ההשראה של צ’אקי? את רוברט הבובה לא תרצו להרגיז!
כשאתם שומעים את המונח “בובה מפחידה“, על מה בדיוק אתם חושבים? סביר מאוד להניח שחלק גדול מכם מעלה לנגד עיניו את הבובות המפורסמות מסרטי האימה, לדוגמה צ’אקי, אנאבל או בילי מסרטי “המסור”. אחרים ייזכרו בבובות אמיתיות שזכו לכותרות בשל המראה המאיים שלהן, כשהדוגמה המובהקת מהשנים האחרונות היא האגי וואגי. חובבי המיתולוגיה ותיאוריות הרוחות ייזכרו בסיפורים על בובות רדופות, לכאורה או שלו.
השאלה שצריכה להישאל היא איפה בדיוק אפשר למקם את הבובה רוברט. מצד אחד, זוהי בובה מפחידה למראה, שמיוחסות לה תוכנות על טבעיות ושקושרו אליה סיפורים די מזוויעים. מצד שני, עדיין לא ראינו ייצוג הולם שלה ברפרטואר האימה מלבד כמה סרטים סופר זניחים – למרות שלפי חלק מהדיווחים, היא הייתה אחת ההשראות הברורות לדמות של אחד בשם צ’אקי. אז מיהו הרוברט הזה, מה הופך אותו למפחיד ואיפה בדיוק אפשר לראות אותו?
כך מתחיל הסיפור של רוברט הבובה
כדי להבין את השורשים של רוברט ואת המיתולוגיה המפחידה סביבו, אנחנו צריכים לחזור לתחילת המאה ה-20: 1904, ליתר דיוק. הלוקיישן שלנו הוא קיי ווסט, אי וגם עיר הבירה של מחוז בשם מונרו בפלורידה, ארצות הברית. הגיבור המרכזי הוא רוברט יוג’ין אוטו, הידוע בכינויו “ג’ין”, שהיה אז ילד בגיל ארבע לערך, בן למשפחה די מכובדת.
לכבוד יום הולדתו, אותו רוברט/ג’ין קיבל מסבו מתנה מיוחדת: בובה של מלח, לכאורה, שהוא קנה עבורו מחברת Steiff הגרמנית במהלך טיול שהוא ערך במדינה. הייתה זו בובה בגודל די מרשים של כמטר אחד, עם פנים מצוירות במראה די מינימלי, עיניים שחורות חרוזות, שיער בצבע קש וחיוך מעט מטריד. יש הסבורים שכנראה אותה חליפת מלח הייתה בגד ששימש את ג’ין בשנים מוקדמות יותר, שהסבא החליט להוסיף לבובה כדי להקנות לה אופי, או אם תרצו – מעמד חברתי.
ג’ין הצעיר אהב מאוד את הבובה. מספרים שהוא העביר איתה שעות, ישן לצידה, שיחק איתה במשחקי דמיון. כמו שהרבה מאוד ילדים עושים. השנים חלפו וג’ין התבגר. לימים, הוא הפך להיות צייר, סופר ואישיות די מורכבת, אבל עדיין אימץ את הבובה לחיקו. בשלב מסוים, הוא העניק לה את השם הראשון שלו, רוברט. אלא שברגע שיוג’ין שלנו עבר לשיקאגו ולניו יורק ללמוד אומנות, רוברט הבובה נשארה בבית המשפחה בקאי ווסט. ב-1930 ג’ין הבוגר התחתן בפריז עם בחירת ליבו, אנט פארקר.
לאחר מכן השניים חזרו לארצות הברית, לבית חדש. ג’ין לקח איתו כמה חפצים, כולל את הבובה רוברט, אותה החליט למקם בעליית הגג. לפי אחת הסבירות, בשלב מסוים אשתו של ג’ין החלה לפחד מהבובה ומהאובססיה המחודשת של בעלה אליה, שכללה גם קניית צעצועים. היא דרשה שהוא ינעל את דלת עליית הגג לאחר כל ביקור. בני הזוג העבירו בבית החדש כמה עשורים עד מותו של ג’ין ב-1974 ומותה של אשתו שנתיים לאחר מכן, כשרוב הזמן הזה רוברט נמצא בחדר משלו, בעליית הגג. בהמשך הבית נמכר לאישה בשם מירטל רויטר, ולאחר מכן לבעלים העכשווים שלו. ב-1994 הבובה נתרמה למוזיאון בקאי ווסט, ומאז התפתחה סביבה היסטריה של אימה.
View this post on Instagram
אז מה עושה רוברט הבובה?
