חולות הזמן כבר כאן: הסיפור המוזר של העיר הרפאים קולמנסקופ
לפני כמה שנים, ראיתי סרט אימה בשם “החול”. כמו שאתם יכולים להסיק משם הסרט ומהעובדה שכנראה לא שמעתם עליו, הוא מספר על חבורה של צעירים מטופשים שמתעוררים בוקר אחד, לאחר לילה של הוללות, בסוכת מציל. הם מגלים שהחול המקיף אותם הוא לא רק טבעוני, אלא גם מפלצתי. בזה אחר זה הם טובעים, נאכלים או מתים בדרכים משונות בחול. מאז אני מנסה להדחיק את הסרט הזה, אבל כשראיתי את התמונות מעיר רפאים בשם קולמנסקופ (Kolmanskop) בנמיביה, שהחול השתלט עליה כמעט לחלוטין, לא יכולתי שלא להיזכר בסרט הזה.
זהו סיפור על עיר קטנה שהייתה משגשגת בעברה, אבל ננטשה ונתנה לטבע להשתלט עליה. עיר שתמצאו בה היום, כפרפרזה על המשפטים של “הגשש החיוור”, לא מדרכות, לא כביש ולא ביצות – אלא רק חול וחול. בדיוק מהסיבות האלה היא הפכה להיות יעד תיירותי מרתק.
עיר שכולה יהלומים. בלינג בלינג
קולמנסקופ ממוקמת בחלק הדרום מערבי של נמיביה, שממוקמת כשלעצמה בחלק הדרומי של יבשת אפריקה. היא נמצאת בלב המדבר הנמיבי (שהוא המדבר הקדום ביותר בעולם, עם היסטוריה של כ-55 מיליון שנה) ולא רחוק מחוף השלדים בנמיביה, מקום שכבר לפי השם שלו ברור לנו שייזכה לסקירה נפרדת באתר בקרוב. מקור השם “קולמנסקופ”, בתרגום חופשי, הוא “הגבעה של קולמן”. מקור השם הוא בסיפור על עגלון בשם ג’וני קולמן, שסיפק במקום שירותים לפני בניית מסילת הרכבת ונתקל בסופת חול רצינית. היא גרמה לו לנוס על נפשו, תוך שהוא נוטש את עגלת השוורים שלו.
ההיסטוריה שלה מתחילה במאה ה-20, או ליתר דיוק בסביבות 1907. בשנה זו הגיע לעיר לידריץ (הנמצאת במרחק של כ-15 ק”מ ממנה) אדם גרמני שענה לשם אאוגוסט שטאוך. אותו שטאוך עבד כמפקח על מסילת ברזל, שחיברה בין לידריץ לבין עיר בשם אאוס. הוא ידע שבאזור זה עשויים להימצא יהלומים, וקיבל רישיון לצאת לחפש אותם מהשלטונות של דרום-מערב אפריקה הגרמנית, מושבה של קיסרות גרמניה בעלת היסטוריה עקובה מדם של מעשי אלימות ורצח עם. רק כמה שנים לפני שקולמנסקופ נוסדה, הילידים המקומיים ניסו למרוד בשלטון הגרמני. התוצאה הייתה קטל אכזרי של למעלה מ-60,000 ילידים.
עובדי הרכבת, בזמנם הפנוי או בין העבודות, עמלו על איתור היהלומים. באפריל 1908 אחד מהם, זכריאס לוואלה, גילה באזור יהלום, ועידכן במציאה את שטאוך. האחרון ראה כי טוב, אבל החליט לא להעניק לעובד המסור כל תמורה. שטאוך הגיש מכתב התפטרות (בתקופה זו לא היה שימוש בדואר אלקטרוני או בהודעות וואטס אפ), חבר למהנדס מכרות והחל לחפש יהלומים באופן עצמאי. הם איתרו יהלומים נוספים, מה שהביא להכרזה על שטח נרחב מאוד בשם “שפרגביט” (“האזור האסור”) – שכלל את מי שלימים תהיה קלמונסקופ.
הגרמנים, שרצו את כל נתח היהלומים לעצמם, הגבילו מאוד את הכניסה לאזור. זירת המסחר המקומית ליהלומים הוקמה ב-1909. את זכויות הכרייה נתנו באופן בלעדי לחברה אחת, שנוסדה בברלין. באותה שנה כרו כחצי מיליון קראט יהלומים, ובחמש השנים שלאחר מכן כ-1.5 מיליון קראט בכל שנה. באותה תקופה, למעלה מעשירית מהיקף הפקת היהלומים בעולם נעשה בקולמנסקופ הקטנה.
