"צעקה 7" הוא לא דקירה בלב המעריצים, אבל מתקשה להתבלט ולהיות זכיר באמת I ביקורת
לא ברור איך, אבל צפייה ב"צעקה 7" הפכה להיות צעד פטריוטי. קשה להגיד שהסרט עצמו הוא ציוני, אלא שהסיפור סביבו גרם לי, כמו לישראלים רבים אחרים, לקוות שהוא יצליח. הפיטורים של מליסה בררה אחרי הפוסטים הדביליים ועמוסי הבורות שלה נגד ישראל בעקבות השבעה באוקטובר והמלחמה בעזה, העזיבה של ג'נה אורטגה (הבלתי נסבלת בלי קשר) זמן קצר לאחר מכן, ההחלפה של הבמאי המקורי כריס לנדון (אחרי שקיבל לכאורה איומים) בקווין וויליאמסון, שאנחנו מכירים יותר בתור התסריטאי המיתולוגי שברא את גוסטפייס. וכן, הקריאה של ארגונים אנטי-ציוניים להחרים את הסרט. שמחתי לשמוע שהוא כן הצליח בקופות, הפך לסרט הרווחי ביותר בזיכיון (והיחידי שעבר את רף 200 מיליון הדולרים), וסייע לזיכיון "צעקה" להיות השישי בלבד בז'אנר האימה שעובר את רף מיליארד הדולרים.
כשהסרט הגיע בשעה טובה לבתי הקולנוע בישראל אחרי עוד דחייה – זה רק אני, או שיש אצלנו די הרבה מלחמות? – ניגשתי לצפות בו בציפיות מעורבות. ידעתי שהאיכות שלו כנראה בינונית, גם בהתבסס על ציוני המבקרים שדירגו אותו כגרוע בזיכיון, אבל קיוויתי לסרט שיספק לי, חובב סלאשרים מובהק ו"צעקה" בפרט, את מה שהתכנסנו לכבודו: הרבה רציחות, הומור מודע לעצמו, מתח סביב שאלת הרוצח או הרוצחים, וכמובן שהרבה נוסטגליה, כי בכל זאת נב קמפבל וקורטני קוקס חוזרות (ואולי גם עוד דמות ותיקה מהפרנצייז). למרות שהסרט עמוס בבעיות ברמת התסריט, הקצב וכמיטב המסורת של סרטי "מי עשה את זה" גם ברמת הטוויסטים, אני יכול לציין שהוא הצליח לספק אותי. אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת ולהבין למה.
ברוך שובך, סידני (הפעם באמת)
"צעקה 7", קודם כל, חוזר במידה מסוימת למקורות. בעיקרון זה דבר טוב. במקום האחיות קרפנטר שהיו בעיניי פשוט מעצבנות – בררה עם כריזמה של טאקו מקסיקני מקולקל והבעה קבועה, אורטגה עם אותם שטיקים שהיא עשתה מהם קריירה – אנחנו מקבלים שוב את נב קמפבל, הלא היא סידני פרסקוט, שחזרה לתפקיד מרכזי אחרי שקמפבל סוף סוף קיבלה משכורת שראויה לדעתה למעמד שלה בזיכיון. אני לא מומחה לתחום, אבל באמת שבעה מיליון דולר נראים כמו סכום הוגן.
כמה עשרות שנים אחרי מאורעות וודסבורו, סידני מנסה לפתוח דף חדש באינדיאנה. היא נשואה לשוטר (ג'ואל מקהייל, "קומיוניטי", "בקי") ומגדלת את טייטום (איזבל מיי, "שלדון הצעיר", "אלכסה וקייטי", "1883"), שנקראת ממש במקרה על שם החברה הטובה של סידני ממסע הרציחות של הסרט הראשון. טייטום הצעירה תוהה עד כמה זה לגיטימי לקרוא לה על שם מישהי שנמחצה למוות על ידי דלת של פאקינג מוסך, סוגיה אחת מבין רבות שתעיד על כך שסידני מנסה מצד אחד להעלים את העבר – היא מסרבת לענות לחקירות של ביתה ומתרעמת כשהיא לובשת את אחד הז'קטים המיתולוגיים שלה, הז'קט ההוא מסצנת השיא של "צעקה 2". מצד שני, הוא עדיין נוכח בחיים שלה. כולל באמצעי הזהירות שהיא נוקטת בהם, כמו שצריכה לעשות דמות שעברה כבר כמה מסעות רציחות. בשלב מסוים, תיראו מופתעים, גוסטפייס חדש מגיע לעיירה ומתחיל לרדוף אחרי הבת, ועוד כמה דמויות שהוא נתקל בהן וצריך להרוג כדי שחליפת הגוסטפייס שלו באמת תהיה הוצאה מוכרת.
