"איש הגלידה": הרבה מדי דם, מעט מדי טעם I ביקורת
אם אתם גוללים מדי פעם ברשתות החברתיות, סביר להניח שנתקלתם בפוסטים שמשתייכים לקטגוריה של "פורנו אוכל” (Food Porn). הסלנג הזה מתייחס לתמונות ולסרטונים שבהם האוכל מצולם בצורה כל כך מפתה, חושנית ומוגזמת, עד שהוא לא רק מעורר תיאבון, אלא עשוי לייצר תחושת עונג שחורגת מהצורך לאכול. להבדיל אלפי הבדלות, גם סרטי אימה מסוימים מנסים לייצר אפקט דומה, בין השאר באמצעות תת-הז'אנר המכונה "פורנו עינויים” (Torture Porn) – סרטים שמעמידים במרכזם סבל פיזי ועינויים, לעיתים על חשבון העלילה ופיתוח הדמויות. או סרטי ספלאטר (Splatter), שהשורה התחתונה שלהם היא ריטוש הגוף האנושי בצורות קיצוניות.
אבל מה קורה כשמחברים בין העולמות האלה? כשמנסים ליצור סרט אימה על גלידה שהופכת ילדים שטועמים אותה לרוצחים חסרי מעצורים, מעין זומבים קטנים עם נטייה לפירוק איברים? אנחנו מקבלים את "איש הגלידה” (Ice Cream Man), סרטו של איליי רות' שהגיע עם הבטחה למופע קיצוני של אלימות, גועל והומור שחור, שגרמו לכך שבאופן די חריג הוא קיבל בישראל הגבלת צפייה של גיל 18 ומעלה, בחלק מבתי הקולנוע עם אזהרה שלמרות שמו, הסרט ממש לא מיועד לילדים. בטח לא לקהל הישראלי, שהדבר האחרון שהוא רוצה לראות בשנים האחרונות הוא סרטים על טבח המוני, לכאורה. יש כאן גם דימוי מיסורי על האם צריך לקדם סרטים שעוסקים במעשים נוראים כל כך, ועוד על ידי ילדים. אז האם מדובר בסרט שלא היה ראוי להגיע לבתי הקולנוע בישראל, או באקספיזם שאנחנו זקוקים לו?
הבעיה היא שגם אם אתם אוהבים את האימה שלכם מדממת במיוחד, לא בטוח שתמצאו כאן הרבה סיבות לחייך. כי גם טראש על גלידות רצחניות צריך לעשות בטוב טעם. למרות הציפיות שלי מרות׳ ומהרעיון המופרך שבמרכז הסרט, התוצאה היא אחת מאכזבות האימה הגדולות שלי ב־2026.
הסיפור של איש הגלידה
"איש הגלידה” מתחיל באווירה סטיבנית (כלומר, סטיבן שפילברג או קינג) של עיירה אמריקאית קיצית בשם ביילין ביי, על כל הדימויים המוכרים שלה: בתים צמודי קרקע, שמש, מדשאות, ממטרות, משחקי בייסבול וילדות שרוקדות ברחוב, עם הדמויות הרגילות של חנון שנרדף על ידי כמה ביריונים. אל השלווה הזאת מגיע אוטו גלידה בצבע תכלת, עם סמל מעט קריפי ורשימת טעמים מוזרה. מאחורי ההגה יושב מוכר גלידה שנראה כאילו נשלף מכמה עשורים קודמים, עם שפם וכובע משונה (ארי מילן, "אורפן בלאק”).
הילדים מתלהבים כאילו ראו גלידה בפעם הראשונה בחייהם ומסתערים על האוטו, שגם מציג להם מוזיקה ממכרת ופסל מסתובב שקשה להסיר ממנו את העיניים. מה שהם לא יודעים הוא שהגלידה תהפוך אותם למכונות רצח קטנות, עם נטייה להשאיר שאריות סביב הפה, כי לתלמידים זומבים הרי אין מגבונים לחים בתיק. הילדים מתחילים לרצוח מבוגרים בזה אחר זה, בעיקר הורים ומורים, בשיטות אכזריות ולעיתים יצירתיות למדי. שיטות שלפעמים מזכירות לנו שמדובר בילדים ובסרט שעוסק בגלידה, ובמקרים אחרים פשוט שהם דמויות בסרט ספלאטר של איליי רות'.