העיר עצמה הוקמה בלב תהליך “הבהלה ליהלומים”. נבנו בה לא מעט בתים, בסגנון המזכיר את האדריכלות הגרמנית, וקולמנסקופ החלה לקרום בטון וגידים. מאות אנשים התיישבו בה, רובם כורי יהלומים גרמנים או פועלים בתעשיית הכרייה. הם הקימו מוסדות שלא היו מביישים היום עיר גדולה בעולם. ניתן היה למצוא בעיר בית חולים קטן, תחנת כוח, בית ספר, מוסדות תרבות (כמו תיאטרון ואפילו אולם באולינג), מפעל גלידה ועוד. לעזאזל, החליטו לייסד כאן אפילו בריכת שחייה וקזינו.
לכאורה כל התשתיות האלה מיותרות בעיר שרחוקה מלהיות גדולה מדי, אבל צריך לזכור את המיקום בלב המדבר והעובדה שהמתיישבים גרפו לעיתים סכומי עתק על היהלומים שמצאו. הם חיפשו איכות חיים גבוהה ומצאו אותה בעיר אירופית כמעט לחלוטין שבנו, עם השפעה מערבית ברורה. זה לא היה פשוט להקים עיר בלב מדבר, אבל נראה שעשו עבודה לא רעה. התושבים קיבלו ללא תשלום חשמל, מים (לפי מכסות) וקרח, ממעט שהוקם באזור. נוסד בעיירה אזור תעשייה, שחובר לאזורי המגורים עם מסילת ברזל עליה נעו כרכרות עם חמורים. התושבים שילבו בין העבודה המאומצת לבילויים, והמראה של לגימת כוס יין, בירה או שמפניה בלב המדבר לא היה דימיוני. העתיד של העיר נראה מנצנץ, אבל העניין עם יהלומים הוא שהם עלולים לדעוך בסופו של דבר.
היהלום של המדינה מאבד את כוחו
גורלה של קולמנסקופ היה הרבה פחות מוצלח. כפי שקרה לאינספור ערים ועיירות בעידן הבהלה לזהב – או ליהלומים במקרה הזה – היא החלה לאבד את כוחה. מכסת היהלומים בסביבת קולמנסקופ הלכה ונעשתה דלילה, ומנגד הכורים גילו יהלומים באזורים סמוכים, דרומיים יותר. אוכלוסיית העיירה, שמנתה בשיאה למעלה מ-1,000 איש, הלכה ונעשתה קטנה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, התהליך התעצם עד שהעיר התרוקנה לחלוטין מתושבים.
כמו שקורה בהרבה מאוד מקומות נטושים אחרים בעולם, כאשר האדם יוצא מהתמונה כוחות הטבע נכנסים אליה. בעשרות השנים בהן קולמנסקופ נותרה ריקה מאדם, הבתים התפוררו בזה אחר זה. אלא שכאן הטבע לא היה עצים ושיחים פראיים, אלא בעיקר חולות – כיאה לעיר שממוקמת בלב מדבר. המבנים הציבוריים ובתי המגורים התכסו בחול, שיכול להיות לוקיישן מצוין לסרט אימה על אנשים שנתקעו באזור עם חול רצחני. החול הגיע בחלק גדול מהמקרים לגובה של עשרות סנטימטרים, אפילו כמה מטרים. הוא שינה את המיקום והצורה של רהיטים, כך שתוכלו לראות לפעמים דלת “מעופפת”, מיטה שקועה או אמבטיה שנראית לא קשורה לסיטואציה. מסגרות החלונות שינו את צורתן, ובחלק מהמבנים אפשר לראות בקרני אור שנכנסות למבנה בזוויות מוזרות, בשעות מסוימות, ליצירת מראה סוריאליסטי.
במקביל, באופן לא מפתיע במקומות שכבר ריקים מאדם, צצו כמה סיפורי רוחות רפאים. כך למשל מספרים שבביתו של אותו מנהל מכרה התגלו עם הזמן, כמה עשרות שנים לאחר שהמקום התרוקן מהתושבים שלו, גולגולות מנוקבות של כורים שאבדו עקבותיהם, לכאורה. כמובן שיכול מאוד להיות שהסיפורים האלו מיועדים בעיקר למטרות תיירותיות, ונראה שזה בהחלט עובד.
כך הפכה עיר הרפאים קולמנסקופ ליעד תיירותי
החל משנות ה-80 של המאה הקודמת, מבנים מסוימים בעיר נמצאים בתהליכי שיקום אבל ניכר שהדבר נעשה בעיקר למטרות שימור ותיירות. בשנת 2002 לקחה את המושכות חברת תיירות מקומית בשם Ghost Town Tours, ששמה לה למטרה להפוך את העיר הנטושה ועמוסת החול ליעד מבוקש. נתוני הפתיחה של קולמנסקופ הם לא רעים בכלל. העיר נהנית מקרבה יחסית לאזורים מיושבים של נמיביה, חלקם מתוירים, כך שאפשר להגיע אליה בקלות יחסית. כלומר, אם כבר עושים את המסע הלא כל כך פשוט לנמיביה. אסור לשכוח שנמיביה עצמה לא נחשבת ליעד נגיש או תיירותי מדי עבור התייר המערבי הממוצע.
