“כלואים”: אפשר ליהנות, כל עוד מכניסים את המוח לתרדמת
סרטי אימה, אפילו יותר מאשר ז’אנרים אחרים של קולנוע, דורשים מאיתנו פעמים רבות להפעיל את “השעיית אי האמון בפיקציה”, הידועה גם בתור “השעיית הספק”. מונח זה, הרלוונטי לקולנוע, לטלוויזיה, לתיאטרון, לספרים ולמדיומים נוספים, מתייחס ליכולת של הצרכנים להתעלם ממידת הסבירות, המציאותיות או ההגיון של הסיפור או הנחות יסוד המהוות חלק ממנו, כך שהם יוכלו ליהנות ממנו גם כשהסיפור בעייתי. כשראיתי את התיאור של הסרט “כלואים” (Play Dead), ובמונחים מסוימים גם במהלך הצפייה בו, לא יכולתי שלא להיזכר בלימודי התיאוריה בתחומי הקולנוע והתקשורת, שחשפו אותי למושגים מהסוג הזה.
הסיבה לכך היא שמותחן האימה הקטן הזה, שמוקרן עכשיו בבתי הקולנוע בישראל, דורש מכם להשאיר את המוח שלכם בחוץ, או בפרפרזה על השם הלועזי של הסרט: להעמיד פנים שהוא “מת”. מי שעושה את זה למשך קצת יותר משעה וחצי, יוכל דווקא ליהנות מסרט שברובו מצליח להיות מבדר.
חוסר ההיגיון ההגיוני של “כלואים”
הספק הראשון שלי עלה כבר מתיאור העלילה הדי בסיסי של “כלואים”. הסרט עוסק בסטודנטית לקרימינולוגיה בשם קלואי (ביילי מדיסון, שעוד נגיע אליה), שמתמודדת עם קשיים כלכליים לא פשוטים בעקבות התאבדות אביה. לקלואי יש אח, בעל השם השכונתי TJ (אנתוני טורפל), שביום בהיר אחד מחליט לבצע שוד עם שותפו רוס (כריס לי), שהוא במקרה האקס של קלואי. השוד משתבש, רוס נהרג ו-TJ בורח. מהר מאוד הוא מגלה שהטלפון הנייד של רוס, בו הם התכתבו לגבי כוונות השוד כי זה בדיוק מה שמתכתבים עליו ב-Whatsapp, נשאר בזירה.
קלואי חושבת על פתרון: להתגנב לחדר המתים המקומי כדי לגנוב את הראייה, בהנחה (שמוסברת בסרט באופן שלא ממש שיכנע אותי) שהשוטרים יאספו אותה רק למחרת. הבעיה היא שחדר המתים נמצא מאחורי גדר גבוהה וכלבים אכזריים, כך שהפתרון היחידי הוא שקלואי תיקח מנת יתר, שתגרום לכך שהיא תוכרז כנפטרת. היא תגיע לחדר המתים כגופה מן המניין, תתעורר, תיקח את הטלפון המסתורי ותלך הביתה מאושרת, תוך שהיא מונעת מאחיה לבלות את רוב חייו בכלא.
אני לא בקיא יותר מדי בסמים, בקרימינולוגיה או ברפואה. יכול מאוד להיות שהתוכנית של קלואי לגבי ההישארות של בחיים תעלה אצלכם כמה ספקות. אולי גם הרעיון בו בוחרים להשאיר ראיות מהסוג הזה בחדר המתים לילה שלם רחוק מלהיות הגיוני. ממש לא בטוח שזה משנה, כי בדרך כלל בסרטים מהסוג הזה אני מעדיף לא לנסות לבדוק את אמיתות העולם הפנימי (אלא אם מדובר בקטסטרופה של ממש), אלא “לזרום”. למרבה השמחה, בשלב מסוים – אחרי ששמתי את המוח שלי בהקפאה בחדר מתים או משהו כזה – הסרט השתפר.
