"הפלישה" הוא עוד סרט על מתקפת כרישים בשיטפון, שמצליח להישאר עם הראש מעל המים רק בקושי I ביקורת
יש הרבה מאוד סיבות שיגרמו לי לראות סרט. השם שלו הוא כנראה לא אחד המרכזיים שבהם. ובכל זאת, יש מקרים בהם משהו בשם שנבחר לסרט מעלה אי נוחות מסוימת. קחו לדוגמה את "הפלישה", סרט הכרישים החדש בנטפליקס, שנחשב כרגע לסרט הנצפה ביותר בשירות. השם הלועזי שלו (בגרסה הנוכחית: Thrash) עבר כמה וכמה גלגולים, בעוד בעברית בחרו המפיצים בשם הכל כך גנרי "הפלישה", שמזכיר לנו יותר סרטי פלישת חייזרים מאשר סרט על מתקפות כרישים. למעשה, ב-2007 יצא סרט חייזרים די נורא בשם הזה, עם ניקול קידמן ודניאל קרייג.
האבחנה הזו נראית אמנם סתמית, אבל במבט לאחור, היא כן מצביעה על בעיה מרכזית אחת עם "הפלישה": הסרט לא החליט מה הוא בדיוק רוצה להיות. זה מתחיל כמו סרט אפוקליפטי לעניים, אבל הופך לסרט הישרדות של כמה דמויות (יותר מדי!), מול יותר מדי כרישים שיוצרים פחות מדי אימה. יש בו בהחלט רגעים מהנים של מתח, ואפילו קצת הומור, אבל האימה שבו מוצגת בצורה מאוד בעייתית.
בסרט הזה כבר היינו (עם תנינים): העלילה של הפלישה
אם ניצמד לתיאור הכללי, "הפלישה" עשוי להזכיר לכם כמה סרטים אחרים: הוריקן דרגה חמש בשם הנרי תוקף עיירה קטנה בשם אנוויל, שבמציאות ממוקמת במדינת ג'ורג'טאון, אבל בפועל צולמה בכלל באוסטרליה. השיטפון מציף את הכבישים, מעיף מכוניות ממקומן, מזיז גגות וחודר לתוך בתים. הבעיה היא שלצד המים, הוא מביא איתו גם הרבה מאוד (!) כרישי שור, כרישים סופר מסוכנים שידועים ביכולת שלהם להיות במים מתוקים ומלוחים כאחד.
הסרט הוא מסע הישרדות של כמה דמויות, שבחרו או נאלצו להישאר בעירייה, מול ים הכרישים מציף אותה. ליסה (פיבי דינבור, "עלילות דיקנס", "ברידג'רטון", "משחק הוגן") נמצאת בשלבי הריון מתקדמים מאוד, ועשויה לגלול שמיטה במחלקת יולדות בבית חולים היא החלום הרטוב של מי שעלולה להוליד את התינוק שלה ברכב, או בבית מוצף, או בעיירה מוצפת. בשלב מסוים היא מאחדת כוחות עם דקוטה (השחקנית האוגנדית-קנדית וויטני פיק, "אחת שיודעת", "הרפתקאותיה המצמררות של סברינה"), שחיה לבד וסובלת מאגורפוביה, בין השאר אחרי שאיבדה את שני הוריה. בבית אחר, שלושה ילדי אומנה מנסים לשרוד גם כן, או אפילו לקבל סטייק אחד לרפואה, מההורים במשפחה האומנת, שלא ממש מסמפטים אותם. ויש גם את הדוד של דקוטה (דג'ימון הונסו "באמריקה", "לגעת ביהלום", "מקום שקט"), מומחה כרישים, שמנסה להגיע בזמן כדי להציל משהו. אהה, ויש עוד כמה דמויות שימותו.
