Die’cer: מעשה בדחליל שרצה להיות אייקון, או לפחות ליצן

אם ביקרתם בחודשים האחרונים בקבוצות האימה הבינלאומיות בפייסבוק, יכול להיות שנתקלתם בו. דחליל רצחני בשם בני, או בשמו המלא: בנג’מין. אולי ראיתם גם השוואות לבחור בשם ארט הליצן, או לעובדה שהסרט הרלוונטי – סרט עצמאי בשם Diec’ed שיצרו התאומים ג’רמי ונייתן ראד – מזכיר מאוד את סרטי “מפחיד” (Terrifier), או לפחות מתיימר להיות Terrifier החדש. היו אפילו פרסומים, די מעוררי מחלוקת למען האמת, שהעזו לטעון שלנגד עינינו נולד כאן אייקון אימה חדש. היה ברור לי שאני צריך לראות את הסרט הזה כדי להבין על מה המהומה.

באופן די חריג, הסרט יצא במידה מסוימת מתוך קהילות האימה. היוצרים בחרו בקמפיין די חכם, ובעיקר יעיל (אפס עלויות, כפי שהם מעידים), בו הם יוצרים קשר עם הקהל, מבקשים פידבק ומגיבים אליו בצורה עניינית. לדעתי מדובר בצעד מעולה עבור סרט עצמאי בתקציב נמוך, שלא יוכל מן הסתם להשקיע סכומי ענק בשיווק, אם בכלל. הדיאלוג הזה עם היוצרים הוא חריג מאוד, אבל הגדיל את הרצון שלי לראות את הסרט. אם מוסיפים לזה את העובדה שאני מתחבר מאוד לסרטי דחלילים למרות שהם נוטים להיות מטופשים מאוד, ואת האורך הקצר מאוד של הסרט, אפשר להבין למה היה לי פשוט להוסיף אותו ללו”ז שלי. במבט לאחור, אני לא מצטער שעשיתי את זה, גם אם קשה לטעון שהוא סרט מוצלח כמעט בשום מובן.



בני, בני, דחליל רע

הסיפור של Die’ced פשוט מאוד, כמו שאפשר ללמוד אולי מזמן המסך שלו שעומד על שעה אחת (בברוטו, כי בפועל יש כ-15 דקות של כתוביות לפני ובסוף הסרט). אז נשארנו עם סרט של משהו כמו 45 דקות, רובן מוקדשות לרציחות של בני. לטוב, כי מדובר בסרט שקל מאוד להוסיף ללוח הזמנים. וגם לרע, כי ברור שבפרט זמן כזה קשה לבנות על עלילה קוהרנטית וחסרת חורים, או על פיתוח של הדמויות.

העלילה מתחילה בדיאלוג בין שתי אחיות בבית משוגעים, שמגלות שרוצח סדרתי בשם בנג’מין (בני) שוחרר בטעות. בצעד די תמוה הן מחליטות שלא להודיע על הבריחה, אלא להסתיר ראיות לכך שהוא היה בכלל בבית המשוגעים (יכול להיות שבארץ זה היה עובד?). בכל אופן, בני מגיע לבית ובוחר את הקורבן הראשון שלו, בחור מסכן שבדיוק מתחפש לדחליל. הוא רוצח אותו בצורה אכזרית, גונב את התחפושת וגם כמה אקססוריז, כמו כלי איפור וסכינים, ויוצא למשימה.

כמו שאנחנו לומדים די מהר, המשימה שלו היא לרדוף אחרי בני משפחת בליין. קסנדרה, או קאס (עדן קמפבל, “The Mortuary Collection”, “They Reach”), היא צעירה יפה שמתכוננת למסיבת האלווין. היא חיה יחד עם אחיה (קולין פישר) ואביה (נייל וונאס), אחרי שאימה נעלמה במסתוריות. במהלך הסרט היא מנסה להבין מה קרה לאם, והאם זה קשור לבחור מהעבר שלה שיכול להיות קשור לבני. מכאן אנחנו מקבלים בעיקר מסע רציחות של בני, עד העימות האחרון מול הגיבורה.

הפקה דלת תקציב, אבל יש הפתעות

מבחינת הפקה, אני חייב לציין שהסרט ברובו בהחלט נראה מרשים, או אפילו קצת יותר טוב ממה שהתקציב שלו – שאני מניח שהוא נמוך מאוד – מציע. יש כמה שוטים יפים מאוד, בחירת זוויות הצילום של היוצרים מעניינת ולפעמים יצירתית, ויש מספיק Gore, שבחלק מהמקרים (גם אם לא בכולם) די משכנע. מהבחינה הזו, אני חושב שהתאומים שעומדים מאחורי הסרט מפגינים כישרון ואהבה לז’אנר, ויכולים להתפתח ליוצרי אימה מעניינים.

ברור שיש בסרט לא מעט בעיות. קמפבל עושה עבודה יפה בתור קאס, לדעתי, ומראה שהיא שחקנית שכדאי לעקוב אחריה. ג’ייסון ברוקס, בתור בני, הוא דמות מוצלחת בסך הכול במראה שלה, וגם בחלק מהדקויות במשחק, אבל בכל מקרה ברור שהוא צריך להתפתח הרבה מאוד בתור דמות נפרדת עם אופי רצחני משלה. חלק משחקני המשנה האחרים פחות משכנעים, כמו שאפשר אולי לצפות בסרט עם תקציב מינימלי. 