תוך כדי אנחנו מקבלים את רשימת הדמויות, שמתחלקת כמיטב המסורת לקורבנות, לרוצחים אפשריים ובחלק גדול מהמקרים לרוצחים אפשריים שנשארו ככה עד הרגע שהם נרצחו. בין השאר, רשימת הדמויות כוללת את בן הזוג של טייטום, שמתגנב דרך החלון – לעזאזל, למה כל הדמויות האלה תמיד גרות בקומה הראשונה – ולכן הופך לחשוד פוטנציאלי (סם רכנר, שקצת הזכיר לי כאן את ג'רי אוקונל הצעיר), החברה השווה האנה (השחקנית והזמרת מקנה גרייס, "אנאבל 3", "חמישה לילות אצל פרדי 2" וסרטי "מכסחי השדים" האחרונים), החברה הנוספת שהדבר הכי מעניין שאפשר להגיד עליה הוא שלהורים שלה יש טברנה (השחקנ.ית הא-בינארי.ת סלסט אוקונר, "מכסחי השדים", "פריקי"), בחור קריפי מוזר שאובססיבי למקרי רצח ומתגורר בבית הסמוך (אסה גרמן, "Gen V"), האמא הגרושה שלו (אנה קאמפ, "פיץ' פרפקט") ועוד. במבט ראשון, הסטריאוטיפים כאן קצת מזכירים את אלו שבסרט הראשון, עם קצת הומאז' לסרטים אחרים (למשל, ההליכה של החברות מבית הספר שמזכירה יותר מדי את "ליל המסיכות"), אבל שם הדמויות היו מפותחות ומעניינות הרבה יותר.
קורטני קוקס, להלן גייל ות'רס, חוזרת כאן בתפקיד די מבוזבז וקצת מיותר בתור אשת החדשות, שלא ממש תורם במשהו לעלילה. היא מלווה בצמד עוזרים – התאומים מיקס-מרטין (מייסון גודינג וג'סמין סבוי בראון). השניים הצליחו לשרוד שני סרטים עם האחיות קרפטנר בלי לבקש מהתסריטאי לרצוח את הדמות שלהם, ולכן הם ראויים לאיתור העוז. מה שהם עוד ראויים לו הוא יותר זמן מסך, כי במבט שהם כן נמצאים, הם מצליחים להוסיף לסרט את הקלילות והדינמיות שדי חסרים לו.
בלי ספויילרים, הסרט גם מחזיר כמה מדמויות הגוסטפייס הבולטות של הסרטים הקודמים, כולל אחת שתשמחו מאוד לראות אותה שוב על המסך ליותר משנייה אחת. הסרט מציג את הדמויות האלה דרך התפתחויות טכנולוגיות, מה שכמובן רלוונטי מאוד בעידן ה-AI וסרטוני הדיפ פייק שמופקים על ידי בינה מלאכותית. הדמויות, וגם הצופה, שואלים את עצמם בשלב מסוים האם מה שהם רואים הוא אמיתי, או שמא זיוף מוצלח מאוד, שצריך לראות מי עומד מאחוריו. זו דרך די יצירתית להחזיר "מהמתים" כמה דמויות מיתולוגיות, גם אם במבחן התוצאה לא בטוח שהסרט אומר משהו מעניין על הסוגיות האלה – וידוע הרי שבדרך כלל, סרטי "צעקה" דווקא מגיבים די טוב לתמורות התרבותיות והחברתיות בעולם שלנו.