יכול להיות שקראתם את הפסקאות הקודמות, והבנתם מה לעזאזל בסיפור הזה מקשר את רוברט הבובה לאתר שלנו: יכול להיות שיש לה מראה מפחיד, במיוחד עם בגד מלח הים, אבל כמובן שזה לא מספיק (עם כל הכבוד לתום אהרון ולסיפור שלו על הפחד של הילד שלו מהשיר “דוגית” בערוץ הופ!). התשובה הפשוטה, והלא ממש מפתיעה, היא שבמהלך השנים החלו לייחס לבובה הזו תכונות מפחידות ועל טבעיות, ששמורות בדרך כלל.. אממ.. לסרטי אימה על בובות מפחידות.
זה מתחיל עם המקור של הבובה, או ליתר הדיוק עם הגרסאות השונות שלו. זוכרים את הסיפור המרגש מלמעלה, על הסבא שהחליט לפנק את הילד שלו? טוב, לפי גרסה אחרת, הסיפור קצת יותר מורכב מזה. אביו של ג’ין לא היה מאופיין, ככל הנראה, ביחסי אנוש מוצלחים מדי, והמשרתים בבית המשפחה היו הנפגעים העיקריים. אחת המשרתות לפי הסיפורים, התעניינה מאוד בנושאים של מגיה שחורה, דת ווודו. היא החליטה להעניק לילד את הבובה, בגובה של כמטר אחד, אותה מילאה בקש והכינה בעצמו. לפי תיאוריה אחרת, ילדה מסתורית ממוצא באהמי היא שעניקה לג’ין הצעיר את הבובה.
בלי קשר לשאלה מאיפה בדיוק הגיעה הבובה, התחילו לכאורה לקרות סביבה דברים מוזרים. בני המשפחה והמשרתים היו שומעים את הילד שג’ין מדבר עם הבובה. זה אולי נראה טבעי והגיוני אצל ילדים, אבל משהו בקול המעוות והלא מוכר שג’ין השתמש בו כדי לייצג את בן הלוויה לשיחה שלו היה מפחיד. מכרים של המשפחה תיארו “מערכת יחסים לא בריאה” בין יוג’ין לבין הבובה, כאשר הילד – ולאחר מכן גם הגרסאות הבוגרות שלו – לקח אותה איתו לכל מקום ודיבר אליה כאילו הייתה בן אדם.
מאותו רגע החלו התרחשויות שכבר ראיתם ככל הנראה, בווריאציות שונות, ביותר מדי סרטי אימה. בשעות הלילה, נשמעו לא פעם צעקות מחדר השינה. כשההורים ובני המשפחה הגיעו לילה אחד בבהלה לחדר, במחשבה שאולי יש פורץ או חייזר מסתורי, הם ראו את ג’ין יושב במיטה, לצידו הבובה רוברט, ומסביב חפצים הפוכים בכאוס “זה היה רוברט”, אמר הילד פעם אחר פעם, ותיאר שהבובה שהתיישבה למרגלות המיטה פשוט העיפה בכוח המחשבה חפצים לכל עבר, מה שהפסיק כמובן ברגע שההורים פתחו את דלת החדר. זה לא היה מקרה בודד. בחודשים שלאחר מכן, צעצועים הושחתו או נעלמו, לחלקם הראשים נערפו או העיניים נעקרו. בובות וודו נעו ממקום למקום בלי הסבר, או שהבובה עצמה הגיעה למקומות מוזרים שלא מיועדים לבובות.
עד היום, טוענים שמעשים מהסוג הזה בוצעו על ידי הבובה בצורה על טבעית כלשהי. ההורים והמשרתים טענו שהם שמעו את הבובה מצחקקת. עוברי אורח, שעמדו מחוץ לבית המשפחה, היו מוכנים להישבע שהם ראו את הבובה זזה בחדר, או יושבת על אדן החלון ומביטה בהם בחזרה, מחכה שהחבר הטוב ביותר שלה יחזור מבית הספר. לעזאזל, אפילו שרברב שהגיע לבית טען שהוא שמע קולות של ילדים מצחקקים כשהבית היה אמור להיות ריק, הגיע לחדר של ג’ין ומצא שרק הבובה נמצאת שם, יושבת על אדן החלון. הוא עזב את החדר, שמע קולות של חפצים מעופפים, חזר אליו וגילה כמה וכמה פריטים הפוכים על הרצפה. סיפורים דומים הופיעו מהר מאוד גם בכתובת החדשה של בני הזוג הבוגרים, על בובה שמתבוננת מהחלון בעוברים ושבים, חפצים שמשנים מיקום ללא סיבה או קולות משונים של צעדים וצחקוקים.
