פונפון קטלני: סרטי מעודדות מפחידים שאי אפשר שלא לאהוב
אם יש איפשהו מילון שמסווג תת ז'אנרים של סרטי אימה לפי חוויית הצפייה, יכול מאוד להיות שהמונח סרטי מעודדות יופיע תחת קטגוריית הגילטי פלז'ר. כי בכל זאת, הסרטים מציעים בחלקם את כל מה שאנחנו מחפשים לצפייה בלתי מחייבת בשעת לילה מאוחרת: רציחות מדממות (חלק גדול מהסרטים הם סלאשרים), קאסט יפה ומצודד, מוזיקה, הומור, רפלקסיביות וכן הלאה. אז נכון שבדרך כלל לא תמצאו כאן יצירות מופת, אבל באופן דומה אולי לסרטי בייביסיטריות שסקרנו כבר באתר, הסרטים האלו יכולים בהחלט לספק לנו קצת הנאה.
למה דווקא סרטי מעודדות?
סרטי אימה על מעודדות, וסרטי מעודדות בכלל משלבים בתוכם כמה יתרונות. סרטי אימה מהתת ז'אנר הזה, שקיבלו את הכינוי הלא רשמי "אימת הפונפונים" (Pom Pom Horror) פועלים בהרבה מקרים על ניגודיות, ובמקרה הזה יש ניגוד בין דמות המעודדת – שהיא בהרבה מקרים סקסית, נערצת ומחוזרת על ידי גברים – לבין הגורל האכזר שעומד לפגוש אותה. למרות שמעודדות יכולות לסמל בין השאר יופי ואנרגיה, בסרטי האימה הכול מקבל טוויסט.
קשה לקחת סרטי מעודדות ברצינות, מה שאומר שחלק גדול מסרטי האימה מהסוג הזה הם מצחיקים: בין אם אנחנו צוחקים מהסרטים, או עליהם. רוב הסרטים מתרחשים בבית ספר תיכון, ולכן נכנס באופן כמעט אוטומטי להגדרה של קומדיית נעורים. אנחנו יכולים לצפות בדרך כלל לסלאשר חסר היגיון או לפחות לדרמה על טבעית, ופחות לסרטי אימה פסיכולוגיים מורכבים. סרטי המעודדות מתאימים מאוד לצפייה בלתי מחייבת או לבילוי עם חברים, ולפעמים זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים.
אי אפשר להתעלם כמובן מהפן הוויזואלי. דמות המעודדות נחשבת בהגדרה שלה לסקסית, כי מה לעשות שבדרך כלל ילהקו לתפקיד הזה שחקניות צעירות וחטובות, עם נתונים גופניים מרשימים. למעשה, בלי לערוך מחקר אמפירי, אפשר לשער שמעודדות הן החלום הרטוב של הרבה מאוד גברים, כשנשים אטרקטיביות שנמצאות בסביבה גברית כמו נניח מגרש פוטבול, משלימות את הפנטזיה. יש כמובן שיבקרו את הבחירות האלה, בטענה שהסרטים מחפיצים (בעיקר) נשים, אם כי לדעתי, מצפייה בלא מעט סרטי מעודדות, ברובם ה"החפצה" היא בגדר הסביר (אני לא מתייחס כמובן לסרטים רדודים, או לסרטי פורנו רך בהסוואה של סרט עלילתי). מה שכמובן אי אפשר להגיד על סרטים מז'אנרים אחרים שהפכו את דימוי המעודדת לסמל מין כמו "דבי עושה את דאלאס" מ-1978, בכיכובה של שחקנית פורנו בשם במבי וודס, שנחשב לאחד מסרטי הפורנו המצליחים ביותר מאז ומעולם.
החוויה החזותית בצפייה בסרטי מעודדות יכולה להיות מושגת גם דרך הריקודים, גם עבור מי שכל ריקוד בחיים האמיתיים עבורו הוא סרט אימה (אופס). יש בסרטים האלו גם מוזיקה, שבהרבה מקרים מתכתבת עם עולם הנעורים או הנוסטלגיה שמלווה אותנו, נניח שירים קצביים ומטופשים משנות ה-90.
