפעם תחת האיחוד הרשמי של שתי חברות הענק, מרשים הרבה פחות מכל הבחינות. הוא גרף יותר מ-47 מיליון דולר, אמנם סכום סביר בהשוואה לתקציב (כ-15 מיליון דולר), אבל כזה שלא מתקרב להצלחה האדירה של מייגן (שגרף כ-180 מיליון דולר בקופות ברחבי העולם, וסרט המשך שיגיע במאי 2025). המבקרים וגם הקהל לא ממש היו סלחניים כלפי “שחייה לילית”, מה שאומר שממש לא בטוח שנראה כאן סרט המשך. וממש לא בטוח שצריך, כי גם ככה התחושה כאן לפרקים הייתה שניסו לסחוט את הלימון שבבריכה עד תום.
“שחייה לילית” הוא סרט קלישאתי, שלמרות שמציע על הנייר קונספט חדש, לא ממש מצליח לעשות את זה בפועל. הסרט היה צריך להיות הרבה יותר קיצוני כדי שהוא יוכל להשאיר חותם. אם נתייחס לזה באנלוגיה מעולם הבריכות, אפשר לומר שהוא נשאר רוב הזמן במים הרדודים ולא מגיע לעומקים שיהפכו אותו לזכיר יותר. ייאמר לזכותו שהוא מצולם באופן מעניין, כולל כמה סצנות עשויות היטב ומצליח להיות “נעים” רוב הזמן, כמו רחצה בבריכה. לכן הוא מתאים בעיניי יותר לצפייה לילית בלתי מחייבת, בלי ציפיות.
הכי חשוב: אחרי שסוף סוף יש לנו סרט אימה על בריכה רדופה, צריך לחשוב על אובייקטים אחרים שעוד לא כיכבו בזוועתון. מה דעתכם על סרטי אימה שמתמקדים בטוסטר, בבימבה רצחנית, או בחציל קלוי שיוצא משליטה?
