המפלצת מגיעה: הסדרה המדוברת על ג’פרי דאהמר עולה בנטפליקס
היום (21.9) עולה בנטפליקס “מפלצת: סיפורו של ג‘פרי דאהמר” (Monster: The Jeffery Dahmer Story), מיני סדרה בת עשרה פרקים המציגה את סיפורו של אחד הרוצחים הסדרתיים הידועים והמזוויעים שידעה ארצות הברית. הסדרה הופקה על ידי זוכה האמי ריאן מרפי (“אימה אמריקאית“, “Glee”) ואיאן ברנן. מי שנכנס לנעליים המדממות של דאהמר הוא איוון פטרס המצוין, ששיתף פעולה עם מרפי בכמה עונות של “אימה אמריקאית” ובסדרה “פוזה”, כיכב גם בסרטים דוגמת “אקס מן” וזכה בפרס האמי עבור “הסודות של איסטאוון“. את הוריו של דאהמר מגלמים ריצ‘ארד ג‘נקינס ופנלופה אן מילר.
מפלצת? זה אנדרסטייטמנט
ג‘פרי דאהמר הוא מהרוצחים הסדרתיים המזוויעים ביותר בהיסטוריה של האנושות. “הקניבל ממילווקי“, כפי שהוא כונה, רצח בצורה מזעזעת 17 גברים אמריקאים, רובם שחורים, בין השנים 1978 ל-1991. התיאורים של מעשיו ידירו שינה מכל אדם שפוי, בין אם סימום ואונס של גברים עימם נפגש (דאהמר היה הומוסקסואל) נקרופיליה, התעללות בגופות (לאחר המוות: למשל, קידוח במוח ושפיכת חומצה לתוך הנקבים) וביתור שלהן, ובשלב מסוים גם קניבליזם. דאהמר היה בחור נאה, וגם לבן, וזו כנראה אחת הסיבות לכך שהוא נתפס הרבה יותר מאוחר ממה שניתן היה.
הטריילר, יחד עם דברי היוצרים, מעניק משקל משמעותי לאוזלת היד של המשטרה ומערכת המשפט, או אם תרצו: חוסר הרצון להתערב באופן משמעותי. דאהמר היה בחור לבן נאה, עם שיער בהיר ועיניים כחולות. קורבנותיו היו ברובם גברים שחורים, חלקם מהמעמד הסוציו–אקונומי הנמוך. עם השנים התברר גודל המחדל שהיה כאן, כשההערכות הן שהיה ניתן למנוע בקלות לפחות מחצית מהרציחות. ב-1991, למשל, הצליח אחד מקורבנותיו דאהמר להימלט מהשבי, כשהוא עירום ומדמם. הוא הוביל את השוטרים לביתו של דאהמר, שהצליח לשכנע אותם שהשניים מנהלים מערכת יחסים “נורמטיבית“, ושמדובר כאן במקרה של מריבת אוהבים ולא יותר. הצעיר הוחזר לחזקתו של דאהמר, ונרצח באכזריות מזעזעת ובעינויים קשים עוד באותו יום. שני השוטרים שאחראיים למחדל הזה פוטרו מהמשטרה, אבל עירערו, חזרו לשורותיה ואפילו הוכתרו כשוטרי השנה.
הנה הטריילר של הסדרה על ג’פרי דאהמר, להכניס אתכם לאווירה:
אז למה לא ראינו יותר ג‘פרי דאהמר בקולנוע?
