גירוש שדים, ג'מייקה והפרעות קשב: הסיפור של באנגה ראנגה, השיר הבולגרי שזכה באירוויזיון

לא צריך להיות מומחה לאירוויזיון כדי לדעת שתחרות הזמר של איגוד השידור האירופי חורגת בהרבה ממוזיקה, כמו שאנחנו לומדים מהעיסוק הפוליטי סביב ישראל. מה שחשוב יותר, בהקשר שלנו, הוא שהאירוויזיון מגיע בחלק גדול מהמקרים למחוזות האימה. בתור הורה לילדה שהתעניינה מאוד באירוויזיון בחודשים האחרונים, כולל צפייה בקליפים של כל המדינות, למדתי למשל שהשיר של סרביה – שיר מטאל רועש – יכול לעורר סיוטים אצל ילדים. או המכשפה האירית הזו ששונאת את ישראל. לפעמים השירים האלו נשארים ברמת הקוריוז, אבל לפעמים מצליחים להיות איכותיים, מגיעים למקומות גבוהים או אפילו זוכים. Bangarange של דארה, שהעניק לבולגריה הקטנה והסימפתית את הניצחון בפעם הראשונה בהיסטוריה, הוא בדיוק השיר הזה.

כישראלי, אחרי שקיבלתי בהקלה ובגאווה את המקום השני של נועם בתן והמישליות המעולות עם "MIchelle", שמחתי בניצחון של בולגריה – וכן, גם בגלל הדיווחים על כך שהזמרת דארה היא היחידה שתמכה בפומבי בישראל, כמו שהבליטו במשלחת הבולגרית בפני צוות "כאן", וגם לא נרתעה מהלחצים האנטישמיים. אלא שאחרי כמה ימים, נורות האימה אצלי התחילו להידלק, כי מה לעשות שיש גם בשיר הזה צדדים מפחידים: המילים שמדברים על שדים ומהומה, הריקוד שנראה לפרקים כמו טקס גירוש שדים המוני, וגם המשמעות שכבר שמעתי, עם ההשראה של מסורת הקוקרי הבלקנית, שכוללת ריקודים מוזרים בתחפושות של בעלי חיים כדי להרחיק רוחות רעות.

אז מהו מקור ההשראה, מאיפה בכלל הגיע הביטוי "באנגה ראנגה" (ספויילר: ביטוי בג'מייקנית שקשור איכשהו לפיטר פן), ומה הקשר בכלל להפרעות הקשב של הזמרת הנהדרת הזו? עולם האימה עם כל התשובות.

דארה: דרך הריאליטי לבמה הגדולה בעולם

אי אפשר לדבר על "Bangarange" ולהתעלם מהזמרת הנהדרת שנתנה כאן את הופעת חייה. דארה – או בשמה המלא דרינה נוקולאייבה יוטובה – היא זמרת פופ בולגרית, ילידת ורנה, שעשתה את המסלול שאנחנו מכירים גם מארצנו הקטנה. היא התגלתה בגיל 17, בגרסה המקומית של "The X Factor" בולגריה ב-2015, שם לוותה על ידי ראפר בולגרי והגיעה למקום השלישי המכובד.

כדי לא להיות עוד "כוכבת ריאליטי נשכחת", היא עבדה קשה על סינגלים, לקהל הבולגרי וגם הבינלאומי, חלקם הצליחו מאוד. סינגל הבכורה שלה, "K'vo Ne Chu", הגיע למקום הראשון במצעדי ההשמעות בבולגריה והפך אותה כמעט בן לילה לאחת מהבטחות הפופ הגדולות במדינה. מאז, השירים והקליפים שלה צברו עשרות מיליוני צפיות והאזנות, והיא זכתה בפרסי מוזיקה מקומיים, כולל פרס "זמרת השנה" בבולגריה. היא הוציאה עד עכשיו שני אלבומים, Rodena takava ב-2022 ו-Adhdara (שילוב של השם שלה ו-ADHD) ב-2025, אליו נחזור בהמשך.

