"פרא": ת'רון נגד אגרטון והטבע האוסטרלי, בלהיט של נטפליקס שלא מגיע לגבהים חדשים I ביקורת

12 במאי 2026 ליאור פרג'

אחת לכמה חודשים, זה קורה. נטפליקס מעלה סרט שגורם לבאזז בכל רחבי העולם, שובר שיאי סטרימינג ויוצר הייפ ברשתות החברתיות. "פרא" הוא מהסרטים האלו, בערך. מותחן ההישרדות של שרליז ת'רון, שנאבקת על חייה מול רוצח משוגע בטבע של אוסטרליה, וכמובן שגם מול הטבע של אוסטרליה עצמו, בהחלט עושה את העבודה. בתור סרט שאתם רוצים להעביר איתו את הזמן (או במקרה של חובבי האימה, הלילה) הוא יספק לכם שעה וחצי מהנה, בעיקר בזכות הטבע המרהיב, הופעה מרשימה של טארון אגרטון בתור הנבל וכמה קטעי אקסטרים שעשויים בצורה מרשימה.

מפחדים לקרוא הכול? היעזרו בתוכן העניינים

מה העלילה של פרא?

"פרא" (במקור: Apex, במשמעות כפולה רלוונטית של טורף על ושל פסגה גבוהה במיוחד) הוא סיפור ההישרדות של סשה (זוכת האוסקר שרליז ת'רון), מול תלאות הטבע ורוצח סדרתי. בסצנת הפתיחה אנחנו פוגשים אותה מטפסת על "קיר הטרולים" בנורבגיה יחד עם בן הזוג שלה (אריק באנה האוסטרלי, שקצת נעלם בשנים האחרונות). אלא שאנחנו מדברים כאן על סצנת פתיחה שכוללת טיפוס על הר באמצע סערה, ככה שדי ברור איך היא תסתיים (רמז: מישהו ייפול אל מותו, וזו לא הגיבורה הראשית).

כמה חודשים לאחר הטראומה, סשה יוצאת לשמורת טבע כלשהי באוסטרליה, לסוג של מסע אבלות במדינה ממנה בן הזוג שלה הגיע, או משהו בסגנון. היא נתקלת בהרבה נורות אדומות, כמו שלטים של אנשים נעדרים או אנשים שממליצים לה לא לצאת למסע כזה לבד, אבל כמובן שהיא לא מקשיבה. היא פוגשת גברים חרמנים שכנראה אמורים להיראות מפוקפקים, כי כמה מהם עושים קולות של אנשים רעים. אחד מהגברים שסשה פוגשת הוא בחור נחמד לכאורה בשם בן (טארון אגרטון, "קינגסמן", "רוקטמן"), אותו תפגוש גם מאוחר יותר. אנחנו כבר לא צריכים לספר לכם שהבחור הזה מתברר כפסיכופט, שחוטף אנשים והורג אותם בדרכים אכזריות, ובשלב מסוים הוא גם ירדוף אחרי הגיבורה שלנו, נכון?

את הבסיס העלילתי של "פרא" – כלומר, רוצח פסיכופט שרודף אחרי בחורה ביער או באזור טבע אחר – ראינו כבר בלא מעט סרטים בשנים האחרונות, חלקם על טוויסט. ב"נמלטת" מ-2024, ראינו את ג'יי קיי סימונס רודף אחרי צעירה אומללה ביערות של מינסוטה, אחרי שירה באביה. "לא לזוז" החביב אבל השכיח, שעלה בנטפליקס, הוסיף למשוואת המתח מרדף נגד הזמן, עם רוצח סדרתי שהזריק לקורבנית המיועדת חומר משתק. ב"The Ledge" מ-2022, ראינו מטפסות שנלכדות בין שמיים וארץ, או בעיקר בין שמיים לגברים אלימים, אחרי שהן עדות לרצח. וזה עוד בלי לדבר על סיקוונסים של מרדפים בתוך היער, שראינו באלף ואחד סרטים, כמו "אגם העצמות", "הזרים: חלק 2" ועוד רבים וטובים, יותר או פחות.

