דור 2, מפרט טכני מרשים, עשוי היטב: ביקורת על “בלאק פון”

יש לי תחביב מוזר. לפעמים, אני מתחיל לראות סרט בלי שאני יודע עליו יותר מדי. יש לי קטלוג של כמה מאות סרטים, ופחות מדי זמן לראות את כולם, ככה שאחרי זמן מסוים אני שוכח למה הוספתי סרט לקטלוג שלי. אז אני מנגן אותו על עיוור ומנסה, תוך כדי, לזהות באיזה סרט מדובר: לפי העלילה או השחקנים במקרה המורכב יותר, או כתוביות הפתיחה במקרה הפשוט. כשניגשתי לראות את “בלאק-פון”, דווקא ידעתי בדיוק במה מדובר ולמי לצפות. אלא שבמהלך הצפייה לא יכולתי שלא לחשוב אם בהיעדר ידע מוקדם, האם הייתי יכול לדעת בדיוק מי עומד מאחורי הסיפור (הוא קשור לסטיבן קינג), איזה במאי מבטיח לקח את המושכות (במאי שאחראי לכמה מהסרטים המוצלחים של העשור ומשהו האחרונים) ומיהו השחקן מאחורי המסיכה הקריפית בטירוף של החוטף (אית’ן הוק). 

יכול מאוד להיות שהתשובה הפעם היא די חיובית, כי ההשראה כאן די ברורה והסרט לא מחדש יותר מדי. החדשות הטובות הן שהנתונים האלו לא פוגעים ברמה, ואנחנו מקבלים את אחד הסרטים היותר מוצלחים של 2022. כל ההסברים בביקורת המקיפה שלפניכם על “בלאק פון”.


המלך היל (או: לא רק “הבן של”)

“בלאק-פון” מבוסס על סיפור קצר שכתב ג’ו היל ומופיע בספרו “20th Century Ghosts” משנת 2004. אם השם “ג’ו היל” לא אומר לכם משהו, נספר שזהו שם העט של ג’וזף הילסטרום קינג. אם השם “ג’וזף הילסטרום קינג” לא אומר לכם כלום, נספר שלאבא שלו קוראים סטיבן קינג. זה ממש לא פשוט להיות הבן של אמן האימה בתחום, כזה שכל יצירה שלו ישוו בוודאי לאלה של אביו. החדשות המעודדות מבחינת של ג’ו היל הן שהביקורות והפרסים בהם זכה, יחד עם העובדה שחלק מספריו היו רבי מכר, מראות שהוא הרבה יותר מאשר “הבן של”. הן שכמו אביו, לאט לאט אנחנו מתחילים לראות גם על המסך הגדול (והקטן) יצירות המבוססות על ספריו. הוא כתב יחד עם אביו את “בעשב הגבוה”, שעובד לאחר מכן לסרט אימה נטפליקסי די בינוני, במסגרתו שני אחים הולכים לאיבוד בתוך מבוך של עשב ונתקלים בשלל תופעות על טבעיות. לפני כמה שנים ראינו את “קרניים” הלא רע בכלל, בכיכובם של דניאל רדקליף וג’ונו טמפל, המבוסס על ספר אחר של היל: כאן, רדקליף גילם גבר שמגלם שיום אחד צמחו על ראשו קרניים והוא קיבל יכולות על טבעיות, המשמשות אותו לגלות את הרוצח של בת הזוג שלו. בכלל, נראה שהיל אוהב לעסוק ביחסים בין ה”חי” ל”מת”, כמו גם בתקשורת בין שני הצדדים. הוא אפילו כתב סיפור על אדם די מוזר, אספן של מוצרי אימה, שמחליט יום אחד לקנות רוח רפאים מהאינטרנט (“לב בצורת קופסה”).

“בלאק-פון” מראה, לפחות לפי העיבוד הקולנועי (כי את הסיפור עצמו עדיין לא קראתי), שג’ו היל בהחלט למד משהו מאבא שלו. הסיפור מתרחש בדנבר של סוף שנות ה-70 ומעמיד במרכזו פסיכותפט המכונה “החוטף” (The Grabber). הסיבה לכינוי היא שאותו אדם – נו, ניחשתם כבר – חוטף ילדים ורוצח אותם. הגיבור שלנו הוא פיני (מייסון ת’מס, שסיפר לאחר מכן שקיבל את התפקיד אחרי אודישן שעבר בזום בתקופת הקורונה), שמזכיר דמויות ילדים אחרות מספרי סטיבן קינג: הוא לא מקובל יותר מדי בבית הספר, קורבן למעשי ביריונות ולא רואה יותר מדי נחת בבית. אביו (ג’יימס רנסון) הוא אלכוהוליסט בעל התקפי זעם ואלימות, ואימו נפטרה לפני כמה שנים. פיני מתגורר עם אחותו הקטנה גוון (מדלן מק’גרו, שבלא מעט סצנות מצליחה לגנוב את ההצגה). מהר מאוד אנחנו מגלים שיש משהו על טבעי עם המשפחה. גוון חולמת חלומות ריאליסטיים שמתגלים כאמיתיים, ושישמשו לאחר מכן לחקור את מקרי ההיעלמויות, תכונה שכנראה הייתה גם לאימה המנוחה.