ב-2020 השתתפה בגרסה הבולגרית של התוכנית Your Face Sounds Familiar – תוכנית שלא מוכרת במחוזותינו עדיין, בה ידוענים נכנסים לנעליים של זמרים מוכרים ומחקים אותם מ-א' ועד ת' – והגיעה למקום השלישי. היא השתתפה בתוכנית Strictly Come Dancing, מהזיכיון הבינלאומי של "רוקדים עם כוכבים", וסיימה שנייה. את הניצחונות הראשונים שלה היא רשמה בתור מנטורית בגרסה הבולגרית של The Voice, שם החניכות שלה זכו במקום הראשון בשתיים מתוך ארבע עונות.

"תספרו שאני בצד שלכם"

בינואר 2026, דארה ניצחה את הקדם אירוויזיון הבולגרי ונבחרה לייצג את המדינה באירוויזיון, לאחר שלוש שנים בהן בולגריה הייתה מחוץ לתחרות. השיר Bangaranga נבחר לייצג את בולגריה בפברואר. כשהשיר פורסם חודש לאחר מכן, הביקורות היו מעורבות מאוד. דארה חטפה ביקורות מימין ומשמאל, ושקלה אפילו לפרוש מהתחרות. בסופו של דבר היא החליטה להמשיך, והשיר התחיל לקרום עור וגידים.

בהתחלה, השיר נראה כמו משהו שיגיע אולי לעשירייה הראשונה, אבל דארה עבדה קשה מאוד. הזמרת והצוות הבולגרי שיפרו מאוד את ההופעה הבימתית, הבחירות הטכניות היו מבריקות, והחל משלב הלייבים השיר טיפס בטבלאות ההימורים, עד שהחלו להישמע קולות שהשיר הולך להיות הסוס השחור בתחרות.  דארה קיבלה 516 נקודות סך הכל, 204 מחבר השופטים ו-312 מהצבעת הצופים, וניצחה בתחרות בגדול. ישראל עם נועם בתן ו"Michelle" סיימה שנייה עם 343 נקודות.

כמובן שאי אפשר בלי הקשר הישראלי. אירוויזיון 2026, כידוע, התקיים תחת צל כבד של פוליטיקה. חמש מדינות – אירלנד, סלובניה, ספרד, הולנד ואיסלנד – נסוגו מהתחרות על רקע המחלוקת על השתתפות ישראל, תוך שהן מסתכמות בכך שכותב שורות אלה יחרים אותן לנצח כי הן ארורות. בסביבה הזאת, רוב האמנים בחרו שתיקה זהירה, שלא לדבר על ביקורת על עצם ההשתתפות של ישראל, כמו שעשו הנציגות של פינלנד ושבדיה. דארה לא הצטרפה לגל נגד ישראל, ואפילו, שומו שמיים, לחצה "לייק" על סרטון שהעלה נועם בתן. אפילו האקט הקטן הזה עורר ביקורות בעולם המטורף (והאנטישמי) שאנחנו חיים בו, אבל דארה עמדה מאחוריו, בטענה שהמוזיקה צריכה להיות אקט של אחדות. במהלך משדר הגמר של האירוויזיון, צוות השידור (המעולה) של "כאן 11" ציין שהמשלחת הבולגרית העבירה לציבור הישראלי בקשה אחת: "תספרו שאני בצד שלכם".

מה זה בכלל באנגה ראנגה?

את השאלה הזו שואל את עצמו, מאז סוף השבוע, כל אדם שנחשף לשיר הזוכה. המקור הוא המילה Bangarang, שמגיעה מהג'מייקן פטואה (Jamaican Patois) – שפה קריאולית מבוססת אנגלית, המדוברת בפי רוב תושבי ג'מייקה. השפה משלבת אוצר מילים אנגלי עם דקדוק, מקצב והשפעות של שפות ממערב אפריקה, יחד עם מילים מספרדית, מצרפתית ומפורטוגזית. בשפה הזו, משמעות המילה "Bangarang" היא בעיקר "התפרעות", "הפרת סדר" או מהומה", מה שכמובן בא לידי ביטוי בליריקה של השיר ("אף אחד לא הולך לישון הלילה. ברוכים הבאים להתפרעות") וגם בקליפ ובהופעה של הבמה, שמשלבים עוד מקורות השראה בלקניים.

