לוסי אהובתי? כל סרטי האימה של לוסי הייל
יש שחקנים, שהמראה שלהם מגדיר במידה מסוימת את התפקידים שהם מקבלים, לפחות בתחילת הקריירה או כשהם לא כישרון מספיק לצאת מהטייפ קאסט. בעולם סרטי האימה, אנחנו רואים למשל שחקנים שמגלמים את האיש הרע, כמו בראד דוריף מסרטי “צ’אקי”, ריצ’ארד ברייק ואחרים. שחקנית יכולה להיות בעיקר גותית (ג’נה אורטגה לדוגמה), מופקרת (נניח, שאנון אליזבת’ מאז “אמריקן פאי”) וגם לגלם את “הנערה מהבית השכן”, בחורה תמימה שנקלעת לסיטואציות לא נעימות, במסע אולי לעבר הצד האפל.
האם את השחקנית, הזמרת והדוגמנית האמריקאית לוסי הייל אפשר למקם בקבוצה האחרונה? ממש לא ברור. למרות המראה החושני אבל הדי תמים שלה, שבהחלט השפיע על התפקידים שגילמה במהלך השנים באימה ובז’אנרים אחרים, בקולנוע ובטלוויזיה, היא הראתה מורכבות מסוימת בתפקידים שלקחה, כישרון משחק וגם יכולות שירה. גם אם לוסי הייל עדיין לא חתומה על יותר מדי שוברי קופות או על רשימה אינסופית של סרטי אימה, הרזומה שלה כן כולל כמה תפקידים משמעותיים בז’אנר האהוב עלינו. מתפקיד קטן מאוד ב”צעקה 4″, דרך הלהיט “מת או חובה” ועד ל”אי האשליות” המאכזב, בואו להכיר אילו סרטים וסדרות טלוויזיה של לוסי הייל יכולים להיכנס לרשימות הצפייה שלכם.
לוסי הייל: הלכה הילדה, נשאר הפלא
לוסי הייל – או בשמה המלא קארן לוסיל “לוסי” הייל – נולדה ב-14 ביוני 1989 בממפיס, טנסי, ארצות הברית. היא למדה בחינוך ביתי וכדי להגשים את החלום שלה ולהיכנס לעולם הבידור, למדה בין השאר גם משחק ופיתוח קול. ב-2003, בגיל 14, היא עשתה את הצעד הראשון. היא התמודדה בתוכנית הריאליטי American Juniors, הגרסה ה”ילדותית” של אמריקן איידול. הייל התקדמה לא רע בתחרות, עם שירים של סלין דיון, הטמפטיישן, בלונדי ואחרים, והגיעה למקום הרביעי. לאחר מכן הייתה חלק מהרכב בעל השם המפתיע American Juniors, שכלל את חמשת המתמודדים במקומות הראשונים בתחרות. ההרכב הוציא שני אלבומים והתפרק.
הייל אמנם עבר לתחום המשחק, אבל המשיכה לפתח קריירה מוזיקלית (“האהבה הראשונה שלה”), כולל אלבום בשם Road Between ב-2014: אלבום קאנטרי שגרם לכמה גבות להעלות, אבל קיבל לא מעט מחמאות, כשהייל הושוותה למשל לקארי אנדרווד. במאמר מוסגר, נספר שהיא הראתה את היכולות הקוליות שלה בכמה סרטים, כמו בפסקול של “סיפור סינדרלה: היה היה שיר”, סדרת הטלוויזיה המוזיקלית “קייטי קין” ואפילו עיבוד לא רע בכלל לשיר הנושא מתוך “לשבור את הקרח” ועוד.
במקביל, מאז סביבות 2005, לוסי הייל ניסתה את מזלה בעולם המשחק. היא קיבלה תפקידי אורח בכמה סדרות נחשבות, כמו “איך פגשתי את אמא” (שם גילמה את האחות הצעירה של רובין בשני פרקים), “מדריך ההישרדות של נד”, “The OC”, “מרפאה פרטית”, “CSI מיאמי” ועוד. היא גילמה כתפקיד משני את האחות של ג’יימי סומרס (אמי ראיין), הגיבורה הראשית של “האישה הביונית” של NBC, והחלה לקבל תשומת לב.