יותר דם, פחות אימה
"צעקה 7" מתחיל בסצנה מודעת לעצמה, עם זוג שמגיע לבית המקורי של סטו מאקר (מת'יו לילארד), אותו בית שכיכב בסרט הראשון והחמישי. הגבר (השחקן וכוכב היוטיוב ג'מי טאטרו) הוא גיק מושבע של סרטי "סטאב", מתלהב מכל פיפס נוסטלגי שקשור לסרטים. האישה (מישל רנדולף, "1923", "Landman") מגלה קצת פחות התלהבות, מהבית או אפילו מבן הזוג. בדומה למה שקרה במציאות, הבית של סטו מאקר הוא הפך לאטרקציית אימה בסגנון בית הפחדות, עם דמויות אנימטרוניות (לכאורה, כן?) של גוסטפייס והפתעות שחובבי הסדרה ישמחו לזהות. כמובן שהזוג הזה ימצא את מותו, בסצנה סבירה שכנראה תישאר מחוץ לרשימה של הפתיחות הטובות ביותר של "צעקה", סצנה שגם לא ממש קשורה בבמשהו למה שקורה בסרט לאחר מכן. ברור שהסטנדרטים כאן הם בינוניים, מזיכיון שפאקינג גייס את סמרה וויבינג האלוהית כדי להפוך אותה למרצה לסלאשרים שנרצחת בסצנת הפתיחה של סלאשר, אבל עדיין.
"סביר" זה גם מה שאפשר לומר על רוב הרציחות שיגיעו לאחר מכן, שהן אמנם גרפיות בהשוואה לרוב הסרטים הקודמים, אבל בלתי זכירות. חלקן אפילו קצת משעממות, אחרות מנסות להיות משעשעות עם מינימום אפקט. כמו שקורה ביותר מדי מקרים, אנחנו נפטרים מכמה דמויות שהיו יכולות להיות בעלות פוטנציאל מעניין מוקדם מדי, ודמויות חשובות אחרות (או לפחות כאלה שנראות טוב) מקבלות זמן מסך מצומצם מדי, ודמויות יותר מעצבנות מקבלות יותר מדי זמן מסך. כנראה שמראש הציפיות שלכם צריכות להיות נמוכות מההיבט הזה. כמו שראינו בסרטים הקודמים של "צעקה" ובפרקים האחרונים של "ליל המסיכות", למשל, קשה עד בלתי אפשרי ליצור תמהיל מוצלח שכולל דמויות מורשת, דמויות חדשות וכאלה שאמנם לא עומדות בלב הזיכיון, אבל בכל זאת שורדות כמה סרטים.
התסריט כאן הוא קצת מבולגן, כנראה מהסיבה הפשוטה שהיה צורך לשנות אותו לחלוטין אחרי השינויים בקאסט. לפי הדיווחים, אגב, התכנון היה להרוג את הדמות של טרה קרפנטר (אורטגה) כבר בסצנת הפתיחה, וזה חיובי כי תמיד כיף להיפרד מאורטגה. סם קרפנטר (בררה) הייתה אמורה להתברר בתור הרוצחת מתחת למסיכה, או לפחות אחת הרוצחות, מה שהגיוני כי היא הרי מזדהה עם החמאס. יכול להיות שהתוצאה הייתה סבירה ויכול להיות שלא, ואת התשובות האלה לא נדע לעולם. הסרט, בכל מקרה, מתעלם לחלוטין מהאחיות קרפנטר, למעט איזה משפט אחד על כך שלבילי לומיס הייתה בת.