מסתבר שיש הבדל בין ליצן לקוסם

בשליש הראשון של הסרט, אנחנו נחשפים לדמויות, לרקע של הגיבור ולאימה שמתחילה להציף את דנבר השלווה והתמימה מאוד, אפילו תמימה מדי. אולי היה אפשר לצפות שבמקום בו חוטפים ילדים, ההורים היו קצת יותר חשדניים לנוכחות של רכב מסתורי, או דואגים לכך שהילדים יימנעו מלהסתובב לבדם. התחושה היא שאין מבוגר אחראי – לא רק בבית משפחת הגיבור, אלא בכלל. זוהי תמה שלמדנו להכיר בלא מעט סרטי אימה משנות ה-70 וה-80, כולל כמובן יצירות של סטיבן קינג. 

לאחר כמה חטיפות ראשונות של דמויות שנחשפנו אליהן, ואחרות שלא, פיני נחטף גם הוא על ידי אותו גבר מסתורי. תוך כדי אנחנו מגלים שהחוטף עושה חלטורות בתור קוסם, עם רכב מסחרי שחור ובלונים שחורים, המסייעים לו לפתות ילדים להגיע אליו. יכול להיות שהתיאור הזה מזכיר לכם מישהו אחר מספרים של סטיבן קינג, שהוא ליצן עם בלונים אדומים המסייעים לו לפתות ילדים להגיע אליו. ג’ו היל עצמו אמר שהוא לא הושפע מהדמות האייקונית של פניוויז, אלא מהרוצח הסדרתי ג’ון ויין גייסי, שפעל בארצות הברית בערך באותה תקופה בה הסרט הזה מתרחש. גייסי הנורא מכונה “הליצן הרוצח” מפני שבאותן שנים הוא היה מופיע באירועי צדקה ובימי הולדת בתור דמות של הליצן “פוגו”. מספרים שסטיבן קינג עצמו הושפע ממנו כשיצר את פניוויז, אבל יכול להיות שמדובר בלא יותר מאשר מיתוס.

בלי קשר לדמות הקוסם, שמזכיר מאוד את הליצן המפורסם ההוא עם הסבת מקצוע, יש כאן הרבה מאוד נקודות שמזכירות יצירות אחרות של סטיבן קינג, ובכלל – הרבה מאוד סרטי אימה אחרים. הסרט מתכתב בצורה ישירה או עקיפה עם יצירות קלאסיות אחרות בקולנוע האימה, למשל “קארי”, “שתיקת הכבשים”, “בית קברות לחיות” ועוד. מהבחינה הזו, הוא לא מחדש יותר מדי ולא ממציא את הנוסחה מחדש. הוא פשוט סרט שעשוי היטב ברובו, ובימינו זה ממש לא מובן מאליו.

500x500 UA Affiliate Banner

תמשיכו לשנן: סקוט דריקסון

את “בלאק-פון” ביים סקוט דריקסון. יכול להיות שהשם הזה לא יגיד יותר מדי למי שלא אוהב לבדוק קרדיטים של סרטים, אבל האמת היא שמדובר באחד מבמאי האימה היותר מעניינים של השנים האחרונות. הוא כתב וביים, בין השאר, את “גירוש השדים של אמילי רוז” המצוין מ-2005, שמעבר לעובדה ששילב נהדר בין סרט אימה לדרמה משפטית הציע כמה סצנות מצמררות, כולל אחת שמלווה אותי עד היום. 

ב-2012 הגיע “רוח זדונית” המעולה, גם כן בכיכובו של אית’ן הוק, שמגלם סופר שמגלה בעליית הגג שלו סרטים מזוויעים בהם יצור זדוני כלשהו מבצע רציחות. “רוח זדונית” כולל את אחד מפסקולי האימה היותר מצמררים של השנים האחרונות, בעיקר בקטעי הווידאו השזורים בו, ואת אחת הסצנות היותר מבהילות שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות. בלי לחשוף יותר מדי, מדובר בסצנה שרק בגללה אני נמנע עד היום מלכסח את הדשא בגינה ולצפות בקלטות וידאו ישנות (נו, טוב. האמת היא שגם שאין לי גינה. והפעם האחרונה בה ראיתי קלטות וידאו הייתה כשהמרתי אותן לפורמטים אחרים, אי שם בשירות הצבאי שלי כעורך וידאו ב-2007. בכלל, עדיין יש קלטות וידאו בעולם? הן בכלל עובדות? וגם אם תהיה לנו גינה בעתיד, לא עדיף לקנות דשא סינטטי במקום לנסות לגדל דשא אמיתי?).