הסיבות לעלייתם של סרטי המעודדות
אם מנתחים קצת יותר לעומק את סרטי המעודדות, אפשר אולי להבין את פוטנציאל ההנאה שלהם, או אפילו את העובדה שלפעמים יש בהם יותר ממה שנראה לעין. סרטי אימה אוהבים לשלב בתוכם ביקורת חברתית, שבמקרה הזה מתייחסת בעיקר לדמות המעודדות ולמה שקורה לה. באופן מסורתי, המעודדות הן סמל למושלמות: הליהוקים מראים שהן בחלק גדול מהמקרים מייצגות סטריאוטיפ של אידיאל היופי, ומבחינה חברתית הן דמויות נערצות. בסרטי אימה, לעומת זאת, הדמויות האלה נחשפות לאיומים ולסגנות שונות, שמראים שלא כל הבלונדינית מאושרת היא.
יש סרטי אימה שמשתמשים בדמות המעודדת בצורה סאטירית, בין השאר כדי להצביע על הצביעות או הלחץ החברתי שנלווים לדמות הזו, כלומר, הפער שיש בין האידיאל החברתי למצב בפועל. הטענה הזו יכולה להיות רלוונטית כאשר המעודדות מוצגות כקורבנות, אבל גם כשהן מגלות את הצד האלים והרצחני שלהן, כמו שנראה בחלק מסרטי האימה שנתייחס אליהם בהמשך.
באתר המצוין Fangoria הצביעו על סיבה מעניינת אחרת, שקשורה לחוויה של הצופה. למרות שמעודדות קיימות בקבוצות גיל שונות, בדרך כלל אנחנו מייחסים אותן לתקופת התיכון. הצופה שרואה את המעודדות בעלות הבגדים הצמודים יכול להרגיש אשמה מסוימת, כי מדובר בדמות שמתארת נערה או בחורה מעט יותר מבוגרת מכך (גם אם בפועל, היא יכולה להיות בשנות ה-30 וה-40 לחייה, כמו שראינו לא פעם). במקום שהצופה יחשוב בינו לבין עצמו למה הוא מתרגש מנשים "צעירות", הסרטים עוזרים לו לנווט מחדש את החרדה הזו ולהפוך אותן לרצון לראות את המעודדות סובלות.
מסתבר שגם סרטי מעודדות יכולים להצליח
בעולם האימה, אנחנו פועלים בהרבה מקרים לפי נוסחאות כלכליות. בהקשר הזה, יכול מאוד להיות שההצלחה המרשימה של "מעודדות צמודות" (Bring it on) הראשון משנת 2000, שגרף יותר מ-90 מיליון דולר (מול תקציב של כ-11 מיליון דולר), הסבירה למה ראינו לא פחות משישה סרטי המשך. למרות שכולם הגיעו רק לצפייה ביתית, עדיין הם צברו קהל צופים נאמן. כמובן שאותנו מעניין במיוחד הסרט האחרון בפרנצ'ייז, "מעודדות צמודות: לעודד או למות", שהפך את סיפור המעודדות לסלאשר אימה, שיככב בהמשך הסקירה שלנו. העובדה שסרטי מעודדות או דמויות מעודדות אחרות קיבלו מעמד של פולחן (הדוגמה המובהקת היא "הגוף של ג'ניפר), יחד עם הגל הנוסטלגי שמסביר למה מפיקים היום סרטים מטופשים בניחוח של שנות ה-80, הם סיבות אפשריות נוספות.
סרטי מעודדות מפחידים
המעודדות של השטן (1977)
"המעודדות של השטן" (Satan's Cheerleaders) נחשב בעיני רבים לסלאשר המעודדות הראשון, או לפחות המשמעותי ביותר. קומדיית האימה של אחד מאשפי הבי מוביז של שנות ה-70 ואילך, גריידון קלארק, עוסק בקבוצת המעודדות של תיכון כלשהו, שנוסעת באוטובוס למשחק. הבעיה היא שהנשים הקשוחות, שכבר מזה תקופה ניצפות בסתר על ידי הטכנאי, לא מודעות לכך שהשרת של בית הספר מנסה לעשות להן דברים נוראים, שקשורים להקרבה של בתולה (נשמע מוכר?). מה שהשטן לא יודע הוא שמעודדות הן לא כל כך פראייריות, במיוחד כשאחת מהן היא מכשפה.
