ורוד זה הכחול החדש: על המסתורין של אגם הילייר, האגם הוורוד של אוסטרליה

בעולם האימה, אנחנו אוהבים את כל מה שמוזר או חריג בטבע. במדור האגמים המפחידים, למשל, אנחנו סוקרים אגמים שהם מסוכנים, ייחודיים או סתם מוזרים, כשלפעמים הצבע הוא שמשחק תפקיד. בעוד שרוב האגמים בעולם מציגים את הגוונים הצפויים של כחול וירוק, ישנם מקומות בודדים על פני הכדור שבהם המים מקבלים צבע שנראה שייך יותר לתעשיית הממתקים מאשר לנוף טבעי: ורוד, לדוגמה.

אגם הילייר (Lake Hillier) באוסטרליה הוא אחת הדוגמאות המפורסמות בעולם, עם גוון מים ורוד יוצא דופן, שנראה כאילו מישהו צבע את האגם בצבע מאכל ורוד זוהר. הצבע הזה לא נובע מקסמים ולא מזיהום, אלא ממסע מדעי מרתק אל תוך עולמם של יצורים קטנטנים שלא נראים לעין האנושית. תשמחו אולי לשמוע שאפשר מבחינה בטיחותית לשחות כאן, גם אם ההגעה עבור התייר הממוצע היא מורכבת ולעיתים גם בלתי אפשרית.

המאפיינים העיקריים של אגם הילייר

אגם הילייר שוכן על שפת האי מידל (Middle Island), האי הגדול ביותר בארכיפלג רישרש (Recherche Archipelago) שמתפרש לאורך חופה הדרומי של מערב אוסטרליה. האי נמצא במרחק של כ-140 קילומטר מזרחית לעיר אספרנס, אבל למרות הקרבה היחסית, הגישה אליו מוגבלת ביותר. האגם ממוקם בקצהו הצפון מזרחי של האי, כשרצועת חוף צרה בלבד מפרידה בינו ובין המים הכהים של האוקיינוס. הרצועה הזו גם ויוצרת ניגוד ויזואלי מדהים: ורוד עז מצד אחד, כחול כהה מצד שני, ובאמצע גבול דק של חול לבן.

מבחינת ממדים, הילייר הוא אגם קטן יחסית: אורכו כ-600 מטר ורוחבו כ-250 מטר, כך ששטח פניו מסתכם בכ-0.15 קילומטר מרובע בלבד. הוא אגם רדוד מאוד, עם עומק שעומד לרוב על פחות ממטר אחד ומוערך בכמה עשרות סנטימטרים בלבד. מסביב לאגם פס של חול לבן, ומעבר לו צמחיית יעַרות עבותה של עצי נייר (Paperbark) ואקליפטוסים. 

אגם הילייר הוא אגם מלח טיפוסי: כלומר, מים אינם זורמים ממנו הלאה, הוא מאבד נוזלים רק באידוי, וריכוז המלח בו גבוה ביותר. על פי הערכות שונות, ריכוז המלח מגיע לכ-34%, ריכוז דומה לזה של ים המלח, הגדול בערך פי עשרה מהים התיכון.

למה אגם הילייר ורוד?

לפני שנצלול אל הגוונים הוורודים של אגם הילייר, חשוב להזכיר שהוא לא היחידי מסוגו שתמצאו בעולם. למעשה, קיימים בעולם כ-50 אגמים שמפתיעים בגוונים ורודים ואדומים, בעשרות מדינות שונות. למעשה, אוסטרליה לבדה מתגאה בכ-15 מתוכם, ומחוץ ליבשת תוכלו למצוא אגמים ורודים במדינות כמו אוקראינה, סנגל, טנזניה, אזרבייג'ן ועוד. אנחנו כתבנו כאן באתר על אגם נטרון בטננזיה, על הגוון האדום שבו ורמת החומציות שגורמת לבעלי חיים להתאבן, או לפחות לשמר פגרים של בעלי חיים בצורה יוצאת דופן. האגם באוסטרליה הוא קצת פחות קריפי, אבל ללא ספק הוא מהאגמים הוורודים המפורסמים בעולם.

הנקודה החשובה היא שרוב האגמים הורודים בעולם אינם ורודים לאורך כל השנה: עוצמת הגוון משתנה בהתאם לעונה, לטמפרטורה ולריכוז המיקרואורגניזמים במים. זה בדיוק מה שהופך את אגם הילייר לנדיר באמת: הצבע הוורוד שלו קבוע, עז ועמיד לאורך כל השנה, ואינו נחלש גם בחורף. בשנים האחרונות הצבע שלו קצת "דהה", אבל ייתכן שזו תופעה זמנית שנתייחס אליה בהמשך.

