מפלי הדם של אנטארקטיקה יגרמו לכם לקפוא מפחד
מה צריך לעשות כדי שאתר מסוים בכדור הארץ יהפוך למפחיד? התשובה היא מורכבת, וקשורה בהרבה מקרים למראה. חשבו למשל על הטבע, שמקבל במקרים מסוימים תוספת של “דם” – או לפחות משהו שנראה דומה, בצבע האדום הבוהק. זה בדיוק המקרה של המפל המדמם באנטארקטיקה, שנקרא כך בשל צבע המים שלו. במהלך השנים הרבה מאוד אנשים ניסו להבין למה בדיוק הוא אדום, והתשובה היום ידועה וכוללת ביסוס מדעי די מוצק שקשור לברזל ולתנאי הסביבה המיוחדים (והמאוד מסוכנים) של היבשת.
מהו מפל הדמים של אנטארקטיקה?
מפל הדמים (Blood Falls) הוא תופעת טבע מעניינת, ודי ייחודית, הנמצאת בלב היבשת הקפואה והמבודדת ביותר בעולם. המחזה כאן נראה כאילו הוא יצא מתוך סרט אימה (אתם יודעים, סרטים כמו “הניצוץ” או “להעיר את השד” בהם הדם המלאכותי, בכמויות מסחריות, משתלט על הפריים). מי שמגיע לכאן רואה מפל של מים אדומים שזורם על פני הקרח הלבן, כאילו מישהו דקר את הקרחון, מה שמקנה לו את הכינוי הלא רשמי “הקרחון המדמם”.
מפלי הדם ממוקמים באזור עמק טיילור (Taylor Valley), שהוא כשלעצמו מקום מרתק. זהו אחד העמקים היבשים של מקמורדו (McMurdo) בצד המזרחי של אנטארקטיקה, אחד האזורים היבשים ביותר שתמצאו בכדור הארץ. המפלים עצמם נובעים מתוך קרחון בשם טיילור (Taylor Glacier), קרחון באורך של כ-54 מטר שהתגלה על ידי משלחת דיסקברי בתחילת המאה ה-20.
הם נשפכים לאגם בשם בוני (Bonney), אגם מים מלוחים המכוסה קרח. הוא מגיע לעומק של כ-40 מטר, אבל ביניהם לבין האדם ששמח להישאר מחוץ למים מפרידה – לפחות בינתיים – שכבת קרח בעלת עובי של כ-4.5-3.5 מטר. כל התהליך הזה התחיל להתרחש לפני כמה מיליוני שנים, בעקבות עליית מי הים שגרמה להצפה של הצד המזרחי של אנטארקטיקה, להיווצרות האגם ולתופעות המיוחדות שמזוהות איתו.
לא אצות, אלא ברזל: איך נולדו מפלי הדם?
במהלך השנים, לא מעט חוקרים ניסו להבין מה הופך את המים של מפלי הדם באנטארקטיקה לאדומים. הם התגלו לראשונה ב-1911 על ידי גאולוג אוסטרלי בשם תומאס גריפית’ טיילור, אחד הניצולים של משלחת טרה נובה שחקרה לראשונה את אזור הקוטב הדרומי. כשחברי המשלחת של טיילור הגיעו לקרחון, הם ניסו להבין מה בדיוק הם רואים. לא רק שהמפלים באופן כללי די נדירים ביבשת קפואה ומדברית כמו אנטארקטיקה, אלא שהצבע האדום של המים הוא שונה ממה שהם הכירו.
לקח יותר ממאה שנים של בדיקות ומחקרים, שהוכיחו שהתיאוריה המרכזית הראשונה בנוגע לצבע המפל – והיא שיש במים אצות אדומות – היא שגויה. גם תיאוריות שיכול להיות שיעלו אצל חלק מחובבי האימה, כמו מים שמלאים בדם כעדות לטווח מזוויע שהתרחש במקום הרדוף או משהו בסגנון, לא ממש מחזיקות מים במציאות, תרתי משמע. בשביל לקבל תשובה חד משמעית צריך את המדע והטכנולוגיה.
