עזוב יותר, עצוב יותר, מפחיד יותר: על אצטדיונים אולימפיים נטושים

אחת לארבע שנים – למעט מקרים של מלחמות עולם או מגיפות עולמיות – מקיימים המשחקים האולימיפיים, או בקצרה: האולימפיאדה. הרבה מאוד מחובבי הספורט מוצאים את עצמם מעבירים שעות ארוכות ביום בצפייה בענפי ספורט, לגיטמיים יותר או פחות. מכל קצוות העולם מגיעים אוהדי ספורט לראות את המשחקים מהמרחק הקצר ביותר שיש. האירועים המלהיבים של האולימפיאדה, כמו מקצי הגמר של האתלטיקה או השחייה, מגדילים עוד יותר את הרייטינג. מיליונים רבים צופים מול מסכי הטלוויזיה, האצטדיונים עצמם מלאים (פחות או יותר), ואנחנו מתרגשים מכל שיא עולם או סנסציה ספורטיבית. ואז האולימיפיאדה נגמרת ונכנסת לדפי ההיסטוריה.

הבעיה היא שבנקודה הזו, עלול להתחיל סרט אימה. לא רק מבחינת הספורטאים שנכשלו, כי הרי בכל תחרות יש רק שלושה מקומות על הפודיום. המדינה המארחת מלקקת פעמים רבות את הפצעים, עם הוצאות כלכליות שלא מחזירות את עצמן. והאצטדיונים עצמם, שנבנו בסכומי עתק, הופכים בלתי שמישים בעליל. חלקם נעשים נטושים לחלוטין, ועם הזמן גם מפחידים.

למה אצטדיונים אולימפיים ננטשים?

יש באולימפיאדה הרבה מאוד דברים קסומים. היא משלבת ספורט ברמה הגבוהה ביותר שיש (טוב, לפחות ברוב הענפים), מהווה מפגש בין תרבויות וכוללת הרבה מאוד סיפורים אנושיים. 

מבחינה טכנית, עם זאת, מדובר באחד האתגרים הלוגיסטיים המורכבים שיש. כדי שאולימפיאדה תצא לדרך יש צורך בהרבה מאוד תשתיות, אצטדיונים, כפרים אולימפיים, פתרונות לינה לקהל – והרשימה עוד ארוכה. ההוצאות הכספיות עצומות ומגיעות בקלות לכמה עשרות מיליארדי דולרים, כמו שבלונדון או בבייג’ינג יוכלו בוודאי לספר. חלק מהסיפור הוא שהמדינות רואות את בניית התשתיות כהזדמנות להשוויץ ולהראות בדיוק מה היא מסוגלת, עם מבנים בומבסטיים שעולים הון תועפות. אבל מה קורה אחרי טקס הנעילה של האולימפיאדה?

עלויות כספיות אסטרונומיות

הבעיה העיקרית, למיטב הבנתנו, היא שהעלויות האלה נופלות בעיקר על המדינות המארחות, כשאחוז משמעותי מהרווחים הישירים מגיעים לארגון כמו הוועד האולימפי. מדינות עלולות להיכנס למשבר כלכלי, לא פחות, “בזכות” המשחקים (אולימפיאדת אתונה 2004 היא דוגמה מובהקת). הפגיעה הכלכלית עלולה לגרום לכך שיהיה בלתי אפשרי להמשיך לתפעל את האצטדיונים גם לאחר האולימפיאדה. מכאן ועד להפיכת המגרשים האלו לנטושים לחלוטין, הדרך די קצרה.

חשוב לציין, שיכול להיות שבמבט על דווקא כן יהיה משתלם במידה מסוימת לקיים אולימפיאדה. היא עשויה להביא לרווח כלכלי עקיף וארוך טווח לעיר עצמה, כמו במקרה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 שלפי חלק מהמומחים הייתה אחד הגורמים העיקריים להפיכת ברצלונה ליעד כל כך מרכזי על מפת התיירות העולמית. לקראת האולימפיאדה הקימו את הטיילת המחוברת אל האצטדיון האולימפי, ובטיילת עצמה אינספור בתי קפה ומסעדות שמושכים תיירים ומכניסים רווחים לקופת העיר.