מחנה המעודדות (1988)
ממשיכים עם שנות ה-80 העליזות מאוד עבור חובבי האימה, ועם סרט שמייצג את הרוח של הסלאשרים באותה תקופה: רציחות מוגזמות, דם, סקס, עירום ועוד אלמנטים שקצת נעלמו מהסלאשרים המודרניים. "מחנה המעודדות" , שלפי הדיווחים נקרא במקור "הפונפונים המדממים" (Bloody Pom Poms), עוקב אחרי מעודדת בשם אליסון (בטסי ראסל, שאנחנו מכירים היום בעיקר בתור ג'יל מסרטי "המסור") שמגיעה למכנה קיץ. מהר מאוד אליסון, המעודדות האחרות ושאר משתתפי המחנה (כולל בן הזוג של אליסון, שהפנטזיה שלו היא להשכיב כמה מעודדות אחרות), הופכים לקורבנות של רוצח מסתורי. אף אחד לא יודע מי בדיוק הרוצח, ויכול מאוד להיות שבסוף מאשימים את האדם הלא נכון.
הגוף של ג'ניפר (2009)
קשה לומר ש"הגוף של ג'ניפר" (Jennifer's Body) הוא סרט מעודדות, אם בכלל אפשר לשייך את סרט הפולחן הזה לז'אנר כלשהו. קומדיית האימה המצוינת של קרין קוסמה, לפי תסריט של דיאבלו קודי ("ג'ונו", "ליסה פרנקנשטיין"), מציגה במלוא תפארתה את מייגן פוקס, שמגלמת כאן מעודדת סקסית בשם ג'ניפר צ'ק, שחברתה הטובה "נידי" (אמנדה סייפריד במראה חנוני) היא ההיפך הגמור ממנה. השתיים מגיעות להופעת רוק, שחבריה הם חלק מכת שטנית כלשהי, שרוצה להקריב בתולה לשטן כדי לקבל תהילה, עושר ומיקום גבוה בבילבורד. הבעיה היא שג'ניפר כבר איבדה את בתוליה, ככה שהטקס משתבש. ג'ניפר הופכת להיות מפלצת שטורפת גברים – למעשה, הדמות המיתולוגית סוקובוס.
אז נכון שהעובדה שג'ניפר היא מעודדת יכולה אולי להסביר את המעמד שהיא מקבלת, או אפילו את הניסיון המיני שלה, ולכן רלוונטית לעלילה. ובכל זאת, הסרט נכלל בסקירה שלנו בעיקר בגלל המראה האייקוני של פוקס בתלבושת המעודדת, שגם כיכב בפוסטרים של הסרט והפך לתחפושת בקרב חובבות האימה. למרות שבזמן אמת הסרט לא הצליח מדי, הוא זכה להגדרה של סרט קאלט והפך את מייגן פוקס לאייקון אימה, שהוא במקרה גם חלומם הרטוב של הרבה מאוד גברים. יכול להיות שהסיבה הזו גרמה לכך שהסרט נכשל בקופות, כשרק בשלב מאוחר יותר הבינו את כל המסרים הפמיניסיטיים שלו, על דה הומניזציה של נערה שהופכת לאובייקט ול"חפץ" רק בגלל המראה שלה.
Spirit Camp (2009)
הערכה גסה: אחוז משמעותי מבין מאות המדרגים של הסרט הזה ב-IMDB בחרו לצפות בו בזכות הפוסטר, שמציג את הצד האחורי של מישהי שנראית כמו מעודדת ומחזיקה סכין ביד אחד ופונפון בשנייה. את הסרט כתב וביים קארי בקר, הדי אלמוני, והוא מזכיר בי מובי בכל אספקט שלו. גיבורת הסרט היא נערה גותית (רוקסי ונדיבר, שקריירת האימה הקצרה שלה בשנות ה-2000 לא הספיקה כדי להקנות לה תמונה ב-IMDB), שעשתה כמה עבירות. הפתרון שמוצע משום מה הוא לשקם אותה במחנה מעודדות (!), עם בחורות שהן מן הסתם ההיפך הגמור ממנה. אולי ניחשתם נכון שהסרט דל התקציב הופך לסלאשר, עם רוצח שפוגע בחברות המכנה.
האם הרוצח הוא אכן מעודדת שמחזיקה סכין מאחורי הגב, בסמוך לישבן המחוטב שלה, כמו שהפוסטר מציע? לא ראינו עוד את הסרט כדי לספר לכם.