“Die’ced” מתבסס יותר מדי על סאונד, כשהפסקול – בעיקר מוזיקת סינת’פופ שלוקחת אותנו לשנות ה-80 – נראה לי מוגזם, עם סצנה אחת או שתיים בהן הפסקול השתלט על הסצנה והפריע לדיאלוגים. אני חושב שנכון היה לצמצם את השימוש בסאונד או למצוא יותר “תירוצים” לשלב אותו כחלק אינטגרלי בעלילה, למשל סאונד דיאגטי. סיפור המסגרת על בני היה יכול להיות מהודק ואמין יותר, מה שאולי ייפתר בסרטים הבאים, בהנחה שיהיו כאלה.  


Shop HalloweenCostumes.com


דרוש: דחליל עם אישיות

מרגע ש-Die’ced יצא, החלו השוואות שלו לארט הליצן מסרטי Terrifier. האמת היא שאחרי שראיתי את הסרט, אני מסכים עם ההשוואות האלו, לטוב ולרע. דמות הרוצח בתחפושת הדחליל פשוט מתנהגת בהרבה מאוד מקרים כמו ארט הליצן: לא רק האיפור על הפנים, אלא גם המימיקה, הבעות הפנים, חוסר השימוש במילים וכדומה. במהלך הסרט ניסיתי לחשוב האם בני נראה כמו ארט שהתחפש לדחליל, דחליל שהתחפש לארט, ליצן שהתחפש לדחליל שמתחפש לרוצח סדרתי, רוצח סדרתי שמתחפש לדחליל בצורת ליצן או אולי שילוב של כמה דברים.

מצד אחד זה מוסיף קריפיות לנבל, שהוא באמת מוצלח ונראה אפילו קצת מפחיד. מצד שני, לא מצאתי בסרט הסבר שיראה למה הוא מתנהג ככה. אם במקרה של ארט או The Jester, סרט אימה עצמאי אחר על ליצן רצני שהגיע לאחרונה) אפשר להסביר את המחוות הוויזואליות של הדמות בעובדה שמדובר בליצנים, כאן אין הסבר. לכן גם אם הנבל נראה בהחלט סביר, עדיין בסרטי ההמשך הייתי מצפה לראות קצת יותר אופי משלו. אני רוצה כאן יותר את בנג’מין, או אם תרצו רוצח שמחופש לדחליל, ופחות את ארט הליצן.

הסרט כולל ברמה העלילתית לא מעט סצנות שיזכירו לכם את סרטי Terrifier האחרים: הסרט מתרחש ב-Halloween, והגיבורה הראשית שלו – שיש לה אח והורה אחד (אביה, אחרי שאימה נעלמה) – מתחפשת בסגנון שמזכיר קצת את סיינה, הבחורה האחרונה המעולה מ-Terrifier 2. יש כאן סצנות שנראות כאילו יצאו מתוך הייקום של סרטי Terrifier, כמו המעקב של הרוצח אחרי הגיבורה וחברתה לבית קפה, סצנה שלא ממש תורמת לעלילה (כי כמעט אין אינטרקציה בין הבנות לדחליל) אבל מסתיימת באחת הבדיחות היותר מוצלחות שיש בסרט. זהו אחד הרגעים הבודדים בהם נראה שהרוצח מביא משהו חדש משל עצמו, וזה בהחלט מרענן.



עד כמה כדאי לראות את Die’ced?

האם הדמיון הזה ל-Terrifier הוא באמת כל כך נורא? לדעתי לא! קודם כל, כמו שהיוצרים עצמם מעידים וכמו שאנחנו יודעים, קשה מאוד להמציא את הגלגל בסרטי אימה. היום כמעט כל סרט, למעט כמה בודדים שמצליחים להתבלט במקוריות שלהם, מבוסס או מזכיר יצירה קודמת אחרת. בחלק מקבוצות האימה בפייסבוק, לדוגמה, ראיתי ביקורת על כך שכותרות הפתיחה מזכירות את אלה של Terrifier, בפונט ובגוון האדום שלהן. מצד שני, כמו שהיוצרים עצמם העידו באותו דיון, סגנון הכותרות האדומות האלה מופיע בהרבה מאוד סרטי אימה, והפך למעין קונבנציה של הז’אנר. אפילו אנחנו באתר כתבנו פעם על למה אדום הוא צבע מפחיד, וגם הצבע הבולט בלוגו של “עולם האימה” ובעיצוב האתר הוא, ניחשתם נכון, אדום.

חוץ מזה, אם בזכות סרטי Terrifier יוצרים של סרטים עצמאיים חולמים להצליח כמו ארט הליצן ולהגיע למיינסטרים, מי אנחנו שנבטל את הרצון הזה? גם Terrifier עצמו, כמו שכתבנו בסקירה על סרטי ארט הליצן, עבר מסע ארוך מאוד לפני שהוא הפך לדמות מוכרת, יש שיגידו אפילו אייקון אימה בהתהוות. היו סרטים קצרים באיכות בעייתית, סרט אנתולוגיה וגם את Terrifier הראשון, שסבל מחלק מהבעיות שמאפיינות סרטים דלי תקציב (משחק, צילום וכדומה): העיקרון הוא שכל סרט היה בתקציב גבוה יותר מהקודם, לדעתי גם משופר ברמה הטכנית. כל סרט גם צבר יותר קהל. אם באמת Die’ced ימשיך לקבל באזז, ברשתות החברתיות או מחוצה להן, יכול להיות שהוא יעבור מסלול דומה. 

רק בעוד כמה שנים, לפחות, נוכל לדעת האם Die’ced, בני וקאס יזכו להכרה שהיוצרים שלו מייחלים לה. בכל מקרה צריך להעריך לדעתי את האחים רייד, שהצליחו ליצור כאן סרט מהנה, עם נבל די מוצלח. בעיקר הם הראו שיש כאן פוטנציאל מסוים להתפתח, הן בתור סרט והן כיוצרי אימה.