תמונות מתוך פרא (באדיבות נטפליקס) (1) — נחמד, או קריפי? שרליז ת'רון וטארון אגרטון ב"פרא" (באדיבות נטפליקס)

סרטים עם ציידים אנושיים מעמידים דילמה אמיתית עבור הכותבים. ניסיון להסביר למה הדמות הגיעה למצב הרצחני הזה עלול להסתיים בכמה סצנות רקע בלתי משכנעות – כמו שראינו, למשל, בפרקים האחרונים של "הזרים", שהראו שהמפלצת המפחידה ביותר היא זו שאנחנו לא יודעים עליה כלום. יש קסם מסוים בדמות שהיא פשוט משוגעת, שרודפת אחרי אנשים בצורה כמעט אקראית ולא דורשת הסבר, כי מה לעשות שגם העולם שלנו ככה לפעמים. מצד שני, כדי שהמרדף יהיה מעניין, אנחנו כן רוצים לדעת למה אנחנו רואים את מה שאנחנו רואים. "הוא כנראה משוגע" זו לא תשובה מספקת, ואת התשובה של "כי היית פה" ראינו כבר בסרטים אחרים.

הרעיון של ציד לשם ספורט אינו חדש: ראינו את זה כבר בקלאסיקה "המשחק המסוכן ביותר" מ-1932, שממנו נגזרו עשרות סרטים. יש כמה דרכים לרענן אותו, כמו להוסיף שכבה של ביקורת חברתית: "משחקי צייד" ו"מי שעומד מאחורי 2" הפכו את הצייד למטאפורה על פערי מעמדות, "רמיזות" עשה ממנו הצהרה פוליטית בוטה, וכמובן שהיו סרטים שאמרו משהו על פמיניזם, יחס לשחורים, יחס ללהט"בים, או נושאים אחרים שנמצאים על סדר היום. במקרה של "פרא", לא ברור האם מנסים להגיד משהו, כי הכול נראה אקראי מדי. בן הוא בסופו של דבר פסיכופט ללא הקשר, בלי מניע שמעניין לחשוב עליו אחרי שהסרט נגמר.

מודעה

מה פרא מחדש לנו?

כשנרטיב מסוים הופך לנדוש, עולה השאלה מה דרוש כדי לרענן אותו ולהפוך אותו ליעיל. במקרה של "פרא", הבחירה של בלטאזר קורמאקור היא להוסיף את ממד הסכנה של הטבע, ככה שאנחנו מקבלים מותחן אימה משולב סרט הרפתקאות. זה ממש לא מפתיע אם בוחנים את הפילמוגרפיה של הבמאי האיסלנדי, שהראה איך האדם יכול לשרוד בפסגה קפואה ("אוורסט"), מים קפואים ("The Deep", שהגיע לחמשת המועמדים הסופיים לפרס האוסקר הזה), לב ים אחרי הוריקן ("נסחפים" עם שיילין וודלי וסם קלפלין, שהציג טוויסט חביב) או הטבע האפריקאי, מול אריה רעב ("טרף" הבינוני עם אידריס אלבה).

אם מוסיפים לזה את הטבע המרהיב של אוסטרליה שידוע בסכנות שלו, ואת העובדה ששרליז ת'רון היא גם כוכבת פעולה ("מקס הזועם: כביש הזעם", סרטי "מהיר ועצבני") – שמבצעת פה, אגב, חלק גדול מהפעלולים בעצמה – אפשר להבין את הכיוון שהסרט הולך אליו. מהבחינה הזו, "פרא" מספק תמורה לאגרה. למרות שניכר שחלק מהסצנות צולמו בתנאים שהם לא בדיוק טבעיים, לא מקבלים כאן הרגשה של סרט "זול", שצולם כולו באולפן. הסצנות הרלוונטיות של טיפוס הרים או מצוקים, או של ראפטינג במים הסוערים, עשויות היטב, ורואים שקורמאקור הוא אחלה של במאי מצלמה. וכן, רואים גם שהוא עבד עם תקציב גדול – שנע לפי ההערכות בין 60 ל-80 מיליון דולר – להבדיל מסרטי האימה על מרדף ביער שאת חלקם הזכרנו כאן, שנוטים להיות דלי תקציב.

מרגיש טבעי, לפחות רוב הזמן. שרליז ת'רון ב"פרא" (באדיבות נטפליקס)

מה שאני לא בטוח לגביו הוא היכולות שלו ליצור אימה. יש כאן כמה סצנות שקצת חוזרות על עצמן, ככה שבתור חובב אימה הייתי מעדיף הפחדות אחרות, הן פיזיות ובטח כאלה שפועלות גם על הפן הפסיכולוגי של הצופה. את חלק מהמאבקים האלו מול הטבע ראינו כבר עשרות פעמים, בסרטים כמו "נהר הפרא" או "גברים במלכודת", והטוויסט המגדרי – כלומר, בחורה שעושה את כל הדברים האלו, מול גברים שמוצגים בצורה שלילית או אפילו מאיימים על חייה – הוא לא מספיק כדי להחזיק כשלעצמו סרט שלם.