כל המעודדות מתות (2013)
"כל המעודדות מתות" (All Cheerleaders Die) הוא קומדיית אימה חביבה מאוד, שהתחילה בכלל ב-2011 בתור סרט דל תקציב עם אותו שם. את הסרט ביימו וכתבו לאקי מאקי (שמוכר בעיקר מסרט הפולחן "מאי" מ-2002 ומסרטי אימה חביבים אחרים, כמו "האישה" מ-2011 ו"Old Man" מ-2022) וכריס סיברסטון ("אני יודעת מי הרג אותי" הנורא עם לינדזי לוהאן, ו"מפלצתי" הסביר הרבה יותר בכיכובה של כריסטינה ריצ'י), ואף אחד כמעט לא ראה אותו.
ב-2013, השניים יצרו גירסה מחודשת, שכבר זכתה להרבה יותר עניין בקרב חובבי האימה. הגיבורה שלנו היא מעודדת בשם מאדי (קייטלין סטייסי, שלקחה חלק בכמה סרטי אימה כמו "Evidence" מ-2013 או "אני פרנקנשטיין" הנורא עם אהרון אקהרט, אבל מוכרת בעיקר בתור הבחורה עם החיוך הקריפי מסצנת הפתיחה המעולה של "סמייל" הראשון, וגם הסרט הקצר ש"סמייל" מבוסס עליו). מאדי שלנו מצטרפת לנבחרת המעודדות כדי לנקום במישהי על משהו שנבין בהמשך, שקשור אולי למעודדת שמתה. אבל אז דברים מתחילים להשתבש, ויש גם טוויסט על טבעי, שכולל הרג המוני, מעודדות שקמות לתחייה עם קסמים, החלפות גוף וכמיהה לדם אנושי.
נערות הטרגדיה (2017)
גילוי נאות: באופן אישי, ממש לא סבלתי את הסרט "נערות הטרגדיה" (Tragedy Girls), שמוקרן מדי פעם בערוצי הטלוויזיה. הקונספט נראה לי בהחלט מגניב, על שתי חברות טובות (אלכסנדרה שיפ מסרטי "אקס מן" ובריאנה הילדרבראנד מסרטי "דדפול" – שהן גם מעודדות – שמנהלות בלוג בנושא פשעים אמיתיים. הנערות הן אובססיביות למוות, לרצח ולעוקבים. כשהן מצליחות ללכוד רוצח סדרתי, הן נעשות ויראליות ומבינות שהדרך הטובה ביותר להשיג עוקבים היא לרצוח אנשים ולהאשים בכך את הרוצח הסדרתי.
לכאורה, יש כאן סרט שהוא גילטי פלז'ר טהור, מה גם שהוא משלב את נושאי המדיה החברתית והחשיפה, שאני מתחבר אליהם גם בסרטי אימה. יש כאן כמה הברקות קומיות וסצנות מוצלחות, כמו הרצח של קפטנית נבחרת המעודדות. בכל זאת, הסרט היה בעיניי מעיק ומבולגן, והתקשיתי להתחבר אליו כי הגיבורות היו – סליחה מראש – בלתי נסבלות לדעתי, ולא בקטע טוב.
Deinfluencer (2022)
האמת שהרעיון של הסרט הזה נשמע כל כך מטופש ומהנה, שחבל (או שלא?) שהוא קיבל כאלו ביקורות נוראיות. Deinfluencer עוסק גם כן בפופולאריות ובוויראליות של נשים מוצלחות ויפות כמו מעודדות, ומראה את הצדדים השליליים של חשיפה באינטרנט. קלי (מרי לוסיאני גרימלדי, בתפקידה הקולנועי הראשון) נחטפת על ידי מטורף רעול פנים. הוא מאלץ אותה לעבור אתגרים קיצוניים במדיה החברתית, כדי לקבל עוד ועוד עוקבים. כמובן שבשלב מסוים האתגרים יהיו רצחניים, עבור או עבור חברותיה.
את הסרט ביים ג'יימי ביילי, שאחראי לשטות הזו של "מלכודת העכברים של מיקי" שכתבנו עליה באתר לא מזמן. אחד הכותבים של התסריט, יחד עם ביילי, הוא סיימון פיליפס, שחקן לא רע בדרך כלל, שגם גילם (בערך) את מיקי באותו סרט ידוע לשמצה.
