סרטי 47 מטר יקחו את האינטיליגנציה שלכם למטה. אבל זה מהנה
זה קרה לפני כמה שנים. צללתי עם כרישים, בפעם הראשונה וכנראה גם האחרונה. הרשיתי לעצמי לזלזל בהנחיות הבטיחות, כי הייתי בטוח שאני אסתדר. נכנסתי למים הקרים, הכנסתי את הראש למים, ואחר כך את הגוף כולו. ואז זה קרה. נלכדתי. לא ידעתי איך אני מצליח לחזור למעלה, ולא ראיתי אף אחד לידי. אפילו המדריכה נעלמה. הלם מוחלט. מה שהכי גרוע הוא שבדיוק ברגע הזה, שעט לעברי כריש ענקי שנראה רעב. צרחתי, אבל במים לא יכולים לשמוע אותך צועק, ככה שזה לא עזר. נאבקתי לנשום, מרגיש כאילו האוויר הולך להיגמר בכל שנייה. אחרי זמן שנראה לי נצח, כשסוף סוף הצלחתי להיאבק ולצאת מהמים, שמעתי צרחה מקפיאת דם. “מה אתה דפוק?”, אמרה לי המדריכה, כשכולם מסביבה צוחקים, כולל דג אחד שהצליח איכשהו לצעוק בתוך המים. “היית עכשיו בערך 10 שניות במתחם של גורי הדולפינים, 47 ס”מ מתחת למים, והתחלת לצרוח כמו משוגע. בוא תחזור לקבוצה שלנו ותיקח את השנורקל וחליפת הצלילה, תכף מתחילים”.
סרטי אימה, בשנים האחרונות, מנסים לשחק עם כמה שיותר פחדים. אם לפני כמה עשרות שנים היה מספיק שיהיה סרט עם כריש שיעלה את מפלס החרדות של הצופים, כיום ההרגשה שלי היא שמנסים לתפוס כמה שיותר פחדים בשעה וחצי. כי למה לעשות סרט הישרדות על כריש, אם אפשר להוסיף לזה התרסקות מטוס, שתקוע מתחת לפני הים ממש על קצה צוק, כשהאוויר עומד להיגמר, ושהדמויות שוקעות בוויכוחים מטופשים (תודה רבה, “מלכודת במצולות”). סרטי “47 שעות” אמנם לא היו כל כך בובמסטיים, אבל בהחלט הם הצליחו לשלב בין כמה מהפחדים הגדולים ביותר שיש לכל מי שצולל. להיתקע מתחת לפני הים, בעומק של 47 מטר, כשמסביב כרישים רעבים. אז איך בכל זאת הצליחו לצאת מזה סרטים די מהנים?
אילו סרטי 47 מטר היו עד עכשיו?
47 מטר (2017)
“47 מטר” הוא כמובן לא סרט ההישרדות הראשון שכלל מאבק עם כרישים בלב ים, אבל הוא בהחלט לקח את זה לכמה כיוונים מעניינים. את הסרט ביים יוהנס רוברטס, במאי בריטי שהרזומה שלו כולל בעיקר סרטי אימה: החל מזוועתונים שכמעט אף אחד לא ראה (כמו “Darkhunters”, “Forest of the Damned” או “Road Kill”) ועד לסרטי המשך, שחלקם לא רעים בכלל, כמו “טרף לילי” מ-2018 (סרט ההמשך ל”הזרים” המעולה”), “האויב שבפנים: ברוכים הבאים לראקון סיטי” (2021) או “V/H/S 99″‘, שהוא אם ספרתי נכון הסרט בחמישי בסדרת סרטי אנתולוגיית האימה (אולי יותר, כי היו גם ספין אופס). רוברטס כתב את התסריט ל”47 מטר”, יחד עם ארנסט ריירה, והצליח ללהק כמה שמות די מרשימים.
הסרט עוסק בשתי אחיות, שיוצאות לחופשה במקסיקו. האחות הבכורה ליסה (מנדי מור, “החיים עצמם”, “סיפור אהבה בלתי נשכח”, “הקרב על מידווי”) היא בחורה משעממת למדי, שבן זוגה נפרד ממנה לאחרונה בגלל שהיא משעמתת. כשהאחות הצעירה והפרועה יותר קייט (קלייר הולט הלוהטת, שאנחנו זוכרים בתור רבקה מ”יומני הערפד” ומ”המקוריים”, וגם ממישהי שכנראה נבהלה הרבה בסרט שובר שיאי ההקפצות “השליחים 2”) מגלה את זה, היא מזמינה אותה לצאת לערב בלתי נשכח של שתייה, ריקודים וגברים, כי היא פרועה יותר. הן פוגשות שני בחורים שמזמינים אותן לצאת איתם לצלילה, כשגולת הכותרת: לראות עמלצים לבנים ממש מקרוב, מתוך כלוב בלב ים.