למרות שהביטוי לא הפך אייקוני, עדיין היו לו (או לכמה גרסאות דומות שלו) ייצוג בתרבות המערבית. ב-1991, סטיבן שפילברג ביים את "הוק" (Hook), מעין המשך לעלילות "פיטר וונדי" (השם המקורי של הסיפור שאנחנו מכירים היום בתור "פיטר פן"). רובין ויליאמס האגדי גילם את הילד שמסרב לגדול, לצד קאסט מטורף שכלל את דסטין הופמן בתור קפטן הוק, ג'וליה רוברטס כטינקר בל ומגי סמית' בתור וונדי דארלינג. באחת הסצנות הזכורות בסרט, פיטר פן וה"ילדים האבודים" צועקים את הקריאה במהלך הקרב מול הפיראטים.

ב-2011, המפיק המוזיקלי האמריקאי סקרילקס (Skrillex) הוציא את הסינגל Bangarang, שיתוף פעולה שלו עם זמרת היפ הופ בשם Sirah. השיר, מתוך מיני אלבום בעל אותו שם, נעשה בהשראת קריאת הקרב של הילדים האבודים. הקישור לפיטר פן בא לידי ביטוי במילות השיר וגם בקליפ – שמציג ילדים ששודדים אוטו גלידה, כשאחד מהם כורת את ידו של הנהג עם דלת המשאית, מה שיגרום לו לרגשות אשם – שכולל רמזים ויזואליים לקפטן הוק  ולמיתולוגיה של פיטר פן, כולל השפם שמזכיר את הקפטן המרושע, קעקוע של תנין וחיבור של קרס ליד הכרותה שלו. 

גם הגרסה של סקרילקס לא בדיוק לקחה את הביטוי למקום רגוע יותר. הקליפ האלים והכאוטי, עם ילדים שמתנהגים כמו כנופיית רחוב מתוך אגדה מעוותת של פיטר פן, רק חיזק את התחושה ש-"Bangarang" תמיד היה ביטוי עם אנרגיה כמעט אנרכיסטית. 

עם כל הכבוד לפיטר פן, הכיוון שהבולגרים לקחו את הביטוי הג'מייקני הוא שונה. בדף האינסטגרם הרשמי שלה, דארה הסבירה את הפילוסופיה שמאחורי השיר בצורה הברורה ביותר: "שואב השראה מהקוקרי – טקסים בולגריים עתיקים שמבריחים את השדים הרעים – Bangarange נלחמת בשדים המודרניים שבתוכנו", היא כתבה. "Bangaranga היא הרגע בו אתה בוחר אהבה על פני פחד. זה העצמי הגבוה שלך שצועד קדימה – חזק יותר מאשר חרדה, ספק, בושה וכאוס פנימי. הוא לא תוקף, הוא משנה. Bangaranga הוא לא משהו שאתה הופך להיות, אלא משהו שמתעורר בתוכך".

הקוקרי, שעליהם עוד נרחיב, לא מוזכרים כאן בתור השראה אסתטית בלבד. השיר הזה הוא עצמו טקס גירוש שדים, שדארה לקחה גם למחוזות שלה. דארה, שהייתה חלק מצוות הכותבים של השיר, אמרה שהמילים נכתבו כדי לעזור לה להתמודד עם חרדה ועם הפרעת קשב ופעלתנות יתר (ADHD), מצב בו אובחנה. זה בא לידי ביטוי גם בשם האלבום השני שלה, ADHdara, משחק מילים שמשלב את השם שלה הזמרת עם ההפרעה. 

קקורי: מסורת גירוש השדים שהולידה את הניצחון

אם חשבתם שהיבטים שונים בהופעה של דארה וצוות הרקדנים נראים קצת כמו סרט אימה על גירוש שדים שיצא משליטה, זה לא במקרה. הפרפורמנס כאן שואב השראה ממסורת הקוקרי (Kukeri), מסורת שקיימת בקרב גברי בולגריה עד עצם היום הזה. חוקרים מסוימים טוענים שמסורת הקוקרי קדומה אפילו לנצרות בבלקן, וששורשיה מגיעים לטקסים תראקיים או דיוניסיים עתיקים: פולחנים שבהם טראנס, מסכות ורעש נתפסו כדרך לתקשר עם עולם הרוחות. עבור תושבי הכפרים, לפחות במקור, הקוקרי לא היו "תחפושות". הרעיון לא היה להתחפש לשד, אלא להפוך לרגע למשהו שהוא כבר לא לגמרי אנושי, כדי להפחיד את הרוע בשפה שהוא מבין. 