כמו שאפשר להסיק מהטריילר – שבדומה לסרטי אימה אחרים מציג קצת יותר מדי ממה שהוא אמור – בשלב מסוים קלואי תגלה שבית המתים הוא לא כל כך תמים כמו שהוא נראה. הפתולוג הוא בעל תוכניות זדוניות מאוד: להשאיר את החולים בחיים כדי למכור את האיברים שלהם. מאותו רגע יתחיל משחק של חתול ועכבר בין הפתולוג לבין קלואי, המבוסס בעיקר על סצנות מתח קצרות. לא כל הסצנות האלה עובדות כמובן (למעשה, אני מצאתי את סיקוונס המתח של “האם קלואי תצליח למצוא חלוק לפני שתיפול ממנה המגבת המאולתרת שהיא לובשת אחרי שהיא מתעוררת עירומה מה”מוות” כאחד היעילים בסרט), והרבה מהן לא הגיוניות. יש גם כמה טוויסטים, חלקם רחוקים מלהיות משכנעים, אבל איכשהו הסרט מצליח להישאר מהנה בזכות כמה דברים.
ביילי מדיסון: יותר מאשר “ממתק לעיניים”
כאן כבר כדאי לעצור ולדבר על שני השחקנים העיקריים כאן. ביילי מדיסון היא אחת משחקניות הדור החדש של הוליווד, אם אפשר לקרוא לזה ככה. בדומה לשחקניות בגיל היא החלה את הקריירה שלה בגיל שבועיים בפרסומת ל”אופיס דיפו”, ועשתה את התפקיד המשמעותי הראשון שלה בעולם האימה (ובכלל) ב”אל תפחד מהחושך”, סרט אימה חביב מאוד מ-2010 עם קייתי הולמס וגיא פירס. מדיסון גילמה בסרט את סאלי, שעוברת לגור עם אביה ובת הזוג שלו בבית עתיק ומגלה שהוא מאכלס יצורים זדוניים. היא הרשימה והייתה מועמדת בפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס פרסי האימה של מגזין Fangoria, ה-Texas Chainsaw Awards.
ב-2016 היא כיכבה בסרט אימה קטן ודי סתמי בשם “The Night Before Halloween”, במסגרתו קבוצת צעירים נאלצת להתמודד עם קללה שהורגת מישהו בלילה שלפני ליל כל הקדושים, אלא אם הוא מצליח לגרום לאדם אחר להרוג מישהו אחר. ב-2018 היא די הרשימה בתפקיד של אחת מבנות משפחה שנרדפת על ידי שלושה רוצחים אכזריים ב”טרף לילי”, סרט ההמשך של “הזרים”. ב-2022 הגיע גם “שקרניות קטנות: החטא הקדמון”, ספין אוף אימה של הסדרה המוכרת שלוקח אותה למחוזות של סלאשר מודרני לבני נוער. בסדרה, שזכתה בסך הכול לביקורות חיוביות וגם תזכה לעונה שנייה, מדיסון מגלמת את אחד התפקידים הראשיים כאחת מחבורת בנות שנרדפת אחרי מעשה זדוני כלשהו שביצעו האמהות שלהן לפני 22 שנה, או אם תרצו: “אני עדיין יודע מה ההורים שלכן עשו לפני כמה עשרות שנים”.
ב”כלואים”, לדעת כותב שורות אלה, ביילי מדיסון בהחלט מרשימה. למרות שהיא נאלצת להתמודד עם דיאלוגים בינוניים (בעיקר בתחילת הסרט) ועם תסריט שלא תמיד הגיוני, יש לה מספיק כריזמה וקשיחות לשאת את הסרט על כתפיה המצודדות. אנחנו נשמח להמשיך לראות אותה בסרטי אימה, כי יש לה את כל הפוטנציאל להיות יופי של נערה אחרונה.
היי, זה ההוא מ”גולשים בזמן”!
מולה ניצב ג’רי אוקונל. את אוקונל אנחנו זוכרים בעיקר בתור קווין מלורי מהסדרה “גולשים בזמן”, ומכמה תפקידי אימה חביבים מאוד בעשורים שחלפו מאז: בין השאר, ראינו אותו בתור החבר של סידני פרסקוט ב”צעקה 2″ ובכמה סרטים סבירים כמו “פיראנה 3D” ו”המשאלה” עם ג’ואי קינג. מעבר לעובדה שנראה שאוקונל לא ממש התבגר במראה שלו ביחס להופעות הקודמות (זו מחמאה, כן?), הוא כן מצליח ליצור כאן דמות מעניינת ודי משכנעת.
