טיפול וקס לגוף: כל מה שצריך לדעת על סרטי בית השעווה
איך שלא תסתכלו על זה, לבובות שעווה תמיד יש צד מפחיד. אפשר לחשוב בקלות על סיבות לצד הקריפי שלהן: הן דומות לאנשים אמיתיים, אבל לא לגמרי, מה שיוצר טשטוש מסוים בין האמיתי למלאכותי. העובדה שהדמויות קפואות, לעיתים קרובות בתנוחה מוגדרת כלשהי, והניגוד בין הדינמיקה שאנחנו רואים ביצורים חיים לסטטיות של הפסל עלול להפחיד. לכך ניתן להוסיף כמובן את העובדה שחלק גדול ממוזיאוני השעווה בעולם מבליטים את הצד המפחיד, בזכות אפקטים של תאורה וסאונד למשל, ואת הדימוי הדי נפוץ של בובות שעווה שקמות לתחייה בסרטי אימה.
אי אפשר לדבר על הנוכחות של בובות השעווה בסרטי אימה, ולא להזכיר את “בית השעווה”. למעשה, יכול מאוד להיות שאתם לא מודעים לכך שהיו כמה סרטים, שמתחילים עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת, עם פחות או יותר אותו רעיון שחוזר אחת לכמה עשורים ברימייק אחרי רימייק. הסרטים האלו, באופן מעט מפתיע, גם מסמלים כמה מהנקודות החשובות ביותר בהיסטוריה של הוליווד, לפחות מבחינה טכנית. האם לא הגיע הזמן לסרט שעווה נוסף?
מסתורין במוזיאון השעווה (1933)
המסע שלנו במוזיאוני השעווה מתחיל בתקופה שלפני קוד הייז (Pre-Code Hollywood), לה יש חשיבות גדולה גם מבחינת השימוש בסאונד. זוהי התקופה שבין תחילת אימוץ השימוש הנרחב בסאונד בסרטים ב-1927 לבין תחילת האכיפה של קוד הייז ב-1934. למי שלא בקיא בהיסטוריית הקולנוע, נספר בקצרה שמדובר בקוד אתי של צנזורה פנימית, שנועד להפוך את הסרטים שהאולפנים הגדולים מפיצים למוסריים יותר. בין השאר, הקוד אסר על הצגה של סצנות רצח שעלולות לגרום לחיקוי בחיים, מערכות יחסים ין אנשים מגזעים שונים, שיטות שונות של פשיעה, סטיות מיניות ואפילו מערכות יחסים מיניות בין אנשים שאינם מאותו גזע. הקוד הזה היה בתוקף במשך עשרות שנים, כשהאכיפה שלו הפסיקה רק ב-1967.
בשנים אלה ראינו גל של סרטי אימה, שהיו קיצוניים ביחס למה שהתרגלנו (ובמבט לאחור, מה שהיה צפוי אחרי כניסת הקוד לתמונה). “מסתורין במוזיאון השעווה” הופק על ידי האחים וורנר, והיה אחד הסרטים האחרונים שהופקו בטכניקת הצביעה של טכניקולור בשני צבעים (Two Color Technicolor), שנחשבת לאחת המשפיעות בכל הנוגע להתפתחות הצבע בקולנוע. ממש על קצה המזלג, השיטה התבססה על מערכת תוסף של שני צבעים במטרה לשחזר את הצבע של הסרט. השתמשו בשני מקרנים שחילקו את האור לשני ערוצים נפרדים, הראשון לוכד את האור בגווני כחול-ירוק והאחר בגווני אדום-כתום, והשילוב הזה יצר את הצבע. כמובן שפלטת הצבעים כאן הייתה מצומצמת, בהשוואה לתהליך שלושת הרצועות (Three Strip Technicolor) שנכנס לתמונה החל משנות ה-30.
לצד החשיבות ההיסטורית, “מסתורין במוזיאון השעווה” הוא קודם כל גרסה ראשונית לז’אנר סרטי השעווה המפלצתיים. הסרט, המבוסס על סיפור קצר בשם “עבודות השעווה” (The Wax Works) של צ’ארלס בלדן, מתרחש בלונדון של שנות ה-20 ומציג את איבן אייגור (ליונל אטוויל), פסל שמפעיל מוזיאון שעווה כושל. יום אחד שותפו, ג’ו וורת’, מציע לשרוף את מוזיאון השעווה כדי לקבל את כספי הביטוח, ושאייגור מסרב הוא שורף את המוזיאון בעצמו ומשאיר את האמן למות בלהבות. משם העלילה עוברת לניו יורק, 12 שנים לאחר מכן, ומציגה תעלומה מסתורית של רציחות, גניבות גופות. ובעיקר – רצח אנשים כדי לכסות אותם בשעווה ולהפוך אותם לפסלים אנושיים, או לפחות משהו בסגנון.