הקוקרי הוא טקס מוזר, במסגרתו גברים עוטים תלבושות "שעירות" ייחודיות כדי להפחיד את הרוחות הרעות ולהבריח אותן, כדי שלא יפגעו ביבול שלהם. דארה עצמה לבשה גלימה "שעירה" מהסוג הזה בטקס הפתיחה של "השטיח הטורקיז" באירוויזיון, והוסיפה בשנינות שמדובר ב"הארי סטייל", בדיחה שמשלבת את המראה השעיר (Hairy) של השמלה עם זמר הפופ הארי סטיילס. 

התלבושות המסורתיות של הקוקרי מכסות את רוב הגוף וכוללות מסכות עץ מעוטרות של בעלי חיים, לעיתים מסכות דו פרצופיות – אחד אנושי והאחר מפלצתי. לפי חוקרי פולקלור מסוימים, המסכות מסמלות בכך את הגבול המטושטש בין האדם לבין הדבר שהוא מנסה לגרש. במסורות עתיקות בבולגריה, האמינו שלמסכות הקוקרי עצמן יש כוח מאגי. בחלק מהכפרים אסור היה לילדים לגעת בהן או להסתכל ישירות לתוך העיניים שלהן אחרי הטקס, מחשש שה"רוח" תישאר איתם. 

לתלבושת מצורפים פעמוני נחושת גדולים הקשורים לחגורה, שמיועדים להוסיף צלילים שירחיקו עוד יותר את הרוחות. לפי חלק מהאמונות המקומיות, הצלצול המתכתי אמור "לשבור" אנרגיה רעה, ואפילו להעיר את האדמה עצמה אחרי החורף. 

הקוקרי הולכים ורוקדים בכפרים כדי להבריח את הרוחות, לקראת ראש השנה הבולגרי, באמונה שהטקס הזה יבטיח קציר טוב, בריאות ואושר לכפר בשנה הבאה. אחרי שצועדים סביב הכפר, הקוקרי מתכנסים בדרך כלל בכיכר הכפר כדי לרקוד בפראות ולשלהב את האנשים, גם אם אחת מתופעות הלוואי הן שהילדים עצמם פחדו מהדמויות האלה. חלק מטקסי הקוקרי נמשכו שעות ארוכות, לעיתים עד הלילה. הריקודים החוזרים, הצלצולים והמסכות יצרו מצב כמעט היפנוטי, שמזכיר תיאורים של טראנסים פולחניים בתרבויות עתיקות אחרות. 

הריקוד הוא חלק מהסדר: הרעש, הפעמונים, התנועות המוזרות, הפנים המסתתרות מאחורי מסכות חיות. הכל מחושב כדי לגרש את השדים. אחד השחקנים המרכזיים בטקס הוא הדמות של הקוקרי, מעין יישות אלוהית שמגלמת את הפוריות. דמות הקוקרי מגולמת על ידי גבר לבוש בעור כבש או עז, עוטה מסכת קרניים ומחובר לפין ענקי מעץ. הטקס כולל פעולות פיזיולוגיות שונות, כולל אקט מיני, כסמל לחתונה הקדושה של האל. הטקס משלב גם אישה בתפקיד סמלי, במראה שמדמה הריון, שמחקה את כאבי הלידה. הטקס הזה מתקיים, בין השאר, בפתיחת עונת ההזרעה של השדות, מה שמסמל כמובן את דו המשמעות של המונח "הזרעה".

פסטיבל המסכות המיוחד של בולגריה

אלא שהקוקרי ממש לא נעלמו אל תוך ספרי הפולקלור. עד היום, בולגריה מקיימת פסטיבלי מסכות עצומים שממשיכים את המסורת העתיקה הזאת, כשהמפורסם שבהם הוא פסטיבל סורבה (Surva) בעיר פרניק. במשך כמה ימים בחורף, רחובות שלמים מתמלאים בדמויות שנראות כאילו יצאו מסרט אימה פגאני: מסכות ענק עם קרניים, פרצופים דמוניים, עיניים בולטות, פרוות כבדות ופעמוני מתכת עצומים שמרעידים את הרחובות. אלפי משתתפים מגיעים לשם מכל רחבי הבלקן, במה שנחשב לאחד מפסטיבלי המסכות הגדולים באירופה – ויש אפילו מי שטוענים שהוא מרשים, מוזר ומטריד יותר מקרנבל המסכות המפורסם של ונציה. בחלק מהערים והכפרים ההכנות לפסטיבל מתחילות חודשים מראש, כששכונות וקבוצות שונות מתחרות ביניהן על המסכות המרשימות ביותר, התחפושות המפחידות ביותר והריקוד שייצור את הרושם החזק ביותר על הקהל והשופטים.