יותר מדי דמויות, הרבה יותר מדי נושאים
התיאור הזה מצביע על אחת מהבעיות העיקריות של "הפלישה": החיבור של מספר סיפורים לא ממש עובד, מה שמוריד מהאפקטיביות של כל אחד מהם ופוגע ביכולת שלנו להזדהות עם הדמויות. מבחינה עלילתית, המבנה כאן מזכיר מאוד (יותר מדי?) את "מלתעות האימה" (Crawl), של אלכסנדר אז'ה, על אב וביתו (בארי פפר וקאיה סקודלריו), שמנסים לשרוד מול תנינים שחדרו לבית שלהם בחסות של סופה טרופית – סרט שנראה צנוע יותר ובומבסטי פחות, אבל כן הצליח ליצור חיבור עם הגיבורים, או אפילו עם הסיטואציה, מה שגורם לנו לחכות כבר לסרט ההמשך. ב"כשתראי נמר בבית" (Burning Bright), ליווינו אחות (בריאנה אביגן), שמנסה להציל את אחיה הצעיר, שנמצא על הספקטרום האוטיסטי, מנמר רעב שחדר לבית שלהם. שם, מעבר לחיבור הרגשי, כן הרגשנו חרדה לגורל הדמויות, עם קטעים סופר מותחים. הסרט לא השתמש בקושי של הילד כאמצעי ליצור מניפולציה בלבד, אלא הפך את הקושי לאתגר נוסף שהילד ואחותו צריכים להתמודד איתו.
"הפלישה" לוקח יותר מדי קיצורי דרך, עם כמה בחירות קלות שאמורות אולי להציג רקע "מורכב" של הדמויות, בלי שזה משפיע על העלילה. הגיבורה הראשית, ליסה, נאלצת להתמודד עם ההיריון לבד אחרי שהארוס שלה, איזה "אפס בן זונה", עזב אותה כדי לשחק פוקר, להיות דיג'יי או מה שלא יהיה שמוזכר בקצרה בשיחת הטלפון שלה עם אמא שלה (בחירה תסריטאית מעצבנת, שנועדה להציג את הסיפור של הדמויות בשיחה "אקראית"). דקוטה שכלה את שני הוריה וסובלת מאגרופוביה, כלומר, פחד ממקומות או ממצבים מהם יהיה קשה לברוח. ואפילו הדוד חובב הכרישים, בתפקיד קצת אנמי של דג'ימון הונסו המעולה בדרך כלל, התחיל להתעניין בתחום בעקבות טראומת ילדות שקשורה ל… היפופוטם. סבבה והכול, אבל למה המידע הזה תורם לנו? הוא בקושי מסביר את ההתנהגות של הדמויות, והסרט לא משתמש בו מספיק כדי להפוך את ההתמודדות שלהן עם הסיטואציה הנוכחית למורכבת יותר. לא באשמת השחקנים, אגב, שרוב עושים עבודה טובה מאוד עם מה שיש להם.
הסרט עובר בין הטיפות, וזו בעיה גדולה כשאנחנו מתמודדים עם פאקינג הוריקן בדרגה חמש. מצד אחד, הוא מנסה להיות סרט אימה ואקשן קליל ומהנה עם כרישים, כמו שראינו לא פעם. מצד שני, הוא מנסה להציג סיטואציות מורכבות – הפרעות נפש, לידה ביתית, משפחות אומנה – אבל עושה את זה בצורה שטחית מאוד, בין השאר כי הוא בוחר מראש להתמקד בכמה סיפורים וקווי עלילה, בלי לפתח אותם מספיק. כך גם לגבי המסרים האקולוגיים שלו, שקיימים כמו כמעט בכל סרט אסונות בשנים האחרונות, אבל לא באמת אומרים משהו מעניין.
איפה האלימות, טומי?
את הסרט כתב וביים הנורבגי טומי ווירקולה, שידוע בשילובים שהוא מבצע בין אימה, אקשן וקומדיה, לפעמים אפילו סאטירה. ראינו את זה ב"Dead Snow" מ-2009 ובסרט ההמשך שלו, על קבוצת סטודנטים שמנסים לשרוד מתקפה של זומבים נאצים בהרי נורבגיה. ראינו את זה ב"קוטלי המכשפות", שלקח רעיון מדליק – הקריירה החדשה של הנזל וגרטל מ"עמי ותמי" (בכיכובם של ג'מה ארטרטון הכובשת וג'רמי רנר) בתור ציידי מכשפות – והפך אותו לסרט עמוס בעיות וקצת קיטשי, אבל מהנה. "מי מפחד מסנטה", שהוא ביים אבל לא כתב, הוא סרט "חג מולד" מטורלל ואלים מאוד, על גרסה מופרעת של סנטה שנלחמת בשכירי חרב שפורצים לבית. הסרטים האלו היו די קיצוניים, עם שילוב של אלימות ואימה, אבל היו פאן טהור.