הביקורות על הסרט היו מעורבות, כשהיו מבקרים שציינו את חוסר האחידות בעלילה או פשוט את העובדה שהוא הלך רחוק מדי. הסרט הצליח יותר במדינות אירופה מאשר בארצות הברית, הפך לאבוד תקופה מסוימת, ובמהלך השנים נעשו לא מעט ניסיונות לשחזר או למעשה ליצור אותו מחדש. בין השאר, יצאה ב-2021 גרסה משוחזרת ומשופרת של הסרט בצבע.
בית השעווה (1953)
עשרים שנה אחרי “מסתורין במוזיאון השעווה”, האחים וורנר הפיקו רימייק. את הסרט ביים אנדרה דה תות’, שהתבקש ליצור כאן סרט בתלת ממד: למרות שהוא עצמו לא היה מסוגל לראות סרטים בתלת ממד עקב העובדה שאיבד את אחת מעיניו בגיל צעיר. “בית השעווה” מ-1953 נחשב לסרט התלת ממדי הראשון עם סאונד סטריאופוני שהוצג בתיאטרון רגיל, ולסרט התלת ממדי הצבעוני הראשון של אולפן אמריקאי גדול.
הנה הטריילר הקולנועי של הסרט, מהתקופה בה טריילרים לא ממש הראו בהכרח סצנות מהסרט, אבל מצד שני – לא הרסו אותם.
“בית השעווה” נחשב ל”משמעותי מבחינה תרבותית, היסטורית ואסתטית”, כפי שניסחה זאת ספריית הקונגרס האמריקאי, והוא הוקרן בבתי הקולנוע בעשורים שחלפו מאז בכמה וריאציות (בין השאר, במסגרת ההתפוצצות של סרטי תלת ממד בשנות ה-80). העלילה כאן דומה מאוד לזו של “מסתורין במוזיאון השעווה”. וינסנט פרייס, בתפקיד הראשי, מגלם את אמן השעווה שמצליח לשרוד שריפה, נשאר בחיים במראה מעוותת ומנסה לשחזר את מוזיאון השעווה שלו עם טוויסט רצחני שבטח כבר הבנתם. למרות הקושי של הבמאי, הסרט הציג כמה סצנות תלת ממד מרשימות מאוד לתקופות, כשהצופים ראו מול עיניהם כדור פינג פונג, רקדניות קאן-קאן וגם דמות שמגיחה לעברם במהירות.
למרות שבתחילת הדרך הביקורות על הסרט נעו בין בינוניות לשליליות, בין השאר עקב הברוטאליות הלא מוצדקת או השימוש המוגבל בתלת ממד, הוא צבר עם השנים מעמד של סרט קאלט. 70 שנה אחרי, הסרט מחזיק ב-93% ביקורות חיוביות בקרב מבקרים ב-Rotten Tomatoes וציון מרשים מאוד של 7.0 ב-IMDB, שכידוע – די נדיר בז’אנר סרטי האימה.
WaxWork (1988)
טוב, באמת היא שלפני שמגיעים לסרט האחרון של “בית השעווה”, נכון לעכשיו, כדאי לעשות עצירה קצרה בשנות ה-80. ב-1988 יצא הסרט “WaxWork”, קומדיית אימה של אנטוני היקוקס (שביים את הסרט השלישי בסדרת “מעורר השאול”) על מנהל של מוזיאון שעווה שמשתמש ביצירות שלו “כדי לשחרר אימה לעולם”. קבוצה של צעירים מגיעה למוזיאון שעווה די מוזר ועוברת לממד אחר, בו פסלי השעווה הם לא בדיוק פסלים. אנחנו עוד לא ראינו את הסרט הזה, אבל מהתיאור ומהטריילר הוא נראה כמו עונג לחובבי האימה עם הרבה מאוד הומור, גור ומודעות רפלקסיבית לז’אנר שאנחנו כולנו אוהבים.
שימו לב שהסרט מבוסס באופן רופף על WaxWorks, סרט גרמני אילם מ-1924, ולא על הסרטים האחרים שסקרנו כאן.
בית השעווה (2005)
את “WaxWork” הזכרנו מסיבה אחת ברורה: העלילה של “בית השעווה” מ-2005 משלבת במידה מסוימת אלמנטים משני סרטי “בית השעווה” וגם מהסרט ההוא, ככה שאפשר לומר שהוא מעין שילוב רופף של שניהם. מבולבלים? גם אנחנו, אבל כבר התרגלנו שסרטי אימה מבוססים כמעט תמיד על סרטים קודמים, בצורה כזו או אחרת. לכו תגלו מה המקור ומה מבוסס על מה.
