פחד מליצנים הוא לא צחוק – והאם סרטי האימה אשמים בכך?
כשאתם שומעים את המילה “ליצן”, על מה אתם חושבים? חלק גדול מהאוכלוסייה יקשר את הליצנים עם ימי הולדת שמחים, שירים עליזים ותעלולי סלאפסטיק, שנעים בין מטופשים למבדרים. עבור חובבי האימה, לעומת זאת, ליצנים מעלים קונוטציות אחרות לחלוטין: מספיק כדי לזכור דמויות של ליצנים מבעיתים שנתקלנו בהם, כמו פניוויז (סרטי “זה”), ארט הליצן (“מפחיד”) ואחרים. האמת היא שלא צריך לאהוב סרטי אימה כדי לפחד מליצנים. פחד מליצנים, הידוע גם בתור קולרופוביה, הוא תופעה קיימת בכל קבוצות הגיל, ועלולה להשפיע על ההתנהגות של הסובלים ממנה באופנים שונים. אבל איך בדיוק סרטי האימה נכנסים לתמונה?
קולרופוביה היא לא צחוק
המקור הראשון בו כדאי לבדוק כדי להגדיר פוביות מכל סוג הוא ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, ה-DSM-IV. במקרה הזה, אנחנו צפויים לגלות שהתופעה של פחד מליצנים היא די ייחודית. הספר אינו מגדיר את הפחד באופן רשמי (למעשה, גם המונח “קולרופוביה” אינו רשמי), אלא לרוב מתייחס אליו בתוך העולם הרחב יותר של פחד מדמויות מחופשות. את הפחד הזה כן ניתן למצוא בתוך רשימת הפרעות החרדה, אם כי מראש נציין שהמחקר בנושא הוא מאוד מצומצם, וגם מחקר שצוטט פעמים רבות בנושא התברר כבעל בעיות טכניות, שגרמו לחוקרים לחזור בהם. האמת היא שלא ממש בטוח שההגדרות האקדמיות משנות יותר מדי. המציאות מראה שאצל רבים קיים פחד מהותי מליצנים שלא קיים אצל דמויות מחופשות אחרות, ויסלחו לי מיקי מאוס, אנה ואלזה, סמי הכבאי, יובל המבולבל ושאר חברים מעולם התחפושות.
אנחנו לא מתיימרים להיות מומחים לפסיכולוגיה ולנפש האדם. עדיין, אפשר לטעון בפה מלא שפחד מליצנים, שמגיע לעיתים עד לרמת פוביה לכל דבר ועניין, עלול לגרום להשפעות שליליות על הגוף והנפש גם יחד. הפוביה עלול לבוא לידי ביטוי בתסמינים חיצוניים לא נעימים כמו האצה בקצב פעימות הלב, קשיי נשימה, רעידות, בחילות, הקאות או סחרחורות. היא עלולה לגרום לשינויים התנהגותיים. אמנם גם ככה אנחנו לא נתקלים מדי יום בליצן (בטח לא בליצן בעל דמות מפחידה), אבל אצל אנשים הסובלים מחרדה קיצונית גם תמונה תמימה של ליצן או אפילו מחשבה עליו עלול להיות טריגר לפחד. עבורם פורים הוא לא חג אלא סיוט, ויש לא מעט סיפורים על סרטי אימה פופולאריים שהעצימו את הפחד.
גם אם יש אנשים שרואים את הפחד מליצנים בתור אנקדוטה, ברור שזה לא צחוק. אם הפחד הוא ממושך, קיצוני, לא תואם את הסיטואציה ו/או מוביל לתסמינים גופניים בעוצמה עזה, שעלולים לגרום למצוקה ולהימנעויות – אנחנו עוברים את הגבול בין פחד לבין פוביה מליצנים. הגבול הזה עשוי להיות דק יותר ממה שאנשים חושבים. החשש הוא שאנשים שסובלים מפחד מליצנים ישנו את התנהגותם כך שהם יימנעו מכל מפגש אפשרי עם ליצן: החל מהברזה ממסיבות יום הולדת ועד להימנעות מאירועים המונים שעלולים לכלול ליצנים, למשל מסיבות פורים. הרגע שבו החרדה גורמת לשינוי התנהגותי, גם אם במבט ראשוני לא קיצוני כל כך (זה לא שבכל יום נתון אנחנו צפויים לפגוש ברחוב ליצן), הוא הרגע בו מבינים בהרבה מאוד מקרים שיש כאן בעיה רצינית הדורשת טיפול.
הגורמים לפחד מליצנים
בלי להיכנס יותר מדי לפסיכולוגיה ולדקויות נפשיות, אפשר להבין די בקלות למה לא מעט אנשים מפחידים מליצנים. פחד, בבסיסו, נוצר בחלק גדול מהמקרים כאשר אנחנו נתקלים באובייקט “רגיל”, אבל אם “טוויסט” שהופך אותו לזר (זומבי ורוח רפאים, לדוגמה, נראים קצת כמו בני אדם אבל גם שונים מהם מאוד). הליצנים הרי ידועים בלבוש הצבעוני, באיפור הכבד (מישהו אמר אף אדום?) ובפרצופים שאמורים להיות מצחיקים, אבל כל אלה מבטאים סטייה מסוימת מהדמות שאנחנו רגילים לראות. הפנייה למחוז בלתי מוכר במראה, בהתנהגות (ליצנים רבים בוחרים שלא לדבר, או מדברים בשפה מוזרה) יכולה לעורר אצל רבים פחד או אפילו חרדה של ממש. זו גם הסיבה לכך שילדים עשויים לפתח פחד מליצנים בסבירות גבוהה יותר מאשר מבוגרים, שסביר להניח שנתקלו בכמה וכמה ליצנים בחייהם על המסך, בימי הולדת וכן הלאה.
כמו הרבה מאוד פחדים אחרים, גם ניסיון העבר וטראומות שאנחנו סובלים עלולים לפתח פוביה מליצנים בשלב מסוים. חשבו למשל על ילדים שזוכרים תחפושת ליצן שקצת הבהילה אותם, פחדו מביקור בקרקס (בו יש הרבה מאוד אלמנטים מפחידים, כמו פעלולים מסוכנים, אש, אריות וכדומה) או אפילו זוכרים היטב תעלול מסוים או מסיבת יום הולדת שהשתבשה. אם גם אתם גדלתם על “באפי ציידת הערפדים”, יכול להיות שאתם זוכרים את זאנדר המקסים. בפרק העשירי בעונה הראשון של הסדרה, Nightmares, אנחנו מגלים שלזאנדר יש פחד מליצנים, הנובע מזיכרון ילדות שלו: במסיבת יום ההולדת שלו, בגיל שש, ליצן רדף אחריו והוא נבהל, עד שעבר תאונה מביכה. לאחר מכן באחד הפרקים הוא יתעמת עם ליצן רצחני, שרודף אחריו עם סכין. למעשה, הוא מתעמת כאן עם פחד הילדות שלו.
זה נכון במיוחד במקרה של ילדים, אצלם היכולות הקוגניטיביות המאפשרות הפרדה בין מציאות לבידיון לא מפותחות מספיק, אבל הפחד עלול להתעצם או אפילו להתפתח גם בגיל מבוגר. כאן בדיוק נכנסים לתמונה סרטי האימה וסדרות הטלוויזיה, שאפשר בהחלט לראות אותם כאחראיים במידה מסוימת ליצירת דימוי הליצן המפחיד. אלא שהקשר ביניהם הוא ממש לא פשוט וחד משמעי.
סרטי אימה, פחד מליצנים ומה שביניהם
אחד הוויכוחים המרכזיים בתקשורת הוא על ההשפעות האפשריות שלה. אם ננתח את הפחד מליצנים על פי גישת השימושים והסיפוקים, אפשר לשאול שאלה חשובה אחת: האם מי שנחשף לדמות של ליצן זוועתי במדיה עלול לפתח פחד כתוצאה מזה, או שמראש הוא נמשך לפחד מליצנים, וזה מה שגרם לו מלכתחילה לשבת מול הטקסט הבידיוני הזה? דיונים מהסוג הזה לא יכולים לספק לנו תשובה חד משמעית, ולכן כדאי להיצמד לעובדות בשטח. או במקרה הזה, העובדות על המסך הגדול והקטן.
לא צריך להיות מומחה לקולנוע האימה כדי להכיר כמה מדמויות הליצנים המפחידות והמבעיתות ביותר שיש. הדמות המוכרת ביותר היא, כמו שכבר רמזנו קודם, פניוויז. הליצן הרצחני מהספר של סטיבן קינג, מהמיני סדרה עליו משנות ה-90 ומשני הסרטים מהשנים האחרונות (“זה” מ-2017″ ו”זה: חלק 2″ מ-2019) הוא אחד מאייקוני האימה הגדולים ביותר. הייצוג המבריק של ביל סקארסגארד, יחד עם האיפור המוצלח, החזירו את פניוויז לחיים. יש היום ביקוש אדיר למרצ’נדייז המבוסס על הייצוג החדש הזה של פניוויז, כשעל העובדה שאנחנו נמשכים לפחד מליצנים אפשר להסיק מהעובדה שהסרטים החדשים מהווים הצלחה אדירה: שניהם מדורגים בחמישייה הראשונה של הסרטים בעלי ההכנסות הגבוהות, “וזה” הראשון הוא גם סרט האימה הכי מצליח מאז ומעולם.
לא חסרות דמויות ליצן אחרות. הזכרנו בסקירה שלנו שארט הליצן, מסדרת הסרטים “Terrifier”, יכול מאוד להיות אייקון האימה הגדול הבא: במקרה הזה לא תמצאו כאן ליצן בשלל צבעים, אלא בעיקר על טהרת השחור-לבן, אבל הוא לא פחות מפחיד. רפרטואר הליצנים בעולם האימה כולל בין השאר את בובת הליצן החונק ההוא מפולטרגייסט (שכללנו ברשימה של בובות מוצלחות בסרטי אימה), טוויסט הליצן מ”אימה אמריקאית”, קפטן ספולדינג מ”הבית עם 1,000 הגופות” – והרשימה עוד ארוכה.
אנחנו בטוחים שבזמן הקרוב נעשה לכם סדר עם כל דמויות הליצן הבולטות וסרטי האימה שמעמידים במרכזם ליצן, אבל הנה בינתיים סרטון שיספק לכם טעימה מכמה מדמויות הליצן המפחידות ביותר שיש הקולנוע.
סרטי אימה: גורם לפחד מליצנים, או חלק מהפתרון?
האם ההופעה של ליצנים מפחידים בסרטי אימה היא מזיקה? האמת היא שהשאלה הזו דורשת דיון מלא, אפילו פילוסופי. מצד אחד, יש שיטענו שהסרטים עלולים להנציח את הפחד או ליצור פחדים חדשים, שעלולים להשפיע על המציאות.
תופעת הליצנים המפחידים מהעשור הקודם היא דוגמה מצוינת. כזכור, בשנים אלה החל במדינות שונות בעולם גם של אנשים – בעיקר צעירים – שהתחפשו לליצנים, ארבו לאנשים במקומות הומים או שוממים (החל מרחוב, דרך בית ספר ועד למעבה יער), הפחידו אותם ובחלק מהמקרים אפילו תקפו או יצרו רושם של תקיפה: שימוש בסכין או במסור חשמלי, למרבה הזוועה. היו מקרים בהם ההפחדות ה”קונדסיות” האלה עברו את גבולות הטעם הטוב, עד לרמה של מעצר ה”ליצנים” באשמות של הפחדות, איומים או תקיפה. מנגד, אנשים החלו לתקוף את אלו שמחופשים לליצנים, אפילו למטרות תמימות כמו ליצנות רפואית שכבר הוכחה כבעלת תמורות חשובות מאוד בתהליך הטיפולי של רבים, בעיקר ילדים.
התופעה הזו התפשטה עם הגעת הסרט “זה” למסכים וההצלחה האדירה שלו, עד שהיו טענות שהיא מלובה על ידי מסעות יחסי הציבור של “זה” או של הסרט “31” של רוב זומבי, שחלק מדמויות הנבלים בו הן ליצנים מרושעים. ככל הידוע לנו הטענות האלה לא מדויקות, גם אם יכול להיות שמישהו שם בהפקה חיכך ידיים בהנאה בעקבות התופעות האלה, שמגדילות את ההייפ הרחב ממילא סביב הסרטים האלו.
הנה כתבה שנעשתה לפני כמה שנים בערוץ 2 על תופעת הליצנים המפחידים:
כדי להבין האם סרטי אימה יכולים לפתח פוביות, יש צורך בדיון מעמיק: לא מעט מחקרים נעשו בנושא, והתוצאות רחוקות מלהיות חד משמעיות. ברוב המקרים, גם אם סרט אימה הוא מפחיד ומבהיל אותנו – בשלב מסוים אנחנו צפויים להבין שזה סרט, כך שהפחדים צפויים לחלוף לאחר סיום הסרט (אנחנו לא מתכוונים למקרה קיצוני בו הסרט מלווה אדם מסוים גם בשבועות או בחודשים שלאחר הצפייה). פחדים ובעיקר פוביות הם מצבים מורכבים ועמוקים יותר, שחורגים בהרבה מגבולות המסך. עם זאת יש מחקרים שמעידים שהופעת הליצנים המפחידים בתכנים בידיוניים, כולל כמובן סרטי אימה, עשויים להגביר את אחוז האנשים שחווים פחד ופוביות מליצנים.
מצד שני, סרטי אימה מעצם המהות יכולים לעמת אותנו עם הפחדים, בסביבה הבטוחה של מסך הטלוויזיה או הקולנוע, מבלי שאנחנו יכולים להיפגע. אם הצופה רואה את דמות הליצן במרחק ביטחון ולומד כיצד הפרוטגוניסטים מצליחים להתמודד איתן – לפעמים הסרט מסתיים בסוף שמח, במסגרתו מצליחים להביס את הנבל – יכול להיות מובן מסוים שההתמודדות שלו עם הפחדים האישיים תהיה מוצלחת יותר. ברור, עם זאת, שצריך לבצע הרבה בדיקות ומחקרים כדי שניתן יהיה לטעון בפה מלא שסרטי אימה יכולים בהכרח להיות כלי טיפולי כנגד פחדים ופוביות באופן כללי, ופחדים מליצנים ומדמויות מחופשות באופן פרטני.
גם בתכנים לילדים יש ליצנים מפחידים
היה אפשר לצפות אולי שהנושא של פוביה מליצנים יהיה משויך באופן בלעדי לסרטי ולסדרות אימה, אבל כמו הרבה פחדים אחרים: תוכלו למצוא התייחסויות אליהם, ולעיתים גם סצנות מפחידות במיוחד, בשורה ארוכה של טקסטים, כולל כאלה המיועדים לקהל הצעיר. אחת הנקודות הכי מרשימות ביצירת המופת “הקול בראש” של פיקסאר היא שמדובר בסרט חכם, עמוק ומורכב גם עבור המבוגרים. אז נכון שזה סרט אנימציה, אבל הוא מתייחס לנושאים פסיכולוגיים, כולל רפרנסים לסרטים שקשה להאמין שהילדים מכירים (לדוגמה, הרפרנס המבריק ל”צ’יינהטאון” של רומן פולנסקי). אחת הסצנות היא חלום של הילדה ריילי, שהופך מהר מאוד לסיוט. בחלום, הרגשות שלה נתקלות בבובה של ליצן בשם ג’אנגלס, שמוצג בצורה המאיימת ביותר שיש. בתחילת הסצנה הוא ישן, והרגשות נזהרות שלא להעיר אותו. כשזה כן קורה – כי קשה לשמור על צעצועים בשקט – הוא מוצג בצורה המאיימת ביותר שיש, עם חיוך מעוות, יצירת הרס בכל פינה וכדומה.
אחד הייצוגים המרכזיים ביותר של ליצן בשנים האחרונות, בטח בעקבות ההופעות עוצרות הנשימה של היתר לדג’ר ז”ל ב”אביר האפל” וחואקין פניקס ב”ג’וקר”, הן של נבל העל והליצן המפחיד המכונה “ג’וקר” מסרטי באטמן והעולם הרחב של DC. זוהי לא רק דמות מחרידה בהתנהגות ובמראה שלה, אלא רוצח המונים ופסיכופט חסר כעבות, שמדורג במקומות הראשונים בכל רשימה של הנבלים הגדולים ביותר בקולנוע מאז ומעולם. לאורך השנים היו כמה גרסאות שמסבירות איך הג’וקר הפך להיות כזה: החל מנפילה למיכל כימיקלים והתמוטטות עצבים, ועד להפרעה נוירולוגית ונסיבות חיים מורכבות.
התייחסויות לפחד מליצנים אפשר למצוא גם באינספור תכנים “ידידותיים” אחרים, כמו “סיינפלד”, “פרייז’ר”, “משפחה מודרנית”, “מגרש ביתי”, “דוקטור הו”, “אנימניאקס”, “בוסטון ליגל” ואחרים. בעונה החמישית של “מגרש ביתי”, מחליטה סבתו של ג’יימי להזמין ליצן ליום ההולדת שלו, ונאלצת להתמודד מול היילי שמפחדת מליצנים ועושה כל מאמץ להימנע ממפגש איתו ביום ההולדת. “בסיינפלד”, אם ניקח דוגמה נוספת, אנחנו לומדים שלקריימר יש פחד מליצנים, וכמובן שכדי ליצור סצנה קומית הוא פוגש ליצן שמעמת אותו עם זה.
בכלל, הניגוד בין מה שהליצן אמור לייצג בפן החיובי לבין המשמעות שלו עבור אנשים מסוימים הסובלים מהפחד הזה, עלול לגרום קונפליקט שהצופה הממוצע מגדיר כקומי. לכאורה סצנות מהסוג הזה הן לא מזיקות, לפעמים אפילו משעשעות, אבל הן בהחלט יכולות להעלות את הנושא למודעות. אחד התפקידים המרכזיים של התקשורת בכלל, והקולנוע והטלוויזיה בפרט, הוא הרי להסב את תשומת הלב שלנו לנושאים שאנחנו לא תמיד מכירים או רוצים להודות בהם. אולי אנחנו מגזימים קצת, אבל אפשר לומר שאם בעקבות טקסט בדיוני כזה אדם אחד יבין שהוא סובל ממבעיה נפוצה שניתן לטפל בה, הרי שאותו טקסט עשה את העבודה שלו.
אז מה עושים?
כמו בסוגים אחרים של פחדים ופוביות, הצעד הראשון בהתמודדות עם פחד מליצנים יכול להיות פשוט להודות שיש כזה פחד, או לפחות לבצע בדיקה בנושא אם מרגישים תסמינים שאפשר לייחס לפחד. לא מדובר במשימה פשוטה, מהסיבה שיש אנשים שחשים מבוכה להודות שהם סובלים מפחד שהמושא שלו הוא כל כך “תמים” או ילדותי. תגובות הסביבה לפחדים מהסוג הזה עלולות להיות בלתי מכילות עד פוגעניות, ולכן ברור שגם הסביבה הקרובה יכולה להיות חלק מהפיתרון אבל גם להגביר אותה מהעבר השני. מדי פעם מתפרסמות כתבות שמציגות את הפחד והלגיטימציה שלו לקהל הרחב (הנה לדוגמה כתבה שהעלו ב”מעריב” לקראת חג הפורים האחרון), אבל לא תמיד זה מספיק.
האתר לא מתיימר לספק מידע פסיכולוגי או ייעוץ פרטני, אלא להציג תופעה שיכולה להיות מקושרת (בצורה ישירה או עקיפה) לאחד הדימויים הנפוצים מסרטי האימה. מבדיקה בסיסית שעשינו עושה רושם שיש מגוון שיטות טיפול אפשריות בפחד ובפוביות מלחצים, ביניהם טיפולים רגשיים אישיים או קבוצתיים, טיפולי חשיפה, סיוע של ליצנים רפואיים, טיפולי CBT, דמיון מודרך ועוד.