אם ראיתם כבר כמה מותחני הישרדות בלב ים, וגם קראתם את הפסקאות הקודמות, אתם יכולים בטח להבין מה קורה. מהר מאוד, שתי הבחורות מוצאות את עצמן בכלוב הסגור בעומק של 47 מטר מתחת לפני הים, אחרי שהכוננת התפרקה. מכיוון שאנחנו בסרט אימה ולא בערוץ ניקולודאון, אין אפשרות להזמין את “יחידת החילוץ” וגם לא אנשים אחרים. כלומר, יש למעלה כמה בחורים ואפילו קפטן של הסירה (מתיו מודין), אבל הם נראים חסרי תועלת, כמו שקורה בדרך כלל בסרטים מהסוג הזה.
שתי האחיות נמצאות בעומק הים, כשחלק מפתח היציאה חסום. הן לא יכולות לשחות מהר למעלה, כי זה עלול לגרום לדקומפרסיה – מחלה, הידועה גם “מחלת האמודאים”, הנגרמת עקב שינויי מסיסות של גזים אינרטיים ברקמות הגוף עקב השינויים בלחץ הסביבה (ואתה זה אני יודע בלי לבדוק בוויקיפדיה! לא, ממש לא בדקתי, מה פתאום?), שעלולים לגרום בין השאר למוות עקב הצטברות בועות חנקן במוח. אהה, והחמצן אוזל, והבנות מתחילות לראות הזיות, ויש גם כרישים מסביב. מאותה נקודה, אנחנו יוצאים למסע נגד הזמן.
ייאמר לזכותו של הסרט שהוא כן מצליח ליצור תחושת מתח וחרדה לגורלן של הגיבורות, מה שלא ממש מובן מאליו (“מלכודת במצולות”, לדוגמה). שתי השחקניות עושות עבודה די טובה, למרות שהדיאלוגים לא תמיד משרתים אותן, ויש כמה סצנות מוצלחות של מתח – בעיקר סביב אובדן הזמן, אגב, ופחות בכל הקשור לכרישים. ברור שברמה העלילתית יש כאן לא מעט בעיות, כולל דברים שכנראה לא ממש הגיוניים מבחינה מדעית. סיום הסרט אמנם מפתיע אבל קצת מעצבן. אולי כי בשנים האחרונות, וכנראה שגם לפני, השתמשו בטריק התסריטאי הזה ביותר מדי סרטים, למשל סרט על שתי בחורות שנתקעות הפעם בלב מגדל תקשורת גבוה ולא בלב ים, או בחורה שמפליגה ללב ים עם גבר מהחלומות ומגלה שהמסע הופך לסיוט.
האמת היא ש”47 מטר” היה בכלל מיועד לצפייה בפלטפורמות הביתיות, אבל בעקבות התגובות הדי חיוביות בהקרנות המבחן החליטו להקרין אותו בקולנוע. ההחלטה הזו התברר כמוצלחת, כי הסרט – בתקציב די צנוע של כ-5 מיליון דולר – הצליח להכניס יותר מ-62 מיליון דולר ברחבי העולם. הביקורות היו בינוניות עד סבירות, עם כ-53% ביקורות חיוביות ב-Rotten Tomatoes, ציון שהיה גבוה קצת יותר מדירוג הקהל. אבל בהוליווד של היום, כל המשתנים האלה מסבירים למה ההחלטה להפיק סרט המשך הייתה די פשוטה.
47 מטר 2 (2019)
ממשיכים עם סרט נוסף על שתי אחיות שנלכדות מתחת לפני הים במקסיקו, שנכתב ובוים על ידי יוהנס רוברטס (כן, יחד עם ארנסט ריירה). למרות זאת, יש כמה כמה הבדלים ביחס לסרט הראשון. הקאסט, למשל, לא כולל שמות מוכרים מדי. אבל יש כאן כמה בנות של, ורובן אפילו נראות די טוב, אז אפשר לזרום עם זה.
“47 מטר 2″ עוסק בשתי אחיות, חורגות הפעם, שהיחסים ביניהן הן לא משהו: מיה (סופי נליס, שגילמה את הגירסה הצעירה והמעצבנת של שאונה ב”הצהובות”) וסאשה (קורין פוקס, הבת של ג’יימי פוקס) לומדות בבית ספר חדש, אבל סאשה לא ממש עזרה למיה כשתלמידה אחרת דחפה אותה לבריכת הקמפוס (נשים!). האחיות יוצאות למה שאמורה להיות הפלגה תמימה שמשלבת צפייה בכרישים חביבים, שהאבא (ג’ון קוברט) מצפה שתאחד אותן. בסופו של דבר, השתיים מחליטות לשנות כיוון ולצאת לחקור עיר תת ימית אבודה של שבט המאיה, יחד עם התלמידה הדוחפת קטרין (ברק בסינג’ר, שלמרות שמה היא לא הבת של קים בסינג’ר), ניקול (סיסטין רוז סטאלון, שהיא בהחלט ביתם של סילבסטר סטאלון והדוגמנית לשעבר ג’ניפר פאלבין), בריאן צ’ו (אין לי מושג מיהם ההורים שלה) ועוד.