פריצת הדרך הגדולה הייתה ב”שקרניות קטנות ויפות”, תפקיד שמספרים שהיא קיבלה בלי אודישן – פשוט כי הכירה אותה מתפקידי המשנה המרובים שעשתה. הייל גילמה את הדמות הראשית אריאה מונטגומרי במשך שבע עונות בסדרת הלהיט, שהפך אותה לאהובה מאוד על הדור הצעיר. על התפקיד הזה היא קיבלה לא מעט פרסים, בעיקר כאלה שקשורים לבני נוער: שבעה פרסי בחירת הנוער (Teen Choice Awards, המספר הגבוה ביותר של זכיות של שחקנית בסדרה אחת), People’s Choice Award, צעירי הוליווד (Young Hollywood Awards), פרס גרייסי (Gracie Award) הפמיניסטי ועוד.
מאז, לוסי הייל עושה יופי של קריירה בהוליווד – גם אם לא ראינו אותה ביותר מדי שוברי קופות. התפקיד הקולנועי הראשון שלה היה ב”אחוות הג’ינס 2″, כאחת הקטנה של אלכסיס בלדל (לאן היא נעלמה?). מאז היא נעה בין קומדיות רומנטיות שאני צריך לראות עם אשתי כי היא לא אוהבת סרטי אימה אבל אני כן מוכן לזרום על מה שהיא אוהבת: למשל “בחורה נחמדה כמוך” (2020), “משחק השנאה” (2021), “אהבה עד העצם” (2023) ו”מה שמוביל אותי אליך” (2024), בכולם הראתה שהיא לא רק נראית מעולה, אלא גם עם חוש קומי לא רע בכלל. היא גם עשתה כמה דרמות וסרטי פשע, אבל לא התכנסנו כאן כדי לדבר עליהם.
המורכבות הגדולה של לוסי הייל
אי אפשר להתעלם מהמראה של לוסי הייל: מצד אחד, פנים בובתיות של “הנערה מהבית השכן”. מצד שני, סקס אפיל וניסיון לשבור מדי פעם את התדמית הדי תמימה שלה, כמו למשל בסרט “Dude”, שכלל סצנת עירום די נועזת, או “בחורה נחמדה כמוך” בו היא מגלמת נגנית די מרוסנת, שיוצאת למסע פרוע של גילוי עצמי אחרי שהאקס שלה מאשים אותה שהיא מרוסנת מדי. ואפרופו עירום, לוסי הייל סיפרה שהיא נבחנה לתפקיד הראשי בטרילוגיית הסרטים “50 גוונים של אפור” – תפקיד שקיבלה בסופו של דבר דקוטה ג’ונסון – ושזו הייתה חוויה מטלטלת עבורה. “אני בטוחה שאתם יודעים על מה הסרטים, והאודישן היה לא נוח כמו שאתם יכולים לתאר… אבל הם אמרו לי שיש לי בייבי פייס, ושיהיה מוזר לאנשים לראות את הסרט. כך שלא קיבלתי את התפקיד”.
בכלל, נראה שלוסי הייל מחזיקה באישיות מורכבת. מצד אחד, היא ידועה בתור חובבת בעלי חיים הדוקה, לוקחת חלק בפעילויות צדקה מגוונות וגם עושה רושם, בראיונות, כבחורה אינטיליגנטית ונחמדה, עם ראש על הכתפיים. מצד שני, סיפור החיים שלה הוא קצת מורכב. ב-2012, היא חשפה שהיא סבלה בילדותה מהפרעות אכילה. בעיה אחרת שהיא התמודדה איתה, בשלב כבר מאוחר יותר של החיים, היא התמכרות לאלכוהול. ב-2024 היא חשפה שהיא “נקייה” מאלכוהול מזה כשנתיים, וטוענת שהגמילה הצילה את חייה. מאז היא משמשת כמעין שגרירה של נגמלות, תפקיד שבהתחלה היססה לקבל, עד שהבינה שהיא יכולה להשתמש בפרסום ובכוח שלה כדי לשנות אחרים.