מודעה

כשג'יימס מקאבוי פגש את מני ממטרה

עם כל הכבוד לסכנות של הטבע, "פרא" הוא קודם כל דו קרב – או ליתר דיוק מרדף של חתול ועכבר – בין רוצח מיומן לבחורה ספורטיבית, ולא פראיירית, שנאלצת להתמודד מול סיטואציה שאף אחד לא יכול להתכונן אליה. סרט כזה יכול ליפול ולקום סביב ההופעה של השחקנים העיקריים שלו והדינמיקה ביניהם, ובהקשר הזה נקודת הפתיחה שלו היא בהחלט חיובית. ת'רון היא שחקנית מצוינת, גם אם באופן אישי אני לא נמנה על מעריציה.

למרות שהיא נראית מדהים ובשיא הכושר גם בגיל 50, ולמרות שחייבים להעריך את המאמצים הפיזיים שהיא עושה כאן, בעיניי ההופעה שלה הייתה מעט אנמית. חלק מהעניין הוא להציג דמות כבויה שעברה טראומה ומוצאת את הסיפוק שלה בעיקר מספורט אתגרי, שלימד אותה גם להיות רגועה ושולטת בסיטואציה גם כשהמצב נראה מורכב. אבל גם בדמות כזו אני מצפה לראות קצת יותר ניצוץ, שיהפוך את המאבק מול החיים והמוות ליותר מעניין. סצנת הפתיחה דווקא מעמידה כמה יסודות, עם רמיזה לכך שהיא לא תמיד הקשיבה לבן הזוג שלה שרצה להאט (את הטיפוס, או אפילו היחסים הזוגיים), אבל הסרט לא משתמש בהם כדי לבנות את הדמות.

פסיכופט בלי סיבה. טארון אגרטון ב"פרא" (באדיבות נטפליקס)

בקצה השני של הסקאלה, תמצאו את אגרטון שבהחלט גונב כאן את ההצגה. יש שיגידו שהמשחק שלו מעט מוגזם (לדעתי בכוונה), אבל אין ספק שכאשר הוא נמצא בפריים, הסרט עולה בכמה דרגות. הדמות של בן היא מעניינת, גם אם היא הזכירה לה בניואנסים שלה – לטוב ולרע – את אחת הדמויות מפוצלות האישיות שגילם ג'יימס מקאבוי ב"ספליט" של מ. נייט שאמלאן, שמדבר קצת כמו יואן מקגרגור בשלבים המוקדמים של הקריירה שלו.

בהיבטים אחרים, בעיקר אוסף חיקויי החיות הקצת תמוהים, הדמות של בן התכתבה אצלי דווקא עם פאקינג מני ממטרה, עם הבדל משמעותי אחד: קרחת, במקום התספורת האייקונית של כוכב הילדים. בשלב מסוים קיוויתי שבמהלך המרדף מול סשה, בן יצעק משהו כמו "ינשוף שאומר ברור" ("בררווווררר!") או "תרנגול בפקק" ("פק פק פק פקקקקק!!"). לצערי זה לא קרה, כי אין ספק שחיקויים כאלו היו מעלים את רמת הפחד של הסרט ביותר מדרגה אחת, ואת דרגות הקרינג' באופן משמעותי אפילו יותר. אנחנו נשארנו עם בחור שרוקד בצורה מוזרה ועושה קפיצות טרזן בעירום, כדי להראות שהוא לא בקו השפיות, וזה קצת פחות מעניין ממצעד החיקויים של מני ממטרה.

מודעה

אקסטרים לא מספיק קיצוני

הבעיה העיקרית של "פרא" הוא שבתור מותחן אימה, הוא מותח רק בכמה רגעים, ובטח לא מפחיד. בסרט של משהו כמו שעה וחצי עם בערך שתי דמויות עיקריות, ברור לנו שהכול יתנקז בסופו של דבר לדו קרב הסופי בין הצייד לניצודה, כשהמתח היחידי הוא האם הדו קרב הזה יתרחש באמצע טיפוס, בראפטינג או משהו ביניהם. אמנם אנחנו נתקלים בכמה קורבנות קודמים של הצייד בתוך מערה, סצנה שאמורה להיות קריפית, ויש אפילו איזה סיפור על טקס פולחן עם שיניים חדות, אבל פסיכולוגית זה לא עבד כדי להגדיל את מפלס האימה אצלי.