ב”בית השעווה”, בבימויו של הבמאי הספרדי ז’אומה קולייט-סרה (“היתומה”, “ג’ונגל קרוז”, “בלאק אדם”), אנחנו פוגשים קבוצת חברים שיוצאת למשחק פוטבול. היא מחליטה לעצור באמצע יער שומם בשעת הלילה (בסרטי אימה, זה מאוד הגיוני), פוגשת אדם מסתורי ומגלה בבוקר למחרת שהרכב לא מתניע (גם זה נפוץ יותר מדי בסרטי אימה). חלק מהחבורה מחליטה להגיע לעיירה נטושה, בה אין למעשה דבר מלבד מה שהיה פעם “מוזיאון בית השעווה”, בו פסלי שעווה שנראים קצת אמיתיים מדי. מהרגע הזה, הצעירים יאבקו על חייהם מול אחים מטורפים שמעוניינים להרוג אותם בדרכים אכזריות ולהוסיף אותם לקולקציה של המוזיאון.
האמת היא שבסרט הזה יש המון דברים שלא ממש עובדים, כמו אווירה, עלילה, תסריט ומשחק של חלק מהדמויות, מה שמסביר את הביקורות הלא ממש גבוהות שהוא זכה להן, בלשון המעטה. המבקרים גם לא אהבו את העובדה שהוא התרחק מדי, באופי ובסגנון שלו, מהגרסאות הקודמות של “בית השעווה”. בקופות הוא הצליח בצורה סבירה עם הכנסות של כ-70 מיליון דולר ברחבי העולם, שקצת נראית פחות מרשימה אם מביאים בחשבון את העובדה שתקציב הסרט עמד על כ-40 מיליון דולר.
בכל זאת, יש שרואים את “בית השעווה” כסרט חובה עבור חובבי האימה, יש שיגידו אפילו סרט קאלט. עבור כותב שורות אלה מדובר במעין “Guilty Pleasure” – ולא רק מהתענוג של לראות את פריס הילטון, הפעם בסרט לגיטימי ולא למבוגרים בלבד, משופדת למוות. סצנת ההרג הקצרה הזו יצרה חלק גדול מהבאזז סביב הסרט, כמו שבא לידי ביטוי מובהק באחד הפרסומים השיווקים של הסרט שהזמין את הצופים “לראות את פריס מתה”. היא גם הפכה די ויראלית, אם כי כמובן לא בממדים של קלטת סקס בת למעלה משעה (לא יודעים למה חשבנו על ההשוואה הזו).
הסרט כלל מיתות משונות יותר או פחות של דמויות המשנה, שמשלבות בעיקר שעווה ואמצעי דקירה כאלה או אחרים, וכמה הפחדות די סבירות. וכמובן שאי אפשר שלא להזכיר את אלישה קאת’ברט, שהייתה באותה תקופה סמל סקס וסוג של היט גירל, שדי נעלמה בעשורים האחרונים.
האם בית השעווה ייפתח מחדש?
במהלך השנים, היו כמה ניסיונות להחיות מחדש את סרטי “בית השעווה”, שמלווים אותנו כבר מהימים הראשונים של הקולנוע המסחרי. טים ברטון, למשל, סיפר שהוא רצה להפיק גרסה נוספת של בית השעווה, הפעם מוזיקלית. ברטון תכנן שבגרסה הזו יככב לא אחר מאשר מייקל ג’קסון – לא הבנו אם בתור דמות של אדם בשר ודם או אחת מדמויות השעווה – כשלפי הדיווחים ג’קסון עצמו היה להוט להשתתף בפרויקט . הרעיון של ברטון נדחה בסופו של דבר על ידי האולפנים, למרבה הצער.
הכותבים של הגרסה מ-2005, קארי וו. וצ’אד הייז, סיפרו שכרגע לא עובדים על סרט המשך. לדבריהם, הם דווקא העלו את הרעיון של פריקוול (סרט מקדים), אבל נדחו על האולפנים מכיוון ש”בית השעווה” לא הצליח בקופות בצורה יוצאת דופן. אנחנו מאמינים שלא נסתם הגולל על בתי השעווה, ושעוד נראה אנשים שנרצחים כדי להפוך לבובות, או בובות שעווה שקמות לתחייה. גם אם זה לא יקרה, תמיד יהיה לנו את מדאם טוסו ומוזיאוני שעווה אחרים קטנים יותר (כמו המוזיאון בברצלונה), תערוכות גופות ושלל אטרקציות אחרות. אומרים שביקור בהם יכול להיות חוויה מפחידה מאוד.