להייל יש משהו בין 15 ל-20 קעקועים, תלוי את מי שואלים ומתי, והיא אולי הסלבריטאית עם הכי הרבה קעקועים שלא שמתם לב אליהם מאז ומעולם: רוב הקעקועים שלה הם קטנים עד בלתי מובחנים, ולפעמים אפילו מוסתרים על ידי האיפור. בעזרת הקעקועים היא שומרת על הגוף חוויות שעברה, למשל פיל קטן שמסמל את מסע הצדקה שלה בקמבודיה. יש לה קעקועים שמוקדשים לאחותה, לסבתה ואפילו קעקוע משותף על האצבעות, שמרכיב את המילה “SHHHH”, אותו עשתה יחד עם שותפיה לקאסט של “שקרניות יפות וקטנות”.
סרטים וסדרות טלוויזיה של לוסי הייל – גרסת האימה
למרות שקשה עדיין להגדיר את לוסי הייל בתור שחקנית שמזוהה בעיקר עם ז’אנר האימה, ובטח שלא הגדרות מפוצצות כמו “מלכת צעקה” (Scream Queen) או “בחורה אחרונה” (Final Girl), בשנים האחרונות היא כיכבה בכמה סרטי אימה משמעותיים. היא העידה בכמה וכמה מקרים על האהבה של לז’אנר האהוב עלינו, שכללה למשל צפייה “מחתרתית” בקלאסיקת האימה “מגרש השדים” בגיל 7. אחד הסרטים האהובים עליה הוא “פעילות על טבעית”, שהרגיש לדבריה אמיתי מאוד.
אי הפחד (2009)
“אי הפחד” (Fear Island) הוא הסרט השני בפילמוגרפיה של לוסי הייל, אחרי אותו תפקיד קטן ב”אחוות הג’ינס 2″. זהו סרט טלוויזיה קנדי בכיכובם של ארון אשמור (“The Shrine”, “The Retreat”) והיילי דאף, האחות המבוגרת אבל הקצת פחות מפורסמת של הילארי. הוא מתחיל במסיבת קיץ פרועה של חמישה צעירים בבקתה מבודדת באי מבודד לציון סיום הלימודים, ביניהם ג’נה בגילומה של הייל. המסיבה מסתיימת כשהחבר’ה מגלים גופה באי, וגם שהסירה היחידה שיכולה להוציא אותם משם נעלמה.
מאותו רגע מתחיל סלאשר די חביב, כשרוצח מסתורי מתחיל להרוג את החבר’ה הצעירים אחד אחרי השני, אולי כנקמה על משהו. תוך כדי אנחנו מנסים לגלות את הזהות של הרוצח, אבל מה בדיוק קרה בעבר שגרם למסע הרציחות. מומלץ מאוד לא לראות את שמות הדמויות בקאסט, כי יש שם ספוילר מסוים למה שקורה בסרט, אבל רק נספר שהוא כולל הרבה מאוד טוויסטים, לא כולם ממש הגיוניים, לגבי זהויות הדמויות. קשה לומר שהסרט הזה השאיר חותם, אבל התוצאה היא בהחלט לא רעה, ובהקשר שלנו הייתה דריכת הרגל הראשונה של לוסי הייל בעולם האימה.