לאחר מותם של בני הזוג ג’ין ואנט, גם הבעלים החדשים של הנכס טענו ששמעו צעדים או צחקוקים מסתוריים מעליית הגג, או אפילו שהבובה הזיזה את פניה בכעס כשאמרו לידה משפטים לא נעימים על הבעלים הקודמים. מספרים שבשלב מסוים, הבת של המשפחה שעברה להתגורר בבית מצאה את הבובה בעליית הגג, העבירה אותה לחדר אבל טענה מיד לאחר מכן שהבובה זזה מעצמה, או אפילו ניסתה לתקוף ולהרוג אותה. בית המשפחה פועל כיום כבית הארחה, שמושך אליו גם סקרנים שרוצים לראות את החדרים בהם הסיפור קרה, לפחות אם מאמינים לסיפורים מהסוג הזה. את הבובה רוברט תוכלו למצוא במקום שונה לחלוטין, וגם במקרה הזה היא מקושרת לצרות צרורות.
הנה עיקרי הסיפור, בגרסת אנימציה שהופכת את את הסרטון לאייטם חובה גם עבור ילדים:
הבובה שאסור לצלם
אם קראתם את הסקירה שלנו על הבובה אנאבל, אתם בטח יודעים שהיא נמצאת כיום במוזיאון הפרטי של בני הזוג אד ולורן וורן בקונטיקט, ארצות הברית, מאחורי זכוכית. את הבובה רוברט תמצאו במוזיאון ובמבנה ההיסטורי East Martello Museum בקאי ווסט, גם כן מאחורי זכוכית, ועד היום מקושרים לה סיפורי זוועה. מספרים שהבובה הזו גרמה לשורה ארוכה של אסונות – החל מגירושין ואובדן עבודה, דרך פציעות משונות ועד לתאונות דרכים – למי שהגיע למוזיאון ו”לא כיבד אותה”. מבחינה מעשית, המשמעות היא שיש צורך בקבלת אישור מהבובה לפני שמחליטים לצאת אותה, מה שבסך הכול נשמע הגיוני מאוד. העובדה שמיוחסים מקרים נוראים למי שמעז לצלם את הבובה ללא רשותה, גורמת לכך שבשנה נשלחים מאות מכתבי סליחה מצד תיירים שהחליטו כן לצלם אותה, מקווים אולי שהפתק יספק להם מחילה או לפחות כמה לייקים ברשתות החברתיות. אחרים שולחים מכתבי הערצה, או אפילו בקשות שהבובה המקוללת תטיל קללה על אויב כלשהו.
העובדים, וגם מבקרים במוזיאון, מספרים על מקרים משונים שקשורים לבובה. אומרים שפעם אחת, כשצוות צילום החליט לצלם אותה ללא אישור, המצלמה הפסיק לעבוד בלי סיבה נראית לעין והחומרים נמחקו. בחלק מהסרטונים שכן שרדו, רואים (שוב, לכאורה) את הבובה מזיזה את רגליה או ממצמצת. גם מצד העוברים, הגיעו סיפורים על בובה שמשנה את מקומה בלי סיבה גם כשהיא אמורה להיות כלואה, צחקוקים של ילדים בשעות הלילה בהן המוזיאון ריק מאדם, חפצים שנופלים ונשברים ללא סיבה. אוצרת המוזיאון מציינת שהיא מעולם לא הבחינה בתזוזה של רוברט הבובה או במקרה חריג כלשהו, אגב, אבל את חובבי מיתולוגיית האימה זה לא ממש משכנע.
לא הגיע הזמן לסרט אימה נורמלי על הבובה רוברט?
בין אם אתם מאמינים לסיפורים על הבובה רוברט ובין אם לא (אנחנו, כאנשים סקפטיים, נוטים לכיוון השלילי), אתם חייבים להסכים שיש כאן פוטנציאל לאחלה של סרט אימה. למרבה הצער, עדיין לא נתקלנו בסרט שמכבד את עצמו סביב הסיפור הדי מוזר הזה. ב-2015 יצא הסרט “רוברט”‘, שמבוסס על הסיפור הזה באופן מאוד חופשי, כולל ייצוג לא ממש תואם של הבובה של רוברט כפי שהייתה במציאות. אחר כך הגיעו לא פחות מארבעה סרטי המשך: “הקללה של רוברט הבובה” (2016), “יוצר הצעצועים” (2017), “האגדה של רוברט הבובה” (2018) ו”רוברט: התחייה” (2019), בתרגום כמובן מאוד חופשי של השמות.
אם לא שמעתם על הסרטים האלה, יש לכך סיבה די ברורה. מדובר בסרטים מאוד זניחים, בציון שנע בין 2.7 ל-3.3 ב-IMDB (מתוך 10, כן?), שאת כל אחד מהם דירג מספר מצומצם מאוד של כמה אלפי צופים בלבד. כמובן שבעידן האינטרנט והסטרימינג כמעט הכול זמין בלחיצת כפתור או תמורת כמה דולרים בודדים, ככה שאתם מוזמנים לראות ולספר לנו איך היה. אפשרות קוסמת אחרת היא לבקר במוזיאון עצמו, שישמח לקבל אליו מבקרים מכל סוג – כל עוד הם לא מצלמים את רוברט בלי אישור, כמובן.