סיפורי הזוועה האלה יכולים למלא סרטי אימה שלמים, אבל למרות זאת נראה שהטיפול בדמותו של ג‘פרי דאהמר היה מינימלי באופן יחסי בקולנוע המסחרי – בטח בקולנוע האימה. בשנת 1993 יצא “ג‘פרי דאהמר – החיים הסודיים“, שכמעט לא זכה לחשיפה (כדי לסבר את האוזן, בכמעט שלושים שנה שחלפו מאז יציאת הסרט דירגו אותו רק כ-700 גולשים באתר הסרטים הגדול בעולם, imdb). ב-2022 הגיעה הביוגרפיה “דאהמר“, בכיכובו של ג‘רמי ראנר, שכבר היה סרט מיינסטרימי יותר אבל זכה לביקורות מעורבות במקרה הטוב. אחת הטענות הייתה שהסרט מציג את הרוצח המפלצתי בצורה אנושית “מדי“, אפילו אוהדת, והוא עורר את זעמן של משפחות הקורבנות ורבים אחרים בארצות הברית. היו גם כמה תכנים דוקומנטריים, למשל ההקלטות של דאהמר שעלו בנטפליקס במסגרת “שיחות עם רוצח“, ולא מעט אזכורים בתרבות: בקולנוע, בטלוויזיה ואפילו בשירים.
אבל מה בעצם עם הקולנוע? רק בשנת 2017, קולנוע האימה אימץ בעצם בפעם הראשונה את הסיפור המצמרר. “חברי דאהמר” (My Friend Dahmer) עסק בשנים המוקדמות לחייו של דאהמר: בין השאר, ההתנכלויות שחווה בתיכון באוהיו, היחסים המורכבים עם הוריו, האובססיה לגברים, המשיכה לאלכוהול והמנהג המגונה של הרג ואיסוף בעלי חיים. זו הייתה דרמה מצמררת יותר מאשר סרט אימה פרופר.
יכול מאוד שהסיפור של דאהמר הוא פשוט מורכב מדי עבור הקולנוע המסחרי, ושהעשורים שחלפו מאז לא הורידו מרמות הזעזוע שהוא יוצר. כפי שניתחו מצוין באתר Wicked Horror, עשיית סרט על רוצחים סדרתיים הוא דבר מורכב: החשש הוא להציג בהם צדדים חיוביים ולזכות בביקורות שליליות, כמו שראינו במקרה של דאהמר. בנוסף, אסור לשכוח שמדובר כאן על קורבנות בשר ודם, כך שסצנה שמראה את דמויותיהם מבותרות או מעונות היא מורכבת מבחינה מוסרית. קולנוע האימה מעצם המהות שלו מספק אקספיזם וידיעה שמה שאנחנו רואים או בדיוני, והסיפורים האלו לא מקיימים את התנאי הזה.
נכון שהיו גם סיפורים על רוצחים אמיתיים, כמו “הנרי: דיוקן של רוצח סדרתי” ו“זודיאק” המצוין של דיוויד פינצ‘ר, אבל כפי שמנתחים באתר היה בהם ממד מסוים של חסור ודאות: במקרה של הנרי לי, מה שיודעים מבוסס בעיקר על העדויות שלו שהתבררו בחלקן הגדול כבדויות. במקרה של “זודיאק“, עד היום לא יודעים באופן חד משמעי מי עומד מאחורי הרציחות והתיק נותר פתוח.
אפשרות אחרת, בה נתקלנו לא מעט, היא אזכורים מרומזים או התבססות עקיפה על חלק מאותם רוצחים. “פסיכו” ו“המנסרים מטקסס“, למשל, מושפעים באופן חלקי מסיפורו של אד גין. דמותו של חניבעל לקטר ב“שתיקת הכבשים” ובהמשכונים היא אמנם בדיונית, לפי ספריו של אמן המתח האמריקאי תומאס האריס, אולם היא שואבת השראה במידה מסוימת מרוצחים דוגמת אד גין, טד בנדי ואלברט פיש. במקרה של דאהמר, ניכר שדמות הרוצח ב“קופיקאט” מבוססת במידה לא מבוטלת על המעשים שעשה, למשל פיתוי הקורבנות שפגש במועדונים הומוסקסואליים והכנסת סמים למשקאות שלהם.
האופן בו “מפלצת: סיפורו של ג‘פרי דאהמר” יתקבל על ידי הצופים והמבקרים, יוכל אולי להשפיע על ייצוגים של רוצחים סדרתיים בעתיד. מצד שני, יכול להיות שיש סיפורים שכדאי פשוט לא להיחשף אליהם. אפילו לחובבי אימה.