הנה הטריילר של “אי הפחד”:
צעקה 4 (2011)
ממשיכים לתפקיד משני מאוד של לוסי הייל, הפעם בסרט הרביעי הדי מושמץ של “צעקה”. הרבה מאוד נכתב ודובר על סצנה (או סצנות) הפתיחה של הסרט, עם כמה עלילות שמתגלות כסרט בתוך סרט בתוך סרט, או חרטוט רפלקסיבי כלשהו שכנראה שהלך קצת יותר מדי כי זה כנראה מגניב להיות רפלקסיבי.
בכל מקרה, אנחנו מקבלים כאן את לוסי הייל בסצנת הפתיחה של הסרט, בתור אחת משתי הצעירות שמקבלות שיחת טלפון מסתורית מגוסטפייס, לפני שהוא רוצח אותן בצורה אכזרית. אחרי זה אנחנו מקבלים את כתוביות הפתיחה, הסיום או מה שזה לא יהיה של “דקירה 6” (Stab 6), ואחר כך את “דקירה 7” ועוד כמה שטויות, עם תפקידי אורח של עוד כמה שחקניות מעניינות כמו אנה פאקווין וקירסטן בל.
כאן תראו את סצנת הפתיחה המדוברת מתוך “צעקה 4”, “דקירה 6”, או מה שזה לא יהיה:
ל”צעקה 4″ הייתה גם עלילה די סבירה, במסגרתה סידני פרסקוט שלנו (נב קפמבל) חוזרת לוודסבורו אחרי 15 שנה כדי לקדם את הספר המבוסס על הסיפור שלה, אבל מאותו רגע מתחילה סדרת רציחות חדשה. ב”צעקה 4″ היו כמה רגעים יפים וגם דמות מוצלחת מאוד של גוסטפייס, אבל יותר מדי אנשים שופטים את הסרט בגלל הפתיחה המוזרה שלו. סורי, לוסי, אבל זה לא קשור אליך.
מת או חובה (2018)
כמו שאולי קראתם כבר בכתבה שלנו על סרטי אימה שקשורים למשחק אמת או חובה, הוא יכול להיות בסיס ליופי של סרט אימה. “מת או חובה” (“Truth or Dare”), מעבר להיותו שם עברי מעולה שמתעלה על המקור, הוא סרט האימה המשמעותי והמצליח ביותר של לוסי הייל, עם רווחים של כ-95 מיליון דולר (קצת פחות מ”צעקה 4″, אבל התפקיד שלה בו היה כאמור מצומצם). כאן הייל מקבלת את התפקיד הראשי, לוקחת את הסרט על הכתפיים שלה ועושה יופי של עבודה.
“מת או חובה” של בלומהאוס מתרחש בחופשה במקסיקו, כשקבוצת חברים לוקחת חלק במשחק קטלני של אמת או חובה. הגיבורה הראשית היא אוליביה, בגילומה של הייל, שגם כאן מתחילה את הסרט בתור בחורה שהיא פשוט טובה מדי. היא פוגשת במסיבה אדם בשם קארטר (לנדון ליברון), שמזמינה אותה ואת חבריה לשתות בכנסייה נטושה, כי זה הרי בכלל לא קריפי ומוזר. הם מתחילים לשחק “אמת או חובה”, אבל מהר מאוד מגלים שהבחור הנחמד בעצם בחר עבורם גרסה על טבעית של המשחק, שהחוקים שלה ברורים: מי שלא יעשה את מה שהוא אמור לעשות, כלומר ייכשל באתגר החובה או ישקר באתגר השקר, ייהרג, או לפחות יעשה חיוך קריפי לפני שהוא עושה משהו נורא (נשמע מוכר, התסריטאים של “סמייל”?).
כמו הרבה זוועתונים אחרים בסגנון הזה, גם כאן אנחנו מקבלים מבטים קריפיים של דמויות, הבהלות וכמה גילויים, חלקם הגיוניים יותר וחלקם פחות. בזמן שהחבורה נאבקת על חייה, היא מגלה בדיוק מה הפך את המשחק לקטלני כל כך ומה אפשר לעשות כדי לנסות, אולי, לשבור את המעגל. קשה לומר ש”מת או חובה” הוא יצירת מופת, ולראיה הביקורות הדי שליליות שקיבל, אבל לדעתו של כותב שורות אלה הוא בהחלט מהנה בדרכו שלו.