זאת שאלה שמדענים התעסקו בה הרבה יותר ממה שהיה צפוי. אגם הילייר אינו צבוע ואינו מזוהם. זו גם לא אשליה. בניגוד לאגמים אחרים שנראים ורודים רק בזווית מסוימת או בתאורה מסוימת, מי אגם הילייר נשארים ורודים גם כשמוציאים אותם לכלי שקוף. 

במשך שנים ניסו להבין מה גורם למים של האגם להיות ורודים, עם תיאוריות על מינרלים, מלחים מיוחדים או תגובות כימיות בקרקע. הדעה המקובלת היום היא שכמו בחלק גדול מהאגמים הצבעוניים, הסיבה לצבע נעוצה בתוך עולם מיקרוביאלי עשיר ומרתק שמצליח לשרוד בתנאים קיצוניים. אחד המחקרים המקיפים ביותר פורסם ב-2015, לאחר שמדענים מפרויקט המיקרוביום הקיצוני (Extreme Microbiome Project) אספו דגימות ממנו וניתחו את ה-DNA של כלל האורגניזמים שנמצאו בו.

היצורים הזעירים שצובעים את האגם

הממצאים חשפו מאגר עשיר של יצורים חובבי מלח (הלופילים), ובראשם האצה Dunaliella salina, שמייצרת כמויות גדולות של קרוטנואידים, בראשם בטא-קרוטן, כשהיא נמצאת בסביבה עשירת מלח ואור שמש עז. הבטא הקרוטן הוא למעשה הפיגמנט שמעניק לגזר ולציפור הפלמינגו חלק מהגוון שלהם, אבל מבחינה מעשית חלק ממנגנון הישרדות, שמגן על האצה מפני קרינת ה-UV.

בנוסף נמצאו חיידקים ורודים-אדומים כמו Salinibacter ruber, ואורגניזמים ארכאיים ממשפחות שונות כמו Haloquadratum, Haloferax ו-Halobacterium ועוד כמה שמות שהעתקתי כי אין לי מושג אפילו איך לכתוב אותם. המכנה המשותף הוא שהם כוללים מנגנוני צבע שמגנים עליהם ותורמים, בהקשר שלנו, לפסיפס הצבעוני.

במילים אחרות: המיקרו-אורגניזמים שחיים באגם מייצרים שכבות פיגמנטים, כדי להישאר בחיים למרות סכנות כמו קרינת השמש, עקה חמצונית והבדלי טמפרטורה. הם ממשיכים להתקיים באגם ומקנים לו את הצבע שלו.

ההיסטוריה: מגילוי אירופאי לניסיונות כרייה כושלים

ההיסטוריה האירופאית של אגם הילייר מתחילה ב-15 בינואר 1802. ביום זה החוקר הבריטי מתיו פלינדרס (Matthew Flinders) עלה על ראש ההר הגבוה ביותר באי מידל, שנקרא מאוחר יותר פסגת פלינדרס על שמו, כדי לחקור את קו החוף המערבי של אוסטרליה, שהיה עד אז בלתי ידוע בעולם המערבי. מהמקום הגבוה ראה פלינדרס את האגם ותיאר אותו ביומנו כ"בעל צבע ורוד" "מימיו, כשם שאמר לי מר ת'יסל שביקר בו, היו כה רוויים במלח, שכמויות מספקות למילוי ספינה התגבשו ליד חופיו", הוא כתב לאחר מכך. "המדגם שהביא לסיפון היה באיכות טובה, ולא דרש כל עיבוד מלבד ייבוש על מנת להשתמש בו". הוא לקח איתו דגימת מלח, שאיששה את ההערכות לגבי איכות המלח.

האגם קרוי על שמו של ויליאם הילייר, מלח צעיר שהיה חבר צוות ספינתו של פלינדרס, The Investigator, כשהוא חזר לחקור את האגם שנה מאוחר יותר. הילייר נפטר מדזינטריה ב-20 במאי 1803, עוד בטרם עזבה הספינה את האי, ופלינדרס הנציח את שמו בשם האגם. זהו אחד המקרים המרגשים שבהם שם גיאוגרפי עטוף בסיפור אנושי אמיתי.

בשנת 1889, כשהאזור החל להתיישב יותר, ניסה איש בשם אדוארד אנדרוז לנצל את מאגר המלח העשיר של האגם למטרות מסחריות. הוא ובניו התגוררו על האי כשנה שלמה וניסו לחצוב מלח כדי למכור אותו, אבל הפרויקט קרס. הסיבה העיקרית הייתה שהמלח שהפיקו היה אמנם באיכות סבירה, אבל לא גבוהה מספיק כדי שתהיה ראויה למאכל אדם, ככל הנראה בשל תכולת המינרלים והמיקרואורגניזמים שהוא כלל. האי נשאר מאז בעצם ללא ניצול תעשייתי, ומאז 2002 הוא מוגדר כאזור לח חשוב, כלומר, אזור טבע מוגן עם חשיבות אקולוגית.