מי צריך את האצטדיונים האלו בכלל?

בלי קשר לשאלת העלויות, ממש לא בטוח שיהיה בכלל צורך להמשיך להשתמש במתקנים האולימפיים. המגרשים הגדולים יכולים להכין עשרות אלפי צופים, ובחלק גדול מהלוקיישנים אין ביקוש לאצטדיונים מהסוג הזה אחרי האולימפיאדה. בואו ניקח בתור דוגמה את האצטדיון האולימפי של פיונגצ’אנג בדרום קוריאה, שנבנה לקראת אולימפיאדת החורף ב-2018 והמשחקים הפאראלימפיים זמן קצר לאחר מכן. עלות בנייתו של האצטדיון בן ה-35,000 מושבים מוערכת בכ-109 מיליון דולר (רק כדי שתבינו, בעיר עצמה יש רק כ-40,000 תושבים). בפועל הוא שימש אך ורק לטקסי הפתיחה והסגירה של האולימפיאדות האלה לפני שנהרס. במילים אחרות: 109 מיליון דולר למגרש שהשתמשו בו פאקינג ארבע פעמים.

בואו נמשיך עם האצטדיון האולימפי בבייג’ינג, המכונה “קן הציפור”. אם תעשו חיפוש תמונות, תגלו שמדובר ביצירת מופת ארכיטקטונית, שבמשחקים האולימפיים ב-2008 אירח כ-90,000 צופים בטקסי הפתיחה והנעילה, בתחרויות האתלטיקה וגם במשחק הפאראלימפיים. הוא הוקם בעלות של כמעט 500,000 מיליון דולר, אבל אחרי האולימפיאדות האלה כמעט אין לו שימוש. נכון שיש כאן מדי פעם קונצרטים או משחקי כדורגל, אבל קשה להגיד שזה מצדיק עלויות תחזוקה המוערכות ביותר מ-10 מיליון דולר בשנה. האצטדיון הזה אמנם לא נטוש, אבל השימוש בו דל – מה שמסביר למה החליטו שבעתיד הוא יהפוך להיות פארק שעשועי שלג, שאמור למשוך אליו עשרות אלפי מבקרים ביום. מתישהו.

מלחמות ומעשי זדון

גורם סיכון אחר לנטישת אצטדיונים אולימפיים קשור לתנאים במדינות או בערים המארחות. היו ערים שהתמודדו עם סכסוכים אלימים ותסיסה חברתית לאחר המשחקים, שפגעו באצטדיונים או הרסו אותם. כך למשל, המתקנים האולימפיים בסרייבו, שאירחו את אולימפיאדת החורף 1984, נותרו בלתי שמישים לאחר מלחמת בוסניה שהתרחשה בין השנים 1995-1992. מספרים שמסלול המזחלות שימש להובלת נשק, ושמתקן קפיצות הסקי היה רצוף חורי כדורים.

סוד הפחד של אצטדיונים אולימפיים נטושים

בהרבה מאוד מקרים, הפחד שלנו ממקומות נטושים קשור לעובדה שאנחנו תופסים אותם באופן טבעי כמקום שוקק פעילות, או אם תרצו שמח: קחו לדוגמה פארקי שעשועים נטושים או קניונים עזובים, עליהם כתבנו באתר לא מזמן. הפער הזה בין מה שהיה לבין מה שקורה היום גורם לערעור התפיסות המקובלות שלנו ביחס למקומות האלה, ומסביר למה הביקור עשוי להיות מפחיד עבור חלק מהאנשים. אצטדיונים אולימפיים נטושים הם בהקשר הזה סמל לניגוד ולאירוניה בין התהילה וההתרגשות של המשחקים, לבין העגמומיות והריקנות של מוצאי האולימפיאדה. אצטדיונים אלו היו פעם מלאים בהמונים מריעים, בספורטאים מתחרים ובטקסים מסנוורים, אבל עכשיו הם שוממים, נטושים ונשכחים. 

לא רק הדמיון שלנו עובד שעות נוספות במהלך הביקור במתקנים אולימפיים נטושים. אם המתקנים האלו לא מתוחזקים, כמו שקורה בחלק גדול מהמקרים, המראה שלהם צפוי להשתנות עם הזמן ולהפוך למפחיד: בריכות שחייה ריקות או כאלה שמעלות עובש, מושבים ריקים עמוסים בחלודה, ציורי גרפיטי, מעשי ונדליזם וכן הלאה. הכפר האולימפי באתונה, ששיכן באולימפיאדת אתונה כ-10,000 ספורטאים, הוא היום מעין עיר רפאים, או אם תרצו: כפר רפאים. תוכלו למצוא שם מבנים נטושים מכוסי גרפיטי, עשבים ובעלי חיים. האצטדיון האולימפי אתונה משלים את התמונה העגומה.

בואו להתחרות ברוחות רפאים. אולי

ויש גם את עניין רוחות הרפאים, כמעט כמו בכל מקום נטוש למעשה. בעולם בו בטוחים באופן מלא בקיומן של רוחות רפאים, יכול מאוד להיות שהאצטדיונים הנטושים היו משמשים לתחרויות אתלטיקה וספורט בין רוחות רפאים של ספורטאי עבר, שמנסות לרחף על המסלול (חי חי). למרות שתחרויות כזו יכולה להיות מגניבה – חשבו למשל על רוח רפאים שלא צריכה לקפוץ מעל משוכות במסלול המכשולים כי היא רוח רפאים שעוברת בין אובייקטים פיזיים וכו’ וכו’ – כנראה שזה רק הדמיון המפותח שלנו.

לא ידוע לנו על אצטדיון אולימפי נטוש הנחשב לרדוף במלוא מובן המילה, אבל אתם יכולים לסמוך על העולם (או סוכני התיירות) שיפתחו את הסיפורים שלהם. כך למשל ראינו תיאוריה לפיה האצטדיון האולימפי ברלין, שאירח את אולימפיאדת הקיץ של 1936, רדוף על ידי רוחות הרפאים של החיים הנאצים שהתאמנו שם, כמו גם האסירים שעונו ונהרגו שם. יש מבקרים שדיווחו על צרחות, צעדים או רעשים של יריות. דוגמה נוספת היא הכפר האולימפי באתונה, שלפי כמה דיווחים מארח כיום רוחות רפאים קדומות של יוונים שחיו ונהרגו שם. אם אתם מבקרים את האצטדיון האולימפי באתונה ורואים דמויות לבושות בטוגה ומדברות ביוונית עתיקה, אולי לקחתם משהו. אבל תדעו שהסיפורים האלו קיימים, לפחות לפי האינטרנט.

האם ניתן לבקר אצטדיונים נטושים?

עם כל הצדדים העצובים של אצטדיונים אולימפיים נטושים, ויש כאלה, חשוב לציין שהם יכולים בהחלט להיות מוקד משיכה עבור תיירים – במיוחד אלו שמוצאים את הקסם במקומות נטושים. החדשות המעודדות מהבחינה הזו הן שכדי לעשות את זה, אתם ממש לא חייבים לעבור על החוק או להסתובב במקומות רעועים. חלק מהכפרים ומהאצטדיונים האולימפיים פתוחים לקהל, לרוב במסגרת של סיורים.

כך למשל תוכלו לעשות סיור מאורגן באצטדיון האולימפי המפורסם של בייג’ינג, “קן הציפור”, אותו הזכרנו קודם לכן. הסיור יאפשר לכם להתרשם מהארכיטקטורה והעיצוב המרשימים מאוד של הקומפלקס, להכיר את ההיסטוריה הלא ממש ארוכה שלו ועוד. מהבדיקה שעשינו נראה שאין סיורים רשמיים במקום עצמו, אלא ניתן להיכנס בתשלום, אבל הוא כן נכלל בסיורים מקיפים יותר המתמקדים בבייג’ינג ובסביבתה.