לא מזמן, הבמאי ג’ף ולדו סיפר שהיו תוכניות לסרט המשך בכיכובם של הייל וטיילר פוסי, השורדים מהסרט הראשון. אפילו עמדו להתחיל בצילומים, אלא שאז הגיעה מגפת הקורונה של 2020 ושיבשה את התוכניות. נכון לעכשיו סרט ההמשך של “מת או חובה” נגנז, ולדברי הבמאי ייתכן שלא ייצא לפועל, כי פשוט עבר מאז יותר מדי זמן. מצד שני, אנחנו חיים בעולם בו סרטי אימה חוזרים מהמתים אחרי תקופות ארוכות יותר – לדוגמה, בשנה הבאה נראה את “יעד סופי 6”, 25 שנה אחרי הסרט הראשון בזיכיון המצליח ו-14 שנה אחרי החמישי – ככה שממש אי אפשר לסתום את הגולל על “מת או חובה 2”.
אי האשליות (2020)
כמו שכבר הבנתם מסרטים קודמים, כנראה שלוסי הייל היא לא הבחורה שהייתם רוצים לקחת איתכם לאי בודד.
“אי האשליות” (Fantasy Island) היה אמור להיות סרט מהנה מאוד. הוא מבוסס על סדרת טלוויזיה של ABC משנות ה-70, כולל קאסט די נחמד (לוסי הייל בתפקיד הראשי, ולצידה מייקל פניה, מגי קיו ואחרים). מאחוריו נמצאים ג’ייסון בלום והחבר’ה של בלאמהאוס הפקות, וגם היוצרים שיתפו פעולה ב”מת או חובה”, די בהצלחה. את הסרט ביים ג’ף ולדו, והתסריטאים – לצד ולדו עצמו – הם כריס רואץ’ וג’יליאן ג’ייקובס (אל תתבלבלו עם השחקנית הנהדרת עם אותו שם), שכתבו גם את “מת או חובה”.
אוי, כמה שהסרט הזה מאכזב. הרעיון הבסיסי של “אי האשליות” הוא שקבוצה של אנשים זוכים בתחרות, לכאורה או שלא, ומגיעים לאי טרופי מקסים, בו כל הפנטזיות הפרועות ביותר שלהם אמורות להתגשם. בהתחלה זה נראה כיף, כי כל אחד מהם מגשים את החלומות שלו. מלאני (הייל) לדוגמה מצליחה סוף סוף להתנקם בביריונית שהתנכלה לה בימי בית הספר. מהר מאוד העניין יוצא משליטה, והאשליות הופכות לסיוטים. מהר מאוד המבלים מבינים מה בדיוק יש באי שגורם לפנטזיות להתגשם (שקר כלשהו שקשור למי מעיינות), ושכדאי להיזהר ממה שמייחלים לו כי הוא עלול להתגשם בדרכים נוראיות. המצב יוצא משליטה, ובין הריגה להריגה הגיבורים מנסים להבין את הסוד של האי ומה הקשרים שיש ביניהם, כי כנראה שהם לא הגיעו לכאן במקרה.
“אי האשליות” הופק בתקציב צנוע של כ-7 מיליון דולר וגרף כמעט 50 מיליון, סכום נאה. למרות זאת, הוא נקטל על ידי המבקרים והצופים, ודי בצדק. הסרט עצמו הוא מבולגן, בלתי זכיר ולא אחיד ברמתו. קשה לומר שההופעות של הקאסט, כולל הייל, הן המרשימות ביותר בקריירה שלהם.
אנחנו כמובן נמשיך לעקוב אחר הקריירה של לוסי הייל, בתקווה לעוד סרטים וסדרות טלוויזיה מהז’אנר האהוב עלינו.
