הרבה יותר מאשר ממתק לעיניים: סרטי האימה של אלכסנדרה דדריו
מתישהו בשנת 2013, לקחתי חלק בקורס כתיבה מגזינית במסגרת לימודי העיתונאות שלי. כמי שאוהב תמיד לכתוב על מה שהוא אוהב, החלטתי להכין כתבה על זיכיון האימה המפורסם “המנסרים מטקסס”, אחד מהאבות המייסדים של הסלאשרים, שהצטרף לעולמנו ב-1974. הסיבה האקטואלית הייתה עליית הסרט החדש בסדרה, “המנסרים מטקסס 3D”. חקרתי את מקורות הסרטים, הקשר הקיים או לא קיים לרוצח הסדרתי אד גין, לביקורת החברתית שלו (בין השאר על הקפיטליזם והתפוררות המשפחה האמריקאית), וגם על שחקנית די אלמונית אז – לפחות מבחינתי – בשם אלכסנדרה דדריו. במהלך הצפייה בסרט, היא לכדה את תשומת לבי. נכון, בעיקר בשל היופי הבלתי נתפס שלה, אבל גם בזכות העובדה שחשבתי שאולי נולדת כאן “בחורה אחרונה” חדשה, “מלכת צעקה” או איך שלא מכנים שחקנית שעושה הרבה סרטי אימה ומגלמת בהם את תפקידי הפרוטגוניסטית.
בערך עשור עבר מאז, והחלטתי לבדוק בדיוק האם ההבטחה של אלכסנדרה דדריו התגשמה עבור חובבי הז’אנר.
מיהי בכלל אלכסנדרה דדריו?
אלכסנדרה דאדריו נולדה ב-16 במרץ 1986 בעיר ניו יורק שבניו יורק, להורים נוצרים ממוצא איטלקי, הונגרי, בריטי וצ’כוסלובקי. היא גדלה במנהטן ולמדה בין הספר בבית ספר ברירלי לבנות ובבית ספר מקצועי לילדים, המיועד במידה רבה לכאלה שחולמים להיות שחקני. בראיונות היא אמרה שחלמה להיות שחקנית עוד מגיל 11, בערך במקביל לחלומות של נערה מתבגרת על בנים. “למדתי בחלק מהזמן בבית ספר המיועד לבנות בלבד, והרעיון של בנים היה מדהים עבורי. כאילו, כל מה שרציתי תמיד היה לנשק בנים ולהיות לידם”.
את התפקיד הראשון שלה עשתה בגיל 16, באופרת הסבון “כל ילדיי”. אחר כך הגיע תפקיד קטן בסרט אימה זניח בשם “עליית הגג”, ובהמשך תפקיד שפתח את הדלת שלה לעולם הקולנוע: התפקיד של אנאבת’ צ’ייס, החברה של פרסי ג’קסון, ב”פרסי ג’קסון וגנב הברק” משנת 2010 ולאחר מכן גם בהמשך “פרסי ג’קסון: ים המפלצות” (2013). מאז הקריירה שלה כללה הופעות בסרטים מכל הז’אנרים, כולל תפקידים די מרכזיים בכמה שוברי קופות. היא גילמה את בתו של דה רוק בסרט האסונות שובר הקופות “סאן אנדרס” (2015), וכמה שנים לאחר מכן שיחקה לצדו גם ב”משמר המפרץ” (2017), בו הגשימה את חלומם הרטוב של לא מעט גברים עם כמה בגדי ים חושפניים.
ראינו אותה בכמה קומדיות רומנטיות, כמו תפקיד משני לצד אואן וילסון וג’ייסון סודיקיס ב”רווקים לשבוע” (2011), או תפקידים ראשיים יותר ב”טיסה לשלושה” (2017) הנורא לצד קייט אפטון, “כאשר נפגשנו לראשונה” (2018) לצד אדם דיווין שעוסק בגבר שפוגש בחורה במסיבת ליל כל הקדושים, מגלה כמה שנים מאוחר יותר שהיא מאורסת ומשתמש במכונת זמן כדי לשנות את העבר עבורו, וקומדיית הטעויות “אפשר לגלות לך סוד” (2019), החביב מאוד – כן, אני רואה מדי פעם קומדיות רומנטיות עם אשתי – בו גילמה עובדת שיווק זוטרה בחברה שטסה לצד בחור אלמוני, מספרת לו את הסודות שלה כשהיא חושבת שהמטוס עומד להתרסק ומגלה מהר מאוד שאותו בחור הוא המנכ”ל של החברה ולימים גם מושא אהבתה.