ב"הפלישה", למרבה הצער, טומי ווירקולה בעיניי הלך קצת לאחור. הסרט הוא לא קיצוני בשום מובן, כולל קטעי תקיפות הכרישים שאף אחד מהם הוא לא זכיר. יש בו כמה הברקות ברמת ההומור, כמו הגרסה שהתסריט מציע ל"לידה במים" – אני לא רופא ולא אישה, אבל לא בטוח שהכול שם הגיוני מבחינה רפואית – או להקבלה בין ירידת המים (אצל הגיבורה הראשית) לעליית מפלס פני הים, שחודרים לתוך הבתים והכבישים. התחושה היא שחסר הפעם קצת גרוש ללירה, עוד קצת טראש שיהפוך את הסרט ליותר בולט בין ים סרטי הכרישים שמציפים אותנו.
אחד הדברים שהפך את "מלתעות" ליצירת מופת ולאבטיפוס של סרטי כרישים, הוא שהאיום היה ממוקד, ובתחילת הסרט גם מרומז. כל הופעה של הכריש העלתה באופן כמעט אוטומטי את מפלס החרדה של הצופה, גם כי לא יודעים ממה לצפות. ב"הפלישה", לעומת זאת, ברור לנו שכל העיירה מוצפת כרישים. כמעט בכל רגע נתון נראה כריש איפשהו: במבט מלמעלה, מתגנב מאחור, מאחורי החלון, מתחת למים וכן הלאה. הבעיה היא שמרוב כרישים, לא רואים את הדם, וגם האיום עצמו קצת הולך לאיבוד. אני אולי מהמיעוט שמעדיף רשע דומיננטי אחד שבאמת חוששים מפניו על פני עשרות רוצחים בינוניים שפועלים במקביל, וזה נכון בסלאשר כמו בסרטי הישרדות מול כוחות הטבע.
סרט שההפקה שלו היא כמו… לידה
"הפלישה" עבר כמה וכמה גלגולים עד שהגיע לנטפליקס והפך להיות הסרט הנצפה ביותר בישראל, לפחות נכון לכתיבת שורות אלה. Sony Pictures הכריזה עליו עוד במאי 2024, אז תחת השם "מתחת לסערה" (Beneath the Storm), והצילומים נערכו באוסטרליה. במרץ 2026, שמו של הסרט שונה שוב, הפעם ל"רעד" (Shiver), והסרט היה אמור לצאת למסכים בארצות הברית באוגוסט באותה שנה. בסופו של דבר, סוני החליטה לוותר על ההפצה הקולנועית של הסרט, השאירה אותו חסר שם והעבירה את הזכויות לנטפליקס, שבחרו בסופו של דבר ב"Thrash" – לציון "התנועה האלימה שכרישים עושים בזמן שהם אוכלים את הטרף שלהם". בישראל, כאמור, תמצאו אותו משום מה תחת השם "הפלישה".
השינויים האלו נראים אמנם מינוריים, אבל בהרבה מקרים הם מעידים על משהו שמשתבש בתפיסה של היוצרים לגבי הסרט שהם עובדים עליו. בכלל, אם מחברים את כל הנקודות, מקבלים סיטואציה עצמה מרגישה קצת לא אמינה: פיבי דינבור הבריטית מגלמת אמריקאית שמגיעה לעיירה אמריקאית שנראית בכלל אוסטרלית, כי רוב השחקנים הם אוסטרליים: בשלב מסוים, אפילו חיפשתי ברחובות השוצפים של העיירה קנגרואים.