מעודדות צמודות: לעודד או למות (2022)
מסיימים עם הפרק האחרון של "מעודדות צמודות", שלקח את הזיכיון לכיוון שונה לחלוטין. "מעודדות צמודות: לעודד או למות" (Bring it on: Cheer or Die) מתחיל בסצנה שמתכתבת עם ריקודי הפתיחה של הסרטים הקודמים, אלא שהפעם היא מסתיימת באסון. 20 שנה לאחר מכן, בתיכון שעבר את הטראומה עדיין לא מסכימים לבצע פעלולים מסוכנים. קפטנית נבחרת המעודדות אבי (קרי מדרס, "אריות הים", "Do not Reply") נחושה לתרגל בכל זאת, והקבוצה מוצאת את עצמה מתאמנת בבית ספר נטוש, בליל כל הקדושים. הבעיה היא שמישהו שמחופש לקמיע של הקבוצה מתחיל לרצוח אותן.
בהרבה מאוד מובנים, "מעודדות צמודות: לעודד או למות" הוא סרט רע מאוד. התסריט כאן בעייתי, הבימוי מעצבן לפעמים (יותר מדי שימוש בהילוך איטי), המשחק בינוני, האימה מינימלית (הסרט מדורג PG-13) וזהות הרוצח או הרוצחים, כמו שאנחנו מגלים בטוויסט בסוף, די מעצבנת ולא ממש אמינה. מצד שני, כן יש כאן רגעים משעשעים, מה גם שתמיד כיף לראות מעודדות אטרקטיביות משופדות למוות על ידי חץ, או מה שזה לא יהיה.
דמויות מעודדות שנכנסו לפנתיאון
כמובן שלא צריך שכל הסרט יהיה סביב המעודדות כדי ליצור לנו כמה דמויות אהובות, שבמקרה יודעות (גם) לרקוד עם פונפונים. אולי הדמות המוכרת ביותר בהקשר הזה היא באפי סאמרס, להלן "באפי ציידת הערפדים" (Buffy the Vampire Slayer), שגולמה בפעם הראשונה על ידי קריסטי סוונסון בסרט מ-1992. באפי (בסרט ללא שם המשפחה סאמרס) היא תלמידת תיכון די רגילה, המשמשת גם כמעודדת. יום אחד היא מגלה שהיא "ציידת ערפדים", שהתפקיד שלה הוא להגן על חבריה מפני שורה ארוכה של יצורים מפחידים. כמובן שהסרט היה בסיס לסדרה הסופר מצליחה "באפי ציידת הערפדים", בו שרה מישל גלר נכנסה לתפקיד שבנה אותה בתור אייקון אימה בשנות ה-90 וה-2000. אז נכון שבאפי היא מעודדת, וכך גם דמויות משנה אחרות בסדרה (כמו כריסמה קרפנטר בתור קורדליה), אבל ברור שאי אפשר להגדיר את באפי בתור "סרט מעודדות" במלוא מובן המילה.
לא חסרות דמויות מעודדות אחרות שמשכו תשומת לב חיובית, חלקן הפכו לאייקוניות:
- מלכת הצעקה מרי אליזבת' ווינסטאד המצוינת (שעשתה לא מעט סרטי אימה, כמו "יעד סופי 3", "חג מולד שחור", "אברהם לינקולן: צייד ערפדים", "דרך קלוברפילד 10", "היצור" ועוד) ב"חסין מוות" המצוין של קוונטין טרנטיטו
- נינה דוברב הסופר חטובה ב"יומני הערפד"
- כריסטי קנינגהאם ב"דברים מוזרים"
- היידן פונטייר וג'קי ווילוקס ב"גיבורים"
- חלק גדול מאוד מהדמויות ב-Glee, כמו קווין (דיאנה אגרון), סנטאנה (נאיה ריברה), בריטני (התר מוריס) ועוד
- סידני אולסון (אוליביה ניוטון ג'ון) ופטי סימקוקס (סוזאן באקנר) ב"גריז"
אז מה השורה התחתונה? שסרטי מעודדות יכולים להמשיך להיות הסרטים שאולי מביך להודות שאוהבים, או בעצם: מבטאים את כל מה שאנחנו מחפשים בהגדרה של גילטי פלז'ר לא מחייב. באופן אישי, אני אמשיך לקפוץ ולהריע לכל סרט כזה.