התסריט של ג'רמי רובינס (סדרת הטלוויזיה "הטיהור") הוא קצת כמו מישהו שמגיע לשמורת טבע פראית, אבל בוחר ללכת במסלול רגלי לצד הנהר השותף, ולא נכנס למים הסוערים. הסיפור בונה את עצמו בצורה די רגועה, שקצת מנוגדת לסצנות האקסטרים, או אפילו בסיסית מדי, בלי שום עומק רגשי לספר עליו (לעומת, לדוגמה, "גברים במלכודת" שכן העביר את הצופים והדמויות מסע רגשי). אנחנו לא מקבלים כאן את קרב המוחות הפסיכי שאפשר לקוות לו בסרטים מהסוג הזה, וחסרה דינמיקה ביחסים ביניהם. אנחנו כמעט ולא מגלים משהו חדש ומעניין על סשה, מעבר להיותה חובבת אקסטרים שעברה טראומה. למשל, למה לעזאזל יש לה שם רוסי?

אפשר לטעון במקרה של סרטי הישרדות, בין אם אקשן ובין אם אימה, יכול מאוד שנעדיף לראות דווקא את ה"תכל'ס". אני לא מגיע לסרט מהסוג הזה כדי ללמוד על מערכות יחסים, ולכן הסרט אינו מתיימר להיות יותר ממה שהוא. אבל עדיין, סרטים מהסוג הזה צריכים לגרום לצופה להיות בצד של אחד הצדדים, וכאן מצאתי את עצמי די אדיש להתרחשויות. אפשר לראות את זה במה שאמורה להיות הסצנה המכוננת של הסרט, בה הגיבורה מגלה שהבחור הנחמד בעצם מאיים עליה, שהיא בלתי אפקטיבית לגמרי. במפגשים בין הרוצח לקורבן אין את הקריפיות שראינו למשל בסרט כמו "עמק הזאבים", אפרופו סרטי אימה שמתרחשים באוסטרליה, שם כל ניואנס בהופעה של הדמות ובתסריט גורם לצופה להרגיש כאילו הוא חלק מהסיוט.

הנקודה שאמורה להיות השיא של הסרט, שהיא כמובן הדו קרב הסופי, הייתה לטעמי קצת דחוסה מדי. בכלל, בלי ספויילרים, הייתי מצפה לקצת יותר דם וצלקות על הגוף של מישהי שבחצי מהסרט מתגלגלת בצוקים, נתקעת בסלעים באמצע נהר סוער ומקבלת מכות, חיצים ועוד כמה ריקושטים מהצייד.

מודעה

האם לראות את פרא?

"פרא" הפך ללהיט עצום בנטפליקס, עם כ-40 מיליון צפיות תוך חמישה ימים, שהפכו אותו לסרט הנצפה ביותר של נטפליקס ברחבי העולם, ובטופ 5 בלא מעט מדינות. הוא גם גרם לעניין מחודש בכמה שירים ישנים שמרכיבים את הפסקול (המוצלח) שלו, של ליאונרד כהן, ה-Chemical Brothers ואחרים. הוא באמת מרגיש מאוד "נטפליקסי", לטוב או לרע, ויכול להיות שחריגה מהנוסחאות המקובלות של ענקית הסטרימינג היה עושה לו טוב.

אם אתם מצפים לסרט אימה פרופר, אתם עלולים להתאכזב כי אין כאן יותר מדי אימה שעובדת על הגוף והנפש, וחלק גדול מהשטיקים כבר פגשנו. בניגוד לשמו המקורי, "פרא" לא מספק פסגה, אלא משהו שמזכיר יותר גבעה משודרגת. אתם לא תגיעו לגבהים חדשים, ולא תהיו מוצפים באדרנלין כמו באמצע ראפטינג סוער. בתור מותחן הישרדות עם דמות נבל יעילה, כמה סצנות עשויות היטב בטבע ומרדף שמצליחים למלא את הסרט ומסתיימים קצת לפני שהוא הופך למייגע, מקבלים חוויית צפייה יעילה.

מודעה