בניגוד לאלגנטיות האריסטוקרטית של ונציה, פסטיבל המסכות סורבה מרגיש כמו משהו הרבה יותר קדום ופראי. בלילה, כשהאש נדלקת בכיכרות והפעמונים מתחילים להדהד מכל עבר, האירוע נראה פחות כמו פסטיבל תיירותי ויותר כמו טקס מסתורי מתקופה שבה אנשים באמת האמינו ששדים מסתובבים בין הבתים. לצד תהלוכות המסכות מתקיימות גם המחזות פולקלוריסטיות מוזרות, שמציגות חתונות סמליות, לידות, קרבות בין טוב לרע ודמויות מיתולוגיות שונות. באזורים מסוימים מופיעה גם דמות "הדוב", אדם עטוי פרווה כבדה ומסכה מאיימת שמנסה לחטוף לכאורה תינוקות, זכר לטקסים ישנים שבהם הדוב סימל גם כוח פראי וגם סכנה בלתי נשלטת. שחקן מרכזי אחר בטקס הוא הריקוד קפרה (Capra, בתרגום חופשי "עז"), שמבוצע על ידי צעיר שעוטה מסכת עז ו"לובש" עור כבש. העז וחבריו עוברים בין הבתים ורוקדים מול הדלתות בערב רוב השנה, ריקוד פגאני למטרת פוריות. 

גם היום, למרות שהאירוע הפך לאטרקציה בינלאומית, רבים מהמשתתפים מתייחסים אליו כאל הרבה יותר מהצגה פולקלוריסטית, אלא כהמשך ישיר למסורת שנועדה לגרש מזל רע, מחלות ורוחות אפלות. וכמו הרבה מסורות עתיקות, גם כאן נדמה שמתחת לחגיגה הצבעונית מסתתר משהו קדום, כאוטי וקצת מטריד, עם עוד לא מעט דמויות, סמלים וריטואלים שהיו יכולים למלא לבדם סרט אימה שלם.

בהופעה של באנגה ראנגה באירוויזיון, ניתן לראות בבירור את ההשפעות האלה, עם רקדנים שנעים בתנועות שנמצאות בגבול שבין ריקוד לרעידה, בין כוח לאיום, בין שמחה לטראנס. הרקדנים העבירו את הברחת השדים הזו, תוך שהם משתמשים במבנה של הטקסים והריקודים: הפנים הנוקשות, העיניים הקפואות, התנועות שמחקות לכידה ושחרור, תחילה בחדר ההפוך (שנראה כשלעצמו כמו מקום בו חוקי הפיזיקה הפסיקו לעבוד, מעין חדר חקירות מתוך סרט על מקום רדוף רוחות) ולאחר מכן על הבמה הגדולה של וינה.

כשדארה שרה "אני מלאך, אני שד / אני לא עוקבת, אני מובילה" (בתרגום חופשי מאוד), היא מבטאת פרסונה כאוטית, שמתכתבת עם המיתוס של הקוקרי. הוא הפחד שמגרש פחד, מפלצת שאמורה לגרש מפלצות, גם אם הן פנימיות.

יכול להיות שההצלחה של "באנגה ראנגה" נובעת לא רק מהעובדה שזה אחלה שיר פופ, שזכה לעיבוד מעולה על הבמה, שיר שלפי מומחים בתחום מורכב מאוד כי הוא משלב מעבר בין מקצבים. אולי הקשר הזה לפולחן עממי מקומי הוא מה שהופך את Bangaranga לכל כך בלתי נשכח. זה לא רק עוד שיר פופ אירוויזיוני, אלא הופעה שהרגישה לפרקים כמו טקס עתיק שהושתל בטעות בתוך תחרות מוזיקה מודרנית.