הפתולוג שלנו הוא לא החכם ביותר שתמצאו בחדר המתים. ניכר שבחלק מהמקרים התסריט גורם לו לבצע בחירות מוזרות מאוד כדי לספק תירוץ לקלואי להמשיך להסתתר ממנו, ובהמשך כמובן שגם להילחם בו. המניעים שלו מוסברים בצורה חלקית, והניסיון ליצור לה מידה של אנושיות דרך הטריק הידוע של “אוי, תראו. גם לו יש משפחה, כי הילדים שואלים מתי הוא יחזור הביתה!” הוא די שחוק. אבל אוקונל עושה את המקסימום מהתפקיד, מצליח להיות מאיים ופסיכי באותה מידה. אל תצפו כאן לתפקיד בלתי נשכח של נבל, אבל לכזה שהנוכחות שלו היא קצת יותר משמעותית בהשוואה לחלק גדול מסרטי האימה שמגיעים למחוזותינו בשנים האחרונות.
נחמד, לא קיצוני מספיק
סרטים מהסוג הזה נשענים, במידה רבה, על היכולת של הבמאי לסחוף אותנו בסצנות ובסיקוונסים יעילים של מתח. פטריק לוסייר הוא במאי יעיל של סרטי אימה, ובמיטב המסורת של הוליווד הנוכחית גם מפיק, עורך ותסריטאי בחלק מהמקרים. הוא ביים במהלך הקריירה שלו כמה סרטי המשך די סתמיים של דרקולה (“דרקולה 2000”, “דרקולה 2″ ו”דרקולה 3”), את ההמשך של “רעש לבן” (“רעש לבן 2: האור” מ-2007) וגם את החידוש הבינוני של “מיי בלאדי וולנטיין” והסרט “מרדף עצבני”, שלא נחשב אז לסרט אימה אבל כיום מקבל משמעות אחרת עקב העובדה שמי שמככבת בו היא אמבר הרד, שמקרה ג’וני דפ לימד אותנו שלא היינו רוצים שהיא תרדוף אחרינו כשהיא עצבנית.
לוסייר כן מראה את הניסיון שלו ועושה עבודה לא רעה בסרט, שנעשה בתקציב די זעום (לא הצלחנו למצוא מידע לגבי התקציב המדויק שלו) וכולל בעיקר לוקיישן אחד. הסרט לא מרגיש “זול” בשום צורה, אם כי אני כן חושב שהיה אפשר לבנות את הלוקיישן או את הסצנות המתרחשות בו בצורה מעט יותר קריפית. בסך הכול חדר מתים יכול להיות יופי של בסיס לסרטי אימה (“הניתוח של האלמונית”, “הדיבוק של האנה גרייס”, “פתולוגיה”), חלק מהם על התפר שבין החיים למוות (“אפקט לזרוס”, “קו הדממה” ואחרים). “כלואים” לא הולך עד הסוף מהבחינות האלה, וחבל. יכול מאוד להיות שהיה אפשר לקחת את הסרט כולו לכיוון קצת יותר קיצוני ברמת ה-Gore (שמופיע כאן בעיקר לקראת הסוף), ההפחדות או ההומור, אבל את זה אפשר לומר על הרבה מאוד סרטים היום.
השורה התחתונה: לא תמותו מהסרט הזה
אז האם לראות את “כלואים”? זה תלוי במידה רבה בציפיות שלכם מהסרט, שמתאים מאוד לצפייה ביתית קלילה בשעות הערב (אל תתנו לעובדה שהוא הוקרן בבתי הקולנוע בישראל להטעות אתכם. זהו סרט די מינורי, שזכה להפצה מוגבלת בארצות הברית וגרף פחות מחצי מיליון דולר). הוא רחוק מלהיות יצירת מופת, כמובן. יכול מאוד להיות שחלק מכם יסרבו לקבל את חוסר ההיגיון או החורים בעלילה, או יתקשו לשרוד את ההתחלה הבעייתית או הרגעים הפחות מוצלחים לאורך הסרט. למי שכן נהנה מסרטי מתח ואימה שמאפשרים לנו לתת למוח שלנו לנוח, ליהנות מכמה מרדפים יעילים, טוויסטים מגוחכים, כמה סצנות ג’אמפ סקייר וקצת גור, “כלואים” יכול לעשות את העבודה.