אהה, כן. חוזרים לדריקסון. בין לבין הגיעו גם “לילה מסוכן” הסביר ו”דוקטור סטריינג'” של מארוול, שדווקא היה מוצלח לדעת כותב שורות אלה למרות הביקורות המעורבות שקיבל. דריקסון היה אמור לביים גם את סרט ההמשך של “דוקטור סטריינג'”, עד שפרש ממנו בעקבות מה שכונה “חילוקי דעות אומנותיים” (שזה בדרך כלל שם קוד ל”ריב סופר רציני בין גורמים שונים בהפקה, שגרם לכך שהוזמנה לסט משטרה”). מיד לאחר ש”דוקטור סטריינג’ 2″ עבר לידיים אחרות, דריקסון ניגש לעשות את “בלאק-פון”. 

הסרט מזכיר מאוד חלק מהיצירות הקודמות של דריקסון, בעיקר בכל הנוגע לשימוש המוצלח בפסקול או לבניית החזיונות של האחות הצעירה, שהזכירה לי את קטעי הווידאו מ”רוח זדונית”. למרבה הצער, הפסקול או הפלאשבקים אמנם עשויים היטב, אבל לא מדובר במשהו שניקח איתנו גם שנים קדימה, בניגוד לכמה מהסצנות הקודמות שהזכרתי כאן. הפעם הסרט כמעט לא כולל ג’אמפ סקיירס, לטוב או לרע. יכול להיות שדריקסון יישם את אחת הביקורות השכיחות על רוח זדונית, שלמרות שהיה מוצלח ללא ספק כלל קצת יותר מדי הפחדות “זולות”. במקום זה, “בלאק-פון” מבוסס כמעט לחלוטין על אווירת המתח. מצד אחד זה עובד ברוב המקרים. מצד שני, היינו שמחים אם כן הייתה כאן קצת יותר אימה ללכת איתה הביתה.




“הלו, איפה אתה, אתה מת?” 

כשפיני נחטף, הוא מוצא את עצמו במרתף אפרורי, או ליתר דיוק: שחור. המונח הזה לא מתאר רק את העובדה שבמרתף הזה אין דבר מלבד מזרון, חלון מסורג קטן וטלפון ישן שחור, שאמור להיות מנותק. הסרט מרשים בעיצוב החזותי שלו, שבמקרה הזה הוא אפרורי ודל בצבעים, וזה יוצר מעולה את האווירה הקלסטרופובית המנוכרת שמצפים לה. בשלב מסוים, את הדממה מפר צלצול הטלפון. פיני עונה, ומגלה שבקו השני לא נמצאת המשטרה, מוקד מכירות או בקשה לתרומה לקבר רחל. הוא מתקשר עם חבריו המתים, שמנסים לעזור לו להימלט מהגורל האכזר שציפה להם. מתחיל מעין משחק מוחות בין פיני לחוטף, בו חלק גדול ממבנה המתח מבוסס על כך שהגיבור מנסה לעשות צעדים שיקרבו אותו לבריחה בלי שהחוטף ישים לב. החוטף, מנגד, מנסה להציב לגיבור מלכודות שיתנו לו לגיטימיציה “לשבור את החוקים”, להתעלל בו ואולי גם להרוג אותו. 

את החוטף מגלם, כאמור, אית’ן הוק הנהדר. לפני כמה שנים, הוק הצהיר שהוא לא מתכוון לגלם דמויות רעות מפני שהוא לא רוצה שזה מה שיזכרו ממנו כשהוא יתלה את נעלי המשק שלו. אלא שאחרי שהוא עבר את גיל חמישים, גם הוא יודע שסביר מאוד שלא תראו אותו יותר מדי בתפקיד הצ’ארמר.  אמן האימה טום סאביני, שאחראי בין השאר למסכה האייקונית של ג’ייסון וורהיס ב”יום שישי ה-13″ ועבד עם ג’ורג’ א.רומרו המנוח בחלק מסרטי הזומבים שלו, יצר כאן כמה מסכות מרשימות מאוד. המסכות עם דמות השטן המחייך והדי מודולארי, שלנו דווקא הזכירה קצת את ווילאם דפו, עושות את העבודה. לכאורה התפקיד של הוק כאן פשוט, כי כמעט בכל סצנה הפנים של מכוסות במסיכה. הן מאלצות את הוק לעבוד קשה כדי להביע את הרגש באמצעות העיניים, הפה וטון הדיבור בלבד, והוק מצליח לעמוד באתגר. אנחנו כמעט מאמינים לו כשהוא מבטיח לילד שהוא לא יפגע בו, ומבינים את הזעם שלו כשהילד מתגלה כאגוז קשה לפיצוח. גם אם “החוטף” לא יהיה אייקון האימה הבא, סביר להניח, מדובר בנבל שמצליח להיות מספיק מאיים כדי ליצור אצלנו תחושה של חוסר נוחות.