במקביל, הסרט מספק סיפור רקע שאמור להסביר מי הוא איש הגלידה, מדוע הגלידות שלו מסוכנות וכיצד הוא קשור לדמויות המרכזיות. יש גם טוויסט, שחדי העין ואניני הטעם מביניכם עשויים לזהות עוד לפני מתגלה בתוך ארון קבורה.
בגדול, הסרט מנסה להסביר שלאיש הגלידה יש יותר מאשר טעמים מגניבים. כמו סרטי אימה אחרים, בראשם "סיוט ברחוב אלם", הוא מנסה ליצור מיתולוגיה שלמה סביב הדמות. הוא משתמש בטריק הקולנועי המוכר של ילדים ששרים-שירים-תמימים-אבל-מצמררים ברקע. בשלב מסוים ציפיתי לראות ילדות קופצות בחבל בזמן שהן אוכלות גלידה, כמו בשיר הקלאסי ההוא של פרדי קרוגר, אבל זה לא קרה. ברור שהסרט מתכתב גם עם "החלילן מהמלין”, שמושך אליו ילדים באמצעות שילוב של מוזיקה ופיתוי, אבל לא צריך להגיש לנו את הרמזים האלה בכפית גלידה. לעזאזל, יש כאן אפילו דמות בשם מר המלין.
שמישהו ירגיע את הילדים האלו
אה, נכון, יש כאן גם דמויות, ואפילו יותר מדי. במרכז העלילה נמצאת חבורה של ילדים שמסיבות שונות נמנעו מהגלידה הקטלנית. ג'ראלד, הגיבור הראשי, ניצל בזכות אי-סבילות ללקטוז (צ'ארלי זלצר); ליזי, אחותו הגדולה, מתמודדת עם שיתוק רגעי, אבל מצליחה להקיא את שאריות הגלידה באמצעות טריק מוזר שקשור למברשת שיניים חשמלית; חבריו לכיתה טומי המבריזן (שיילו או'ריילי), מיה הבולמית בעל כורחה (קיורי מירזה וולדמן) ועוד כמה צעירים מנסים להתמודד עם המצב, או לפחות לשרוד אותו. בסצנת ארוחת ערב די מייגעת תוכלו לפגוש את ההורים: האב עורך הדין (בגילומו של איליי רות' עצמו) והאם (קארן קליש).
ריבוי הדמויות לא בהכרח מעשיר את הסרט; לעיתים הוא דווקא מדגיש עד כמה הפיתוח שלהן חסר. חלק מהן זוכות לאפיון בסיסי בלבד, אחרות נעלמות מהר מדי, ורובן רחוקות מלהשאיר רושם. גם המשחק סובל מחוסר אחידות: יש הופעות שעובדות טוב יותר מאחרות, אבל הדמויות בכללותן מתקשות לעורר עניין רגשי שיחזיק את הצופה מעבר לרצח הבא.
מהצד השני של המתרס נמצאים הילדים הנגועים, שמסתובבים במבט זומבי, עם שאריות גלידה סביב הפה, ורוצחים מבוגרים כאילו הם משתתפים בתחרות יצירתית במיוחד. חלק מהילדים נראים משכנעים למדי בתור מפלצות קטנות, ובהם הילדה הבולטת שמופיעה גם על הפוסטר. אחרים, לעומתם, נראים מעט משועממים, כאילו מישהו שכח להסביר להם מה הם עושים על הסט.
לא פשוט לביים ילדים, בטח בסרט אימה שדורש מהם להשתתף בסצנות אלימות ומוגזמות. ובכל זאת, הבימוי והעריכה היו אמורים לייצר תוצאה אחידה ומשכנעת יותר. בכמה רגעים שמתי לב לילדים שמופיעים בפריים במקום מסוים, ובשוט הבא נמצאים מאחורי דמות אחרת, במיקום שונה ממה שראינו קודם, אלא אם הגלידה הקסומה הקנתה להם גם יכולת טלפורטציה. אלו פרטים קטנים, אבל כשהם מצטברים, הם פוגעים באשליה הקולנועית ומזכירים לנו שאנחנו צופים בהפקה שקצת הלכה לאיבוד.