חייבים לציין שהעלילה הנוכחית של "צעקה 7" מתפתחת אמנם בקצב מהיר ובכיוון חיובי, אבל הגילוי סביב הזהות של הגוסטפייס/ית/ים/יות מאוד מאכזב, וחבל. ראינו כבר הברקות גדולות יותר של הכותבים – גיא בוסיק ("מי שעומד מאחוריי", "מתוקה רצח", "יעד סופי: קשרי דם") וכמובן שגם קווין וויליאמסון. יכול להיות שהמשימה של שכתוב תסריט מחדש, בעלות של כחצי מיליון דולר לפי הפרסומים, הייתה מראש בעייתית. או שאולי היה כדאי להיצמד לסוף האלטרנטיבי שהחליטו לרדת ממנו אחרי הקרנות המבחן, שלא נחשוף כאן מחשש לספויילרים, שלפחות היה תורם לנו ברמת הנוסטלגיה, גם אם לא ההגיון.
נפטרנו מהקרפנטריות? כל השאר הוא בונוס
בצד החיובי, אחרי שנפטרנו מהאחיות קרפנטר, התפנה הרבה זמן מסך. יש כאן הזדמנות להכניס לתמונה יותר מאשר מישהי בעלת כריזמה של טאקו מקסיקני מקולקל עם הבעה אדישה אחת שחוזרת בכל הסרטים, או דמות צינית שעושה כבר עשור וחצי את אותו התפקיד בדיוק. ברור שאפשר לבקר את העובדה שהסרט מתעלם מרוב אירועי הסרטים האחרונים, מסיבות ברורות, אבל הדעה שלי – ואולי היא דעה לא פופולארית – היא שהכיוון של האחיות קרפנטר בכל מקרה היה בעייתי מאוד, והאירועים סביב "צעקה 7" סיפקו לזיכיון חבל הצלה.
מי שמקבלת את המושכות הפעם היא איזבל מיי, והיא בהחלט מצליחה להתבלט כאן ולהביא אנרגיה לדמות שלה, עם כמה רגעי "קיק אס". הבעיה היא שכמו חלק גדול מהדמויות כאן, טייטום היא קצת בלתי מפותחת. הדמות שלה נבנית בעיקר ביחס להתמודדות שלה עם הטראומה שעברה אימה שלה והיחסים הדי שטחיים עם החבר, וקשה לבנות עם זה משהו מעניין, שנרצה להזדהות איתו. היא דמות חביבה מאוד בסרט סלאשר, אבל אני עדיין בספק אם בתור "בחורה אחרונה" שתוכל לסחוב על עצמה כמה וכמה סרטים.
נב קמפבל עושה את מה שאנחנו מצפים ממנה, פחות או יותר, בעוד קורטני קוקס מנסה לעשות מקסימום מהמינימום שהיא קיבלה. ייאמר לזכותם של השחקנים שהדיאלוגים כאן הם קצת מוזרים, עם קצב מוזר, ומרגישים לפעמים כמו משהו שהיו אומרים בסוף שנות ה-90 ולא כסלאשר של 2026. לטעמי, צריך יותר מאשר לזרוק ביטויים כמו "סטו מאקר מדור הזד" כדי להפוך סרט לאותנטי. אפרופו אותנטיות, התחושה היא שהתסריט בוחר לפעמים קיצורי דרך כדי ליצור סצנות של מתח ופחד. כי איך אחרת אפשר להסביר את העובדה שהסרט מרגיש כאילו הוא מתקיים בעיירת רפאים שנטושה כבר חמישים שנה, כי בכל מפגש עם גוסטפייס באמצע הרחוב אין אפילו נפש חיה. אז נכון שיש כאן עוצר, לכאורה, כמו בסרט הראשון. אבל לי זה נראה כמו בחירה קצת מלאכותית, גם כי מי בכלל מקפיד על עוצר בימינו? וגם אם כן, האם אין בעיירה שלמה מישהו אחד שיוכל לעזור לעלמה במצוקה למרות העוצר: נער סורר, הורה, שוטר?
האם לראות את צעקה 7?