בשנים 2006 ו-2018, מדענים אמריקאים לקחו דגימות מהקרחון וניתחו אותם בעזרת מיקרוסקופים מתקדמים, שמראים כמובן את התפתחות טכנולוגיית המחקר עם הזמן. החוקרים הבחינו שהרכב המים כולל ננו-ספירות (חלקיקים ננומטריים כדוריים וחלולים) עם כמויות מרשימות מאוד של ברזל, ולצד זה רכיבים אחרים כמו אלומיניום, סידן ונתרן. כשהמים בעלי ההרכב הייחודי יוצאים מלשון הקרחן ונתקלים מפעם לפעם בחמצן, בקרני האור ובחום (עד כמה שאפשר למצוא אותם בחלק הזה של העולם…), הם מתחמצנים והופכים לאדומים. מכיוון שהננו-ספירות הן לא גבישיות ולכן גם לא מינרליות, הדגימות הקודמות שהתבססו על אמצעים מתקדמים פחות לא הראו תוצאות משביעות רצון.
כמובן שגם תנאי הטבע הקיצוניים של האזור תורמים לתופעה הייחודית. מתחת לקרחון טיילור יש אגם עתיק של מי מלח, שכלוא מתחת לקרח במשך תקופה ארוכה מאוד של מיליוני שנים, ללא מגע כלל עם האטמוספירה. האגם הזה מלוח מאוד – כמעט פי שלושה בהשוואה למי ים “רגילים” – ובעקבות כמויות המלח הגבוהות לא יכול לקפוא לחלוטין. החיידקים העתיקים הסתגלו לתנאים הלא פשוטים ששוררים שם, עם חושך מוחלט, היעדר חשיפה לחמצן וריכוז מלחים גבוה, והם מייצרים אנזימים עשירים במיוחד בברזל. כשהמים האלו מגיעים לפני השטח דרך סדקים בקרחון, הם פוגשים בפעם הראשונה של החמצן שנמצא באוויר. הברזל שנמס בתוך המים עובר בצורה מהירה את תהליך החמצון, באופן שמזכיר היווצרות חלודה.
הנה סרטון קצר מערוץ Mystery House Story שמסביר את הסיפור של מפלי הדמים:
רוחות וסכנות אחרות
ביקור באנטארקטיקה מיועד בעיקר למרחיקי לכת, והאזור בו נמצאים מפלי הדם בהחלט לוקח את זה כמה צעדים קדימה. קודם כל, האזור בולט בטמפרטורות הקיצוניות שלו, שהן מהנמוכות ביותר על פני כדור הארץ: בחורף הטמפרטורות כאן עלולות להגיע לכ-89 מעלות צלזיוס. קור זה הופך את הסביבה לבלתי מתאימה כמעט לכל צורה של חיים, למעט אולי פינגוונים, ומסכנת באופן מיידי כל אדם שלא מוגן בצורה ראויה.
אם זה לא מספיק, הרי שהאזור מאופיין ברוחות עזות במיוחד. העמקים היבשים של מקמורדו, ועמק טיילור בפרט, כוללים רוחות שמגיעות לעיתים למהירות של כ-200 קילומטר בשעה. הרוחות האלה עושות יותר מאשר להוריד את הטמפרטורה. הן עלולות ליצור סופות שלג מסוכנות, שמעמידות סכנה של פגיעה פיזית של קרח או חלקיקי שלג, כמו גם איבוד יכולת ההתמצאות. הן מגבירות את הסיכון להיפותרמיה, מצב מסכן חיים. גם היובש הקיצוני כאן – אל תשכחו שאנחנו נמצאים במדבר – עלול לגרום לקשיים כמו יובש בעור, תחושת צמא מתמדת, קושי בוויסות טמפרטורת הגוף ועוד.
עובדה אחרת היא שהנוף סביב מפלי הדם הוא חסר חיים כמעט לחלוטין, ככה שאנחנו מקבלים תחושה שאנחנו נמצאים במקום אחר, אפילו בכוכב לכת אחד. האפשרות לבקר במקום היא מוגבלת, וכוללת בעיקר משלחות מדעיות, תיירות אקסטרים שדורשת אישורים מיוחדים, מכיוון שיש צורך בהכשרה מיוחדת, ציוד רפואי, בדיקות מקיפות ושמירה על הנחיות אקולוגיות די קפדניות. רוב האנשים רואים את האזור מגבוה, בטיסות מסוק מיעדים שונים בארצות הברית או בניו זילנד, או הפלגות במים הקפואים של ים רוס.
אז אולי ההסבר של מפלי הדם הוא קצת פחות “סקסי”, ויותר מדעי, ממה שחובבי האימה היו יכולים לקוות לו. עדיין, אנחנו מקבלים יופי של אטרקציה מפחידה באחד המקומות היותר מסוכנים ומסקרנים בעולם.
רוצים להתחמם? בואו להכיר עוד כמה אתרי טבע מפחידים