העיניים הכחולות האלה
אי אפשר לדבר על אלכסנדרה דדריו ולא להתייחס לנתוני הפתיחה הפיזיים שלה. אנחנו מתכוונים, קודם כל, לזוג ה…עיניים. אומרים שיש עיניים שיכולות להרוג, אלא שבמקרה של דדריו הן יכולות להתחיל זיכיון שלם של סלאשרים. קשה להישאר אדישים לעיניים הגדולות בעלות צבע התכלת הבהיר, המנוגד לשיער השחור, שגם משכו אליהן תשומת לב באופן כמעט בלעדי בקליפ של Imagine Dragons ללהיט “Radioactive”, בו דדריו הייתה הדמות הראשית. הקליפ הציג סיפור די מוזר על נבלים שמתעללים בבובות, עד שדדריו משחררת אחת מהן כדי למרוד ולשחרר בסוף העלילה את חברי הלהקה השבויים – או משהו כזה לפחות. מן הסתם דדריו לא דיברה כאן, אבל העיניים הכחולות המובלטות שלה, יחד עם חיוך אחד או שניים, עשו את העבודה.
במהלך השנים, הרבה מאוד נכתב ודובר על העיניים של דדריו. רבים חשבו אם הן טבעיות, או תוצר של עדשות מגע. דדריו עצמה ציינה שהעיניים שלה הן בעלות הגוון הייחודי באופן טבעי, שגם עובר אצלה במשפחה (לדבריה, אנשים עדיין מדברים על העיניים של סבה המנוח). דדריו ציינה בהזדמנות אחרת שהיא אוהבת להבליט את העיניים באמצעות איפור, כמו מסקרה, איילינר ושאר מוצרים שאין לי מושג מה הם עושים. היא נמשכת לאיפור טבעי ופשוט, ולא איפור מאסיבי מדי.
הגוף של אלכסנדרה דדריו הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור. מבדיקה של נתוני החיפוש בגוגל וביקורות על סרטיה, הבנתי שיש עניין מסוים סביב גודל החזה שלה והשאלה האם הוא אמיתי. לדעת כותב שורות אלה מדובר בנושא פרטי שלא דורש עיסוק, מה גם שלא מצאנו תשובה חד משמעית לשאלה. כך או כך, נראה שלדדריו עצמה לא אכפת לחשוף את גופה אם הנסיבות מחייבות זאת, כמו במקרה של סצנת העירום המלא הסופר סקסית ב”בלש אמיתי”, ככתבת משפט וכפאם פאטאל צעירה שמקיימת מערכת יחסים עם הבלש וודי הארלסון. “התפקיד הזה היה אתגר עצום ומעניין עבורי”, היא אמרה. “ממש רציתי להיות חלק מהסדרה, והבנתי למה העירום היה נחוץ עבור הדמות, שהיא שונה מכל מה שעשיתי עד עכשיו. העירום היה חלק מהעניין”.
היא עצמה הפגינה מודעות עצמית וחוש הומור נהדר בציוץ ששבר את האינטרנט, בתגובה לדיווח על פיו נשיא ארצות הברית אז, ברק אובמה, הזמין את העונה הראשונה של “בלש אמיתי”. “הנשיא ראה את השדיים שלי”, היא צייצה.