האם האגם הוורוד באוסטרליה מאבד את צבעו?

למרבה הצער, ורוד לא נשאר ורוד לנצח. בשנים האחרונות אנחנו עדים לדהייה מסוימת בצבע הוורוד של האגם, מסיבות טבעיות. ב-2022 למשל התחוללה כאן סופת גשמים חריגה בעוצמתה. גשמים חריגים גרמו לחדירת מים מתוקים לאגם, והמים גרמו להפרה של המערכת הביולוגית, כולל דילול המליחות והכנסה רכיבים שלא היו באגם קודם לכן. התנאים שמאפשרים לחיידקים ולאצות לשגשג כבר לא היו אופטימליים. במקום ורוד עז, קיבלנו ורוד דהוי, יש שיגידו בעל גווני אפור. 

השינוי הזה גרם לאכזבה בקרב לא מעט מבקרים, שהגיעו לאגם, טסו מעליו או שטו בסמוך לו, סביר להניח עם טענות על כך שבאינסטגרם העולם נראה (תרתי משמע) ורוד יותר. אבל יש חדשות טובות, והן שיכול להיות שהשינוי הזה זמני. אם שמענו כבר על אגמים ורודים שאיבדו את הגוון שלהם עקב פעולות האדם, כמו כרייה מאסיבית של מלח או שימושים במים, כאן התמונה כנראה שונה. התחזיות של לא מעט מומחים הן שבעוד כמה שנים, כשהמים ה"חדשים" יתאדו, רמות המליחות של מי האגם יעלו עוד, מה שיקל על המיקרו-אורגניזמים הצבעוניים לשגשג – כי עם כל הכבוד לתמונות שלנו, הטבע פועל לפי איזונים אקולוגיים מורכבים, שלא תמיד מתיישרים עם הציפיות שלנו לתמונה מושלמת. 

לפי הדיווחים האחרונים, בשנים האחרונים האגם הוא אכן פחות ורוד ממה שהיה. אלא שיכול מאוד להיות שבעוד כמה שנים, או לכל היותר עשורים, המצב יחזור להיות כפי שהיה בקדמותו.

כיצד מבקרים באגם הילייר?

כאן מגיע החלק שנראה כמו אגדה מדעית עצובה: לאגם הילייר קשה מאוד להגיע. האי מידל הוא שמורת טבע מוגנת, ללא כניסה רשמית. בהמשך לכך אין טיסות שנוחתות בסמוך, אין מעבורות תיירות ואין שבילי הליכה מסומנים שמובילים לגדות האגם. ברוב המקרים גם יש צורך בקבלת אישור מיוחד להגיע לכאן, בין השאר עקב החשש שהאדם ישבש את הטבע.

הדרך הנפוצה ביותר לראות את הילייר היא מלמעלה: חברות תעופה מקומיות (מציעות טיסות תצפית, שעוברות מעל האגם ומעל פארק הלאומי קייפ לה גראנד שבסמוך. הטיסה מאפשרת לראות את הגוון הוורוד בכל הדרו, מלמעלה, כשהניגוד עם הים הכחול-כהה הוא הצגה ויזואלית שקשה לשכוח. תמונות של האגם ממעוף המטוס (או הרחפן) תמצאו בכל רחבי אוסטרליה, כאשר המקומיים משתמשים באגם שהם גאים בו כחלק מקידום התיירות במדינה. בעידן הרחפנים והרשתות החברתיות, אגם הילייר הפך לאחד מאתרי הטבע המצולמים ביותר באוסטרליה. גם אם בפועל קשה להגיע בצורה ישירה לאגם, ואולי בעצם בגלל זה. 

אפשרות שנייה היא שייט ימי סביב האי. קרוזים יוקרתיים המפליגים מאספרנס, של חברות כמו Esperance Island Cruises, מציעים לעיתים מסלולים שעוברים ליד האי ומאפשרים להתבונן באגם מהים, מבין שורת העצים. גם כאן ירידה לחוף ואל האגם עצמו אינה חלק מהתכנית הרגילה.

ומה לגבי שחייה? מבחינה בטיחותית, למרות ריכוז מלח גבוה הדומה לזה של ים המלח, מי האגם אינם מסוכנים לבני אדם. לא ידוע על סכנה בריאותית מיוחדת ממגע במים, ואין דיווח על נזק עורי או אחר לבני אדם שנכנסו אליו. הבעיה היא שעקב הגישה הבעייתית, רוב התיירים בחלק זה של אוסטרליה לעולם לא יגעו במים הורודים.