נראה כאילו היה חסר על הסט איזה מבוגר אחראי שיעשה קצת סדר בעניין. טוב, ככה זה שהורגים את כל ההורים והמורים, ושהדמות שמגלם הבמאי נעלמת מהמסך בערך אחרי שליש סרט וחוזרת, במצב מסוים, רק ברגעי השיא.
הרבה רציחות, בלי ערך מוסף
העובדה שאת "איש הגלידה” מביים איליי רות' לא צריכה להפתיע אתכם. הבמאי האמריקאי כבר חקר את גבולות האלימות הקולנועית ביצירות כמו סרט הקאלט "הוסטל”, והוא בהחלט יודע כיצד לגרום לצופים להתכווץ בכיסא. למרות הרבה נפילות לאורך השנים, הגעתי לסרט עם ציפיות מסוימות לפאן טהור כי אני מעריך את העבודה של רות' ונהנה מרוב הסרטים שלו. אני מוקיר גם את העובדה שהוא נמנה עם הקולות הבולטים בהוליווד שהתייצבו לצד ישראל בשנים האחרונות, ואפילו פנה לצופים בישראל בהזמנה אישית לראות את הסרט (שאת השם שלו הוא הזכיר גם בעברית. Ish Haglida), כדי לקבל את האסקפיזם שאנחנו כל כך זקוקים לו בימים אלו.
אצלי, סרטי אימה קיצוניים הם גם סוג של אסקפיזם, במיוחד כשהם לא חוסכים בדם ובגועל. "איש הגלידה” הוא בראש ובראשונה פורנו עינויים קולינרי. יש בו הרבה מאוד רציחות, ובסרט טראשי מהסוג הזה זה בהחלט יכול להיות יתרון. הבעיה היא שהאלימות לבדה אינה מספיקה כדי להחזיק סרט שלם.
חשוב לומר שלא הכול כאן נראה רע. הצילום עושה את העבודה, והשימוש של רות' באור ובגוונים, אולי כדי ליישר קו עם טעמי הגלידה, מכניס אותנו לאווירה. עבודת האיפור והאפקטים המעשיים מספקת כמה מהרגעים המוצלחים בסרט, ועיקר ההרג מבוסס על אפקטים מעשיים – לפעמים מוצלחים, לפעמים הרבה פחות. הסרט מתעלה במיוחד כשהוא משתמש במאפייני הגלידות ובדימויים מעולם הילדים כדי ליצור משהו מקורי: סצנה שמשלבת מוח וכיפת גלידה, שימוש יצירתי במתקני גן שעשועים או ציור שמשלב חלקי גופות. אלה הרגעים שבהם אפשר לזהות את הפוטנציאל של הרעיון ואת האפשרות להפוך את עולם הילדות המתוק למשהו מטריד באמת.
למרבה הצער, הרגעים האלה מעטים מדי ביחס לכמות הרציחות. בתחילת הסרט, עצם הרעיון של ילדים שרוצחים את הוריהם באכזריות מספק אפקט הלם ראשוני. אלא שאחרי כמה סיקוונסים של רציחות, העניין מתחיל להתפוגג. אנחנו כבר מבינים את חוקי המשחק, יודעים למה לצפות, והסרט מתקשה לייצר הסלמה דרמטית שתשמור על תחושת ההפתעה.
הבעיה אינה בהכרח בכמות הדם או אפילו במידת האכזריות. סרט אימה יכול לעבוד עם עלילה מינימלית אבל הוא עדיין צריך לגרום לסצנות שלו להרגיש משמעותיות, מפתיעות או מטרידות. כאן, חלק גדול מהן מרגיש כמו אוסף רעיונות שנועדו לזעזע, בלי שנוצרת סביבם חוויה דרמטית של ממש.
התוצאה היא סרט שאורכו כ־86 דקות (ברוטו!), אבל מרגיש לעיתים ארוך יותר. במקום שהחוויה תתעצם ככל שהדקות עוברות, היא מזכירה גלידה בקיץ הישראלי: בהתחלה היא מפתה, אבל ככל שעובר הזמן היא נמסה עד שנותרת ממנה תערובת דביקה ולא ממש מעוררת תיאבון.
נבל שמתקשה להחזיק את המסך
הדיאלוגים בסרט בינוניים במקרה הטוב, ולעיתים נשמעים כמו משהו שנכתב בניסיון לחקות שנינות בלי להבין בדיוק איך היא עובדת. יש פאנצ