ניתן לבקר כיום במוזיאון הנמצא בקולמנסקופ, כאשר הבתים הריקים המכוסים בחול – חלקם עברו תהליכי שימור, שיקום או שחזור – הפכו לגן עדן לצלמים ולמחפשי מראות סוריאליסטיים. שימו לב שכדי לבקר במקום יש צורך בקבלת אישור מיוחד, אלא אם מצטרפים מראש לסיור מאורגן היוצא בתשלום. גם מהצלמים שמגיעים לעשות כאן תמונות גובים סכומים לא מבוטלים, לפי הסיפורים. בכל זאת, נראה שזה עובד לא רע כי בשנה מבקרים בקולמנסקופ לפי ההערכות כ-35,000 איש. זהו לא מספר אסטרונומי, אבל הוא בהחלט נאה.
קולמנסקופ בתרבות: באילו סרטי אימה כיכב החול?
יכול מאוד להיות שאם אותו סרט אימה כושל מהפסקה הראשונה היה מצולם בקולמנסקופ, אולי הוא היה מוצלח יותר כי ככה לפחות היינו מקבלים כמה צילומים מרשימים. כך גם סרט דומה בשם “Blood Beach” מ-1980 שמציג עלילה דומה, וצולם למיטב הבנתנו בווניס ביץ’ שבצד המערבי של לוס אנג’לס שכולל את אחת הטיילות היותר מפורסמות שיש בעולם.
אבל זה לא אומר כמובן שאין סרטים ויצירות נוספות שצולמו בעיר, בהם אפילו סרט אימה אחד: “שטן החולות” (Dust Devil) מ-1992 שהפך למעין סרט קאלט. את הסרט כתב וביים הדרום אפריקאי ריצ’ארד סטנלי, שהסרט המוכר ביותר שלו עבור רוב חובבי האימה הוא Color Out Of Space החייזרי, והלא רע בכלל, בכיכובו של ניקולאס קייג’. “Dust Devil”, שהמונח העברי שלו הוא “עלעול חול” הוא מעין מערבולת אוויר גבוה ודקה, כפי שאנחנו רגילים לראות מסרטים על מדברים שיוצאים משליטה. בסרט, אנחנו מתלווים לבחור בשם היץ’ (ריצ’ארד ברק) שמגיע למדבריות של נמיביה ונחשד בכך שהוא “שטן החולות”, יצור שטני המשנה את צורתו והורג אנשים. הוא פוגש אישה שנמלטת מבעלה (צ’לסי פילד), ושמגלה שיכול להיות שחלק מהסיפורים על הדמות המסתורית הם נכונים. לקראת סוף הסרט אותה אישה מגיעה לקולמנסקופ, בה מתרחש העימות האחרון עם היצור המפלצתי.
לא רק סרטי אימה מתרחשים בקולמנסקופ. בשנת 2000 יצא “המלך חי” (The King Is Alive), חלק מהתנועה הדנית “דוגמה 95” שהקימו הבמאים לאנס פון טרייר ותומאס וינטברג (שהביאה לנו למשל את “החגיגה” המצוין או “האידיוטים”). חלק מהחוקים הנוקשים של התנועה כוללים צילום באתרים אמיתיים והימנעות משימוש בתפאורה, אמצעי תאורה מלאכותיים, פסקול מחוץ לסרט ואפילו חצובה. הסרט מתחיל כמו זוועתון אימה טיפוסי, על קבוצת תיירים שהולכת לאיבוד במדבר בנמיביה. כשהם מנותקים מהעולם וכמעט חסרי כל, אחד מהם – שהוא במאי תיאטרון – מחליט שהם יעלו את “המלך ליר” של שייקספיר מול קהל המורכב בעיקר מחולות. תוך כדי העבודה על המחזה, היחסים בין הדמויות מתחילים להיות מורכבים והגבולות בין המחזה למציאות נעשים מטושטשים. זה לא סרט אימה, למרבה הצער, ככה שאין לנו מה להרחיב עליו מעבר לזה.
לא מעט סרטים תיעודיים ותוכניות טלוויזיה העוסקים בנושאים דוגמת מקומות נטושים (אלא מה), מסתוריות הטבע וכדומה צולמו בקולמנסקופ, ולא קשה להבין מדוע. המקום הנטוש מצא את מקומו גם באומנות. צילום של בית מכוסה בחול מקולמנסקופ מופיע על גבי עטיפת “The Slow Rush” האלבום הרביעי של טיים אימפלה – הרכב הרוק האוסטרלי הפסיכדילי המצוין שייסד קווין פארקר. גם העטיפות של רוב הסינגלים מהאלבום צולמו בעיר הרפאים החולית.
ימים יגידו האם קולמנסקופ תשמור על הקסם שלה ותמשיך למשוך אליה את כל מי שמחפש מראות חריגים, שמספרים סיפור שלם. ואולי שעון החול יעשה את שלו, חרף מאמצי השיקום והשימור, כך שהעיר תיקבר לחלוטין תחת החול.