מהרבה בחינות, "צעקה 7" הוא סרט עמוס בכשלים. יותר מדי אלמנטים בו הם פשוט "בסדר", בלי שהוא מצטיין או בולט במשהו מהם – ככה שהביקורות הבינוניות עליו הן די מוצדקות. הרציחות האלימות קיימות, בכמויות די מרשימות, אבל בלי סצנה אחת שבאמת תפלח לנו את הלב או תגרום לנו לגילטי פלז'ר טהור. המתח קיים בכמה סצנות, אבל מתקשה להיבנות לאורך הסרט או להגיע לנקודת שיא משמעותית מדי. ההומור בולט בכמה סצנות ודיאלוגים, עם מינון נמוך קצת יותר מבדרך כלל של בדיחות מטא רפלקסיביות, אבל סביר להניח שלא תמצאו את עצמכם נחנקים מהפופקורן שלכם מצחוק בשום שלב. והשאלה סביב זהות הגוסטפייס ניצבת שם תמיד, בהתאם למסורת הסרטים, אבל התשובה לה היא יותר בבחינת "נו, באמת. בחייאת רבאק, זה מה שחשבתם עליו, כפרה עליכם?", ולא טוויסט בלתי נשכח ("וואוו, באמת הם הצליחו לחשוב על זה. בחייאת רבאק, כפרה עליכם").
למרות כל אלה, בתור בידור להמוני האימה, "צעקה 7" עושה את העבודה. לא היו בו רגעים משעממים, חלק מהרציחות מספקות, ויש כמה סצנות מותחות. לכן אני אנסה להיות חיובי איתו, כי בכל זאת זה סרט שבחר להיות בצד הנכון של ההיסטוריה (סליחה מראש על הדרמטיזציה הלאומית), מה שמקנה לו נקודת זכות.
אם מוציאים את הסיפור מאחורי עשיית "צעקה 7" מהתמונה, אפשר לומר שכסרט שמנסה בפעם המאה להפיח חיים בזיכיון שמסרב למות, "צעקה 7" עושה עבודה די יעילה. הוא בוודאי לא מהסרטים המשובחים בזיכיון, אבל ראינו כבר גרועים ממנו, וההצלחה הקופתית מבטיחה שגוסטפייס, מי שלא יהיה הרוצח מתחת למסיכה בפעמים הבאות, ממשיך לחיות. אהה, ואתם יודעים שכבר עובדים על "צעקה 8", נכון?
צעקה 7 (Scream 7) – כל מה שחשוב לדעת
שנה: 2026
בימוי: קווין וויליאמסון
שחקנים: נב קמפבל, אליזבת מיי, קורטני קוקס, ג'ואל מקהייל, מייסון גודינג, ג'סמין סמוי בראון, אנה קאמפ, סאם רכנר, מקנה גרייס, כמה דמויות מורשת
תסריט: קווין וויליאמסון, גיא בוסיק
אורך: 114 דקות
ארץ הפקה: ארצות הברית, קנדה
שפה: אנגלית
תאריך בכורה בקולנוע (ישראל): 26.2.2026. הסרט יצא להפוגה של כמה שבועות בעקבות המלחמה, וחזר להיות מוקרן בחודש אפריל
תקציב: כ-45 מיליון דולר, לפי הדיווחים, מה שהופך אותו ליקר ביותר בזיכיון
הכנסות: כ-206 מיליון דולר ברחבי העולם (מתוך Box Office Mojo), מה שהופך אותו לרווחי ביותר בזיכיון וליחידי שעבר את רף 200 מיליון הדולרים
MPAA דירוג: R עבור אלימות, Gore ושפה. כמיטב המסורת בסרטי "צעקה", אין כמעט תוכן מיני
הגבלת צפייה בישראל: גיל 16 ומעלה
ציון ביקורות:
IMDB: 5.5
Rotten Tomatoes: 30%
Metacritic: 35
🩸 מנסים להישאר בחיים מבחינה כלכלית? הנה כמה המלצות והטבות שוות רצח לגולשי האתר.
📅 רוצים לדעת מתי סרט מגיע לקולנוע או לטלוויזיה? מחפשים אירועים מיוחדים? לוח השנה המלא (והמפחיד) שלנו .
💀 מחפשים פרסום קטלני במיוחד? בואו לשמוע על אפשרויות הפרסום באתר עולם האימה .
🕷️ נמות מאושר אם תתמכו באתר ותעזרו לנו לגדול כמו מפלצת.