ברור שלא מעניין אותי איפה בדיוק מצלמים סרט מסוים, אבל עדיין קיבלתי תחושה שהבמאי הנורבגי קצת הלך לאיבוד. לא רק בין ארצות הברית לאוסטרליה, אלא גם בבחירה בין אפקטים מעשיים לממוחשבים. הסרט לפי הדיווחים הופק בתקציב אסטרונומי של כ-80 מיליון דולר (!), והוא באמת נראה טוב ומושקע מכמה בחינות. בצד החיובי, ייאמר לזכות ההפקה שהתהליך המורכב מאוד של התאמת המבנים השונים למצב של בתים בשיטפון, עם התאמות טכניות והנדסיות שונות של הרהיטים והאזורים השונים בבית, כן עבד. גם העבודה של הכרישים, שלפי הדיווחים כללה אביזרים פרקטייים ואנימטרוניים, הפכה את סצנות המפגש עם הכרישים והצילומים התת מימיים למשכנעים, לפחות ברוב המקרים.
הבעיה היא שבפועל, משהו בסביבה שהסרט יוצר מרגיש לא טבעי, אפילו מלאכותי. זה מרגיש כמו… אפקטים ממוחשבים. נראה שכדי ליצור את תחושת ה"וואוו", למשל של התקפות כרישים מסיביות או שוטים פנורמיים של העיירה המוצפת, בחרו להשתמש במסך ירוק ובאפקטים ממוחשבים. אלו היו בעיניי קצת פחות משכנעים, ובעיקר בולטים מדי, כי אחת המשימות העיקריות של סרט היא להסתיר מאיתנו את העובדה שמדובר בפיקציה בדיונית, ובטח במלאכה ממוחשבת.
האם לראות את הפלישה?
"הפלישה" הוא סרט בינוני נוסף שתוכלו לראות בנטפליקס, שכידוע לא ממש מצטיינת בז'אנר האימה. הוא לוקח סיטואציה שנראית כמו בסיס לסרט הישרדות מעולה אבל מנסה יותר מדי להפוך אותה לבומבסטית, מה שפוגע בעיניי בתחושת האימה של הצופה ובהזדהות שלו עם כל מה שקורה. יכול מאוד להיות שהיה נכון להתמקד דווקא באחת הסיטואציות – האישה העומדת ללדת שנעזרת ביתומה האגרופובית, למשל – ולא הפינג פונג בין זירות התרחשות אחרות.
למרות כל אלה, לחובבי סרטי הכרישים, מדובר בתוצאה שהיא בהחלט סבירה לצפייה בלתי מחייבת ונטולת מוח: הסרט מתקדם בקצב מהיר, עמוס באקשן ובסצנות מוות (בלתי אפקטיביות ככל שיהיו), וגם די קצר. בתת הז'אנר של סרטי הכרישים, שעמוס ביצירות בינוניות או אפילו גרועות, זה לא מובן מאליו.
הפלישה (Thrash) – כל מה שחשוב לדעת
שנה: 2026
בימוי: טומי ווירקולה
שחקנים: פיני דינבור, וויטני פיק, דג'ימון הונסו, מאט נייבל, אליילה בראון
תסריט: טומי ווירקולה
אורך: 86 דקות
ארץ הפקה: אוסטרליה, ארצות הברית
שפה: אנגלית
תאריך עלייה לנטפליקס: 10 באפריל, 2026
תקציב: כ-80 מיליון דולר (!), לפי הדיווחים
הכנסות: הסרט היה מיועד בתחילה לקולנוע, אבל בסופו של דבר הופץ רק בנטפליקס
MPAA דירוג: R עבור תוכן אלים ומדמם, תמונות מטרידות ושפה
המלצות צפייה בנטפליקס: מגיל 16 ומעלה
ציון ביקורות:
IMDB: 5.0
Rotten Tomatoes: 43%
Metacritic: 48
🩸 מנסים להישאר בחיים מבחינה כלכלית? הנה כמה המלצות והטבות שוות רצח לגולשי האתר.
📅 רוצים לדעת מתי סרט מגיע לקולנוע או לטלוויזיה? מחפשים אירועים מיוחדים? לוח השנה המלא (והמפחיד) שלנו .
💀 מחפשים פרסום קטלני במיוחד? בואו לשמוע על אפשרויות הפרסום באתר עולם האימה .
🕷️ נמות מאושר אם תתמכו באתר ותעזרו לנו לגדול כמו מפלצת.