אם ראיתם כבר כמה מותחני הישרדות בלב ים, וגם ראיתם את הסרט הקודם, אתם יכולים בטח להבין מה קורה. מהר מאוד, הבנות מוצאות את עצמן בתוך כיס אוויר במנהרה תת קרקעית, מוקפות בכרישים ומחכות להצלה. ואז מתחילים להתרחש כל מיני דברים לא הגיוניים. הבנות מצליחות לדבר ביניהן בתוך המים, כששום דבר לא מחובר להן לאוזניים, אבל אולי אני פשוט לא יודע איך סאונד בתוך המים עובד. ואם אני זוכר נכון, גם היה שם דג שצועק בתוך המים (!), כנראה כדי ליצור ג’אמפ סקייר. בקיצור, הגיון זה לא הצד החזק בסרט הזה כנראה. תוך כדי, יש מצבת הרוגים די גדולה, כי ככה זה כשמתמודדים עם אובדן חמצן, מערבולות, מבוך של מערות, התמוטטויות, כרישים ודגים צורחים.
“47 מטר 2″ הוא סרט שכדאי מאוד לא לקחת ברצינות. למרות ש”47 מטר” הראשון רחוק מלהיות יצירת מופת, סרט ההמשך פחות מוצלח בעיניי כמעט בכל אספקט, כמו עלילה, משחק, מתח או היגיון תסריטאי (הזכרתי כבר שיש כאן דג שצועק?). למרות זאת, הוא איכשהו מצליח להיות מהנה לפרקים ומשעשע, גם אם הצחוק לפעמים הוא עליו.
“47 מטר 2” הופק בתקציב גדול יותר של כ-12 מיליון דולר, כשאני מעריך שרוב התקציב התבזבז על מציאת דג צורח (סורי, נו). הוא גרף סכום של יותר מ-47 מיליון דולר, למרות שהביקורות היו ברובן שליליות. הקהל, אגב, אהב את הסרט הזה קצת יותר מהמבקרים.
החדשות הטובות (כנראה): זה עדיין לא הסוף
אם אתם אוהבים סרטי הישרדות מול כרישים, מעל או מתחת למים, תשמחו בוודאי לשמוע את הידיעה הבאה: סרט שלישי בסדרת “47 מטר” נמצא כבר בעבודה. הסרט, שייקרא 47 Meters Down: The Wreck” אמור להתחיל להיות מצולם בחודשים הקרובים, כשהתכנון הוא להוציא אותו למסכים בקיץ 2025.
את הסרט יביים פטריק לוסייר, על פי תסריט של – ניחשתם נכון – יוהנס רוברטס וארנסט ריירה. לוסייר הוא במאי מעניין מאוד, שהוכיח את המקום שלו בעולם האימה כשהצליח לשרוד סרט עם אמבר הרד (“מרדף עצבני” מ-2011). בין לבין, הוא ביים גם לא מעט סרטי אימה. זה מתחיל עם כמה סרטי המשך לזיכיונות אימה דו מוכרים, כמו “הנבואה 3” עם כריסטופר ווקן, שלושה סרטי דרקולה (“דרקולה 2000”, “דרקולה 2″ ו”דרקולה 3″) וגם סרט המשך ל”רעש לבן” הלא רע בכלל. עוד ראינו אותו אחראי על הרימייק של “מיי בלאדי וולנטיין” מ-2009, סרט שהוא פספוס עצום בעיניי, וגם את “כלואים” המאוד מהנה עם ביילי מדיסון וג’רי אוקונל ב-2022. בקיצור, מדובר בבמאי ותיק שלא אחראי אמנם ליצירות מופת, אבל יודע את העבודה.
למרבה ההפתעה, “47 Meters Down: The Wreck” לא יעסוק הפעם באחיות, אלא במערכת היחסים בין אב לביתו, שכדי לשפר את היחסים ביניהם יוצאים לחקור ספינה טרופה בלב ים. סביר להניח שהם ייאלצו להתמודד עם כל מיני סכנות מעל ומתחת למים, כמו כרישים או מחסור בחמצן, אבל בדרך הם יגלו כנראה את חשיבות התא המשפחתי, ילמדו להכיר זה את זה וכדומה. עדיין לא ידוע מי יככב בסרט, אבל על סמך הליהוק של הבנות-של בסרט הקודם, יכול להיות שנקבל כאן אב ובת אמיתיים.
האם יש למה לצפות? אם תשאלו את יוהנס רוברטס, התשובה בהחלט חיובית. “אנחנו לא יכולים לחכות שהקהל יהיה לכוד יחד איתנו מתחת למים”, הוא אמר. “47 Meters Down: The Wreck הולך להיות הסרט הגדול והאינטנסיבי ביותר בזיכיון”.
כל מה שנשאר לנו לעשות הוא לחכות ולראות אם נקבל סרט שלישי מהנה, שיצליח להתבלט באוקיינוס האדום (תרתי משמע) של סרטי כרישים בשנים האחרונות, או שהזיכיון ימשיך לצלול למעמקים… אולי אפילו לעומק של יותר מ-47 מטר.