סרטים ותוכניות טלוויזיה עם אלכסנדרה דדריו, גרסת האימה
אבל לא הגענו לכאן כדי לדבר על ז’אנרים אחרים, וגם לא על העיניים היפות והגוף המושלם של אלכסנדרה דדריו. העניין הוא שהיא שחקנית לא רעה בכלל, שעשתה כמה תפקידי אימה חביבים ביותר. היא עצמה סיפרה פעם שהיא “חנונית תיאטרון” שאוהבת סרטי פנטזיה, ובהקשר שלנו – “מושפעת בקלות מסרטי אימה ומגיבה אליהם באופן חזק”. בראיון אחר אמרה: “אני אוהבת לעשות סרטי אימה. אני חושבתי שהם סייעו לי בתור שחקנית, מכיוון שהסרטים גורמים לך לרוץ, לצעוק, לבכות לזמן רב ולעשות דברים מגוחכים מול זרים. במובן מסוים, אתה פורץ את הגבולות שלך ולא יכול להיות מובך”.
המבקרים די אוהבים את ההופעות שלה בז’אנר האימה, גם אם הדעות שלהם על הסרטים המרכזיים שהיא עשתה הן, איך נאמר, לא ממש חיוביות. סביר להניח שלא נראה אותה מניפה מתישהו את פסלון האוסקר, בטח לא בסרטי אימה, אבל לדעת כותב שורות אלה יש לה בהחלט כישרון, כריזמה וגם חוש קומי. בלא מעט סרטים, השורה התחתונה של חלק גדול מהביקורות היה שהסרט עצמו בינוני, אבל יש בו בכל זאת נקודת אור אחת בדמותה של אלכנסדרה דדריו. היו שתיארו אותה בתור “נערה אחרונה” מוצלחת או “Scream Queen”, מה שמסביר את המקום שלה באתר שלנו.
עליית הגג (2007)
את הסקירה של סרטים ותוכניות טלוויזיה עם אלכסנדרה דדריו אנחנו מתחילים ב-2007 סרט האימה הראשון של דדריו היה עליית הגג (“The Attic”), שם גילמה את אווה שטראוס, אישה צעירה שמתה באופן מסתורי בעליית הגג של בית רדוף רוחות. זהו סרט די נידח, עם כ-2,000 מדרגים בלבד ב-IMDB (אני ביניהם!), שדי מצדיק את הציון הנמוך שלו (3.4 מתוך 10). הוא עוסק במשפחה שעוברת לגור בבית וחווה אירועים על טבעיים, מה שבטח לא ראיתם באף סרט אימה מאז ומעולם. דדריו מופיעה בסצנת הפתיחה של הסרט, בסצנת אמבטיה די חושנית שמופסקת ברגע שהיא שומעת רעשים, מתלבשת, יוצאת ליערה ונרצחת שם בצורה מוזרה. היא תחזור בכמה מקרים בהמשך הסרט בתור רוח רפאים שרודפת את הדמות הראשית, אותה מגלמת למרבה ההפתעה אליזבת’ מוס הנהדרת (“מד מן”, “סיפורה של שפחה” ובהקשר שלנו בעיקר “בלתי נראה” ו”אנחנו”), שגם לנו לא ברור בדיוק מה עשתה בסרט הזה.
היינו גם שואלים איך בדיוק לתוצר הזה אחראית במאית האימה מרי למברט, שביימה בין השאר את “בית קברות לחיות” המצוין לפי סטיבן קינג וסרט ההמשך שלו, אבל אז ראינו שהיו לה גם לא מעט נפילות מגוחכות כמו “אגדה עירונית: בלאדי מרי” (לעזאזל, אני היחידי שרואה את הסרטים האלו?) ו”מגה פייתון מול גוטורואיד”. את הסרט הזה דווקא לא ראיתי, אבל נראה לי שהציפיות לא גבוהות מדי מסרט שמציג מאבק בין נחשים לתניני ענק, או משהו כזה, בכיכובן של שתי כוכבות פופ משנות ה-80.
שכול (2010)
ממשיכים עם סרט בשם מוצלח יותר בשם “שכול” (“Breavement”), שמסתבר שהוא בכלל פריקוול לסרט בשם “Malevonence” משנת 2003 (אל תתבלבלו עם Malevonent עם פלורנס פיו מ-2018). ב”שכול”, דדריו גילמה את אליסון מילר, נערה מתבגרת שמגלה שבן דודה צ’ארלס (סבסטיאן סטן) כולא בבית מטבחיים נטוש ילד בשם מרטין, הסובל מתסמונת חוסר מולד של תחושת הכאב. אותו צ’ארלס הוא רוצח סדרתי, וכשאליסון מגלה את זה היא יוצאת למאבק כדי להציל את הילד, ובשלב מסוים את החיים שלה.
דדריו בהחלט הרשימה בסרט הזה, שכן הגיע למסכים וגם הצליח בצורה סבירה עם הכנסות של כ-10 מיליון דולר, מול תקציב של חמישית מכך. הסרט היה איטי ואלים, לטוב ולרע, וזכה לביקורות סבירות בסך הכול.
המנסרים מטקסס 3D
ממשיכים עם סרט האימה המפורסם ביותר של אלכנסדרה דדריו, ההוא מתחילת הכתבה: “המנסרים מטקסס 3D” (או באנגלית: “Texas Chainsaw 3D”). את הסרט ראיתי בצפייה ביתית, ככה שאני לא יכול לומר יותר מדי על התלת ממד שבו, גם אם אפשר לזהות די בקלות את הסצנות שאמורות לגרום לאפקט ה”וואוו” הזה. דדריו מגלמת כאן את הת’ר, בתפקיד הראשי, לצד שמות די מוכרים כמו סקוט איסטווד וטניה רדמונד. הת’ר במקרה גם נכדתו האבודה של אחד הידוע בכינויו “פני עור”. כשהיא יורשת אחוזה מסבתה, היא מגלה מהר מאוד שיש במרתף הבית הפתעה לא ממש נעימה. מכאן מתחיל מרדף של חתול ועכבר, במסגרתו פני עור בגרסתו הנוכחית ובני משפחתו מתחילים לטבוח בהת’ר ובחבריה, אבל בשלב מסוים יש טוויסט והת’ר מבצעת החלטה די מוזרה הקשורה לעתידה.
קשה לומר שהסרט הזה הוא אחד המוצלחים בזיכיון האהוב, שהוליד סרט ראשון מופתי, כמה סרטי המשך די רעים וגם ריבוטים ורימייקים, כמו “המנסרים מטקסס” מ-2003 בכיכובה של גס’יקה בייל (שהוא לדעתי המוצלח בסרטי הזיכיון, אחרי הסרט המקורי). העלילה של “המנסרים מטקסס 3D” היא מאוד בעייתית, עם חורים כמו גופה שעוברת מסע דקירות על ידי רוצח סדרתי אכזרי, ההבהלות די צפויות והמשחק רחוק מלהיות אחיד (כולל של דדריו עצמה). אבל למי שמחפש סרט ששואב השראה וכולל כמה מחוות ליצירת המופת, עם קצת Gore ואלכסנדרה דדריו אחת בתפקיד סקסי, זה יכול להתאים לצפייה חד פעמית.
לקבור את האקסית (2014)
האמת היא שצפייה ב”לקבור את האקסית” (“Burying The Ex”) היום היא קודם כל עצובה, עקב המוות האכזרי של כוכב הסרט, אנטון ילצ’ין, בתאונה עצמית שנראית כאילו יצאה מהתסריט של סרטי “יעד סופי”. לפני מותו ילצ’ין הספיק לעשות כמה סרטי אימה לא רעים בכלל, כולל הסרט הזה שכללנו כבר ברשימה של סרטי אימה רומנטיים.
ילצ’ין מגלם כאן את מקס, חובב אימה שעובד בחנות טריקים ותחפושות. למקס יש חברה חושנית במיוחד (אשלי גרין, שגם היא עשתה כמה סרטי אימה שיתנו לה מתישהו מקום במדור הזה באתר), עם בעיה אחת גדולה: היא מאוד שתלטנית וביצ’ית. לכן כשהיא נדרסת למוות על ידי אוטובוס, קצת אחרי שהזוג עובר לגור ביחד ולפני שמקס מתכנן להיפרד ממנה כי היא שתלטנית וביצ’ית, קשה לומר שהצופים מרגישים עצב. מקס מרגיש אשמה על המוות אבל מנסה להמשיך בחייו. הוא מפתח מערכת יחסית עם אוליביה המקסימה (דדריו), שמנהלת חנות גלידה חביבה בקונספט אימה. מהר מאוד אוולין חוזרת מהמתים, נחושה לאמלל את חייו של מקס ולהרוג את אוליביה, וכל מי שיפריע לזוג להישאר לנצח נצחים וכדומה. וכן, מתברר שבתור זומבית היא אפילו יותר שתלטנית וביצ’ית מאשר בחיים.
“לקבור את האקסית”, שבוים על ידי ג’ו דנטה (“גרמלינס”, “פיראנהה” המקורי ו”זעקת הדמים”), זכה לביקורות שליליות מאוד. יש בסרט הרבה מאוד בעיות, למשל ברמת התסריט והבימוי, ובגדול זוהי קומדיית אימה שלא ממש מצחיקה או מפחידה מדי. למרות זאת, אני מצאתי אותו מהנה. מדובר לדעתי בסרט שיכול להעביר לחובבי האימה קצת פחות משעה וחצי של גילטי פלז’ר, כל עוד לא לוקחים אותו ברצינות.
אנחנו מזמנות את החושך (2019)
ב-2019, דדריו כיכבה בסרט “אנחנו מזמנות את החושך” (“We Summon The Darkness”), מותחן אימה שמתרחש בסוף שנות ה-80. היא גילמה את אלכסיס באטלר, צעירה כריזמטית ומרדנית שנוסעת יחד עם שתי חברותיה (מאדי האסון ואיימי פורסית’) להופעת האבי מטאל. הן פוגשות שלושה גברים ומזמינות אותן לאחוזה המבודדת של אלכסיס. מה שנראה עבור הגברים כמו פנטזיה הופך מהר מאוד לסיוט, כאשר הם מגלים שהם חלק מתוכנית איומה: הנערות רוצות לרצוח אותם ולגרום לזה להיראות כמו פעולת קאלט, מה שקצת יוצא משליטה.
בסך הכול, “אנחנו מזמנות את החושך” זכה לביקורות נאות עם 68% ביקורות חיות ב-Rotten Tomatoes וציון סביר של 5.2 ב-IMDB. הוא היה שילוב די מוצלח בין אימה להומור, אמר כמה דברים מעניינים על קנאות דתית ומוזיקת מטאל (נושאים רלוונטיים לעולם האימה) והציג הופעות מרשימות, כולל של דדריו. לא יצירת מופת, אבל סרט מומלץ עבור חובבי דדריו וסרטים מהסוג הזה.
אלכסנדרה דדריו עושה אימה בטלוויזיה
אלכסנדרה דדריו לקחה חלק בכמה סדרות טלוויזיה, חלקן מדוברות. היא שיחקה בתפקיד משנה בשלושה פרקים בעונה החמישית של “אימה אמריקאית”, שנקראה “אימה אמריקאית: מלון” (“American Horror Story: Hotel”), בתור נטשה רומבובה, אשתו השנייה של כוכב הסרטים האילמים רודולף ולנטינו שקיימה מערכת יחסית פוליגמית – כולל סצנת שלישיה קצרה – עם אהובתו של ולנטינו, “הרוזנת” אליזבת’ ג’ונסון (ליידי גאגא). לא ניכנס כאן לפיתולי העלילה, רק נציין שהדמות של נטשה מתה בה יותר מפעם אחת.
בתחילת 2023, דדריו החלה לככב בתפקיד הראשי בסדרה “מכשפות מייפייר” (Anne Rice’s Mayfair Witches), המבוססת על טרילוגיית הרומנים של אן רייס. אנחנו עוד לא ראינו את סדרת האימה הגותית הזו, שעוסקת בנירוכירורגית שמגלה שהיא נצר לשושלת מכשפות, הנרדפת על ידי יצורים מרושעים, ונאלצת להתמודד עם שדי העבר. תשעת הפרקים של הסדרה עלו ב-AMC וזכו להצלחה לא רעה בכלל, למרות ביקורות בינוניות. פורסם שהסדרה תחזור לעונה שנייה, כולל כמובן דדאריו, אם כי עדיין אין יודע מדי מידע – זמן טוב אולי להשלים מתישהו את העונה הראשונה.
