זה ייגמר בדמעות תנין? יש חוות תנינים נטושה בישראל, והיא די מסוכנת
מדי פעם, אני נתקל ברשתות החברתיות מסרטונים ממקומות שונים בעולם – למשל פלורידה בארצות הברית – שמראים מספר עצום של תנינים, כולל פלישה שלהם למקומות מפתיעים כמו בתים של אנשים. זה אחד הרגעים הבודדים בהם, בתור ישראלי, אני יכול לומר שיש מקומות מסוכנים יותר בעולם – לפחות מהבחינה הזו. בישראל הרי מספר מצומצם יחסית של תנינים, והם נמצאים לכאורה במקומות מוסדרים (כמו חוות התנינים בחמת גדר או חוות התנינים קרוקולוקו בערבה).
ובכל זאת, אם תקשיבו לאזהרות של חלק מתושבי בקעת הירדן, יש בישראל מקום שהוא בבחינת פצצה מתקתקת. באזור בקעת הירדן יש חוות תנינים שהתחילה בתור פרויקט תיירותי מרתק אבל ננטשה עם הזמן מסיבות שונות. היום יש בחווה הנטושה כמה מאות תנינים, מה שמעלה חשש שחלק מהם ימצאו את דרכם לנהר הירדן. אז מה הסיפור של החווה, והאם אנחנו צריכים להתחיל לדאוג?
תיירות, מכירת עורות ונטישה המונית: הגלגולים של חוות התנינים בבקעת הירדן
חוות התנינים הנטושה של בקעת הירדן הייתה אמורה להיות פרוייקט תיירותי משמעותי בכל קנה מידה. החווה ממוקמת בלב הערבה הצחיחה, ליד תחנת הדלק של מפגש הבקעה בכביש 90 שנחשבת לנקודת עצירה נפוצה מאוד של מטיילים באזור, בסמוך ליישוב פצאל. שם, מאחורי גדרות, נמצאת חווה מוזנחת למראה, עם תפאורה שמזכירה סרט אימה (או לפחות מקומות נטושים מפחידים אחרים): צמחייה פראית שיצאה משליטה, מתקנים שלא נמצאים בשימוש כבר שנים ארוכות, מבנים נטושים, בריכות ריקות ושלטים דהויים, שמציגים סיפור שהיה יכול להיראות אחרת. אהה, ויש שם משהו כמו 700 תנינים, לפחות.
חוות התנינים פצאל הוקמה בשנות ה-90 של המאה ה-20, כמיזם תיירות שאפתני בערבה. היזמים ראו פוטנציאל כלכלי גדול במיזם, בטוחים שהתנאים הנוחים של הערבה (כמו החום והיובש) יקלו על גידול התנינים. הם צדו תנינים במקומות שונים בעולם, כמו קניה שבאפריקה, נהנים מהעובדה שבאותן שנים היה מותר לצוד תנינים בתנאים מבוקרים לשימוש למטרות של תיירות, מזון ותעשייה. התנינים הובאו לישראל ומצאו את מקומם בחוות התנינים בפצאל. הציפייה הייתה שהמוני תיירים יגיעו כדי לראות את התנינים במה שנראה כמו סביבת המחייה הטבעית שלהם, יצטלמו כשהם מחזיקים גורי תנינים וכן הלאה.
הבעיה היא שהמיזם לא התרומם, גם בעקבות האינתיפאדה השנייה של תחילת שנות ה-2000 והמצב הביטחוני הרגיש באזור. בשלב מסוים נכנס לתמונה איש העסקים גדי ביתן. הוא זיהה את הפוטנציאל בענף גידול התנינים, מה שדרש שינוי ייעוד של חוות התנינים בערבה: לא חווה תיירותית במלוא מובן המילה, אלא כזו שבה מגדלים תנינים במטרה להשתמש בעור שלהם לתעשיית העורות (כידוע, עור תנין נחשב לאחד מחומרי הגלם העיקריים בתעשיית אופנת העילית והתכשיטים היוקרתיים). הוא פיתח את המיזם, שמנה בימי השיא שלו אלפי תנינים וצוות מקצועי שטיפל בהם סביב השעון. מספרים שבימי השיא של החווה, לא פחות מכ-4,000 תנינים היו נשחטים כאן מדי שנה. העורות שלהם היו נמכרים למדינות שונות מעבר לים ומצאו את מקומם ברשימה ארוכה של מוצרים.
אלא שאז נכנסה המציאות של שוק העורות העולמי, וכנראה בצדק גמור. במדינות רבות ברחבי העולם הופיעו איסורים על שימוש בעורות תנין, והלחץ הציבורי בנושא עלה. השר להגנת הסביבה באותן שנים, גלעד ארדן, החליט לאסור שחיטה של תנינים ויעלים.
כל אלו הפכו את הפרויקט לבלתי ישים, וכמובן שגם לא כדאי מבחינה כלכלית. ביתן ידע שעבור חלק מסוגי התנינים, שחיטה היא עבירה פלילית לכל דבר ועניין לפי הדין הבינלאומי. הרוב המוחלט של העובדים עזב, והשותף השני הקים חווה קטנה למטרות תיירות. ביתן נשאר עם מקום שבעיקר גרר הוצאות נכבדות על תפעול החווה, המזון, השינוע וכדומה. מכאן הדרך ועד ליצירת חוות תנינים נטושה בבקעת הירדן הייתה קצרה מאוד.
חוות התנינים בערבה הופכת לסרט אימה
כאן כדאי לעצור ולהסביר שתנינים הם, כמו שלימדו אותנו הרבה מאוד סרטי אימה, לא החייה שתרצו שתהיה משוחררת במרחב המחייה שלכם. תנינים הם יצורי טרף קטלניים, שידועים גם ביכולת שלהם לשרוד: אורך החיים של תנין מוערך בכ-200-150 שנה, ויש שסבורים אפילו יותר. התנאים של החווה היו אידיאליים עבורם, מכיוון שהם קיבלו מקום בטוח, את המזון שהם זקוקים לו (בין אם בשר עופות ובין אם בשר של תנינים אחרים, כולל הצאצאים שלהם). מתוך כ-50 ביצים שנקבת התנין מטילה בשנה, היו כמה עשרות ששרדו בזכות התנאים האלו, לעומת המצב הסטנדרטי בטבע בו מספר התנינים ששורדים עומד על כמה בודדים.
למרות זאת, עקב העלויות הגבוהות של חוות התנינים הנטושה ופגיעה מעשית באפשרות לקבל ממנה הכנסות, בשנים האחרונות רוב הביצים "מוברחות" לאחר ההטלה שלהן ולפני הדגירה, למעט כמה ביצים שנופלות אל בין הכיסאות (או במקרה הזה, החולות). אם הייתה באזור עוד תיירות, האינתיפאדה השנייה פגעה בה בצורה אנושה. מאז התנינים מוצאים את מקומם בעיקר בבריכה מצומצמת אחת, כי בריכות רבות שהיו כאן פשוט הפכו שמישות עם הזמן, ותרחיש בו תנין גדול טורף קטן, אפילו צאצא שלו, הוא בהחלט נפוץ.
אז מה לעזאזל עושים עם חוות תנינים נטושה בישראל?
הפחד הכי גדול הוא מבריחה של תנינים וממפגש לא נעים שלהם עם האדם. ב-2011 זה כמעט קרה, כשכ-70 תנינים ברחו מהחווה, או ליתר דיוק: התנינים שהיו קטנים בממדיהם יצאו מבריכת הגידול שלהם, שעלתה על גדותיה. היו עוד כמה מקרים בודדים של תנינים שמצאו את מקומם מחוץ לחווה, למשל תנין שנדרס על כביש הערבה או אפילו כזה שמישהו גנב כדי למקם אותו באמבטיה (!) שלו בבני ברק (!).
כתוצאה ממקרים מהסוג הזה החליטו להקים גדר שאמורה לצמצם את הניסיונות האלו עד למינימום האפשרי. בפועל תנינים הם בעלי חיים שיכולים לחפור היטב מתחת לפני הקרקע בחיפוש שלהם אחרי מקורות מים, ככה שהמכשול הזה לפי מומחים לא יעיל במיוחד.
כמה מומחים, והרבה מאוד תושבים, מתייחסים לאותה חוות תנינים נטושה בבקעת הירדן כאל "פצצת טבע מתקתקת", אסון שעלול להתרחש בשלב כזה או אחר. החשש העיקרי הוא שהתנינים יגיעו בסופו של דבר לנהר הירדן, ומשם עלולים לסכן את תושבי בקעת הירדן והמטיילים באזור, שצמא למבקרים בעקבות המשברים החמורים במפת התיירות הישראלית בשנים האחרונות.
במהלך השנים, היו ניסיונות שונים להעביר את התנינים למקום אחר. המחשבה ההגיונית ביותר היא להחזיר אותם לאפריקה, אבל מדובר בעלויות משמעותיות מאוד ובתהליך בירוקרטי לא פשוט. לפני כמה שנים היה פרויקט שכמעט יצא לפועל, של העברת התנינים לחווה חדשה בקפריסין, אבל החברים באי השכן התחרטו.
