בביקורת שלנו שאלנו מלכתחילה אם בכלל אפשר להגדיר את המרתף כסרט אימה. נקודת הפתיחה שלו בהחלט נשמעת כמו חומר קלאסי לז'אנר, שכבר ראינו בלא מעט מקרים: זוג צעיר, בית חדש, סוד אפל ודלת שאסור לפתוח. אלא שבפועל הסרט אינו מתנהל בדיוק כמו סרט אימה מסורתי, למרבה הצער.

הרעיון הבסיסי דווקא עובד. יש משהו מאוד אפקטיבי במשפט "אסור לכם לפתוח את הדלת", במיוחד כאשר אף אחד לא מספק סיבה טובה לכך. זו בדיוק הסיטואציה שגורמת לצופה להתחיל לשאול מה מסתתר שם, ולכמה זמן הדמויות באמת יצליחו להתאפק.

אלא שהסרט אינו מצליח לנצל את הפוטנציאל המלא של הרעיון. במקום לבנות בהדרגה אווירת אימה ומסתורין, הוא מתרחק לא פעם מהציפיות שהקונספט הראשוני שלו יוצר. הדרמה המשפחתית תופסת מקום מרכזי יותר ויותר מהעלילה, והחיבור בין הז'אנרים השונים נעשה בצורה קצת מרושלת. הסרט מתקצב בקצב איטי מדי ונטול ריגושים שיהפכו אותו להיות זכיר באמת.

במובן הזה, המרתף מעניין יותר כרעיון מאשר כסרט אימה. הוא לוקח קונבנציה מוכרת מאוד – בית מסתורי עם דלת שאסור לפתוח – ומנסה לבנות סביבה מותחן פסיכולוגי עם דרמה משפחתית במרכזו, שונה מסרט הרוחות הקלאסי שאולי ציפיתם לפי תיאור העלילה. לכן מי שמגיע אליו בחיפוש אחר סרט אימה קלאסי על מרתף מסתורי עשוי לקבל משהו שונה למדי. למעשה, זמן קצר לאחר מכן הגיע לישראל גם "מרתף האימה" (Baghead), סרט שמשתמש אף הוא במרתף כמקור לסוד על-טבעי, אבל עושה זאת בדרך שונה לחלוטין.