The Ultimate Managed Hosting Platform
למרות ש”בלאק-פון” מצליח ליצור מתח, בעלילה שלו יש כמה קצוות לא סגורים. יכול להיות שהדבר נובע מכך שהסרט מבוסס על סיפור קצר שהפך לתסריט, אותו כתב דריקסון יחד עם שותפו לכתיבת לא מעט פרויקטים, ס.רוברט קארגיל. אם בסיפור קצר אנחנו מקבלים בהבנה את העובדה שיש קפיצות ו”חורים”, בסרט אנחנו נוטים להיות קצת פחות סלחניים: זה נכון שנחמד להפעיל את הדמיון, אבל מה לעשות שכן צריך מדי פעם להאכיל את הצופה בכפית. במקרה הזה, אנחנו לא מבינים איך ומדוע הגיבורים קיבלו את הכוחות שלהם, ולאורך העלילה יש כמה קיצורי דרך או חורים שקצת פוגעים בתוצאה הסופית. קשה לנו להבין את הסיפור של הנבל ולמה הוא הפך להיות כזה. למרות שיש כמה רמיזות שמראות למה פיני זוכה ליחס אחר בהשוואה לחבריו החטופים האחרים, היה אפשר להעמיק קצת יותר בנקודה הזו. הסרט משרטט בצורה לא רעה את הדינמיקה בין הגיבור לבין אחותו, עם כמה רגעים יפים ואפילו מרגשים. יחסים אחרים, למשל בין הגיבור לחבריו לספסל הלימודים (כמיטב המסורת, יש מישהי שהגיבור דלוק עליה אבל מתבייש לדבר איתה וכדומה), לא מפותחים מספיק.

העובדה שהעלילה מתקדמת בעיקר דרך הרמזים שהגיבור מקבל בשיחות הטלפון, או החלומות שהאחות חולמת, גורמת לכך שיש בה מהלכים שנראים מעט אקראיים (“הגיבור לא יודע מה לעשות כדי לנסות לברוח? זה הזמן לחבר טלפוני נוסף!”). כמו שקראתי באחת הביקורות, הסרט קצת מזכיר חדר בריחה בו ברגע שהמשתתפים נתקעים יותר מדי, הם מקבלים רמז שהם לא ממש ביקשו מ”מלמעלה”. כי מה לעשות שצריך להתקדם, והקבוצה הבאה כבר ממש עומדת להגיע.

האם לראות את “בלאק-פון”?

למרות שהוא רחוק מלהיות סרט מושלם, בעיקר ברמת הקצב והתסריט, “בלאק-פון” בסך הכול עושה את העבודה. הוא לא יחדש יותר מדי למי שראה כמה יצירות המבוססות על סטיבן קינג או נעשו בהשראתו, כמו למשל “דברים מוזרים” של נטפליקס. האם זה בהכרח דבר רע? ממש לא בטוח. הסרט מראה שבמקרה של משפחת קינג, הבלון לא עף רחוק מדי מהיד. הבמאי מיומן, דמות הנבל מצוינת (בעיקר בעיצוב שלה, אבל לא רק), האווירה מצליחה לשאוב את הצופים ובסך הכול המשחק של רוב השחקנים מרשים. 

אנחנו ממש לא נתנגד לראות את סרט ההמשך, אם וכאשר יהיה כזה. במקור ג’ו היל לא כתב עדיין סיפור המשך, אבל לפי הדיווחים הוא הציג בפני דריקסון “רעיון מצוין”, שסביר להניח שייצא בשנים הקרובות לפועל בהתחשב בעובדה ש”בלאק-פון” זכה בסך הכול להייפ חיובי ולהצלחה נאה בקופות ברחבי העולם. מעניין יהיה לראות האם “הדור הבא” של ה”טלפון השחור” יתקן את הפגמים של הסרט הראשון, ואולי אפילו ימשיך למתג את סקוט דריקסון וג’ו היל כיוצרים החשובים הבאים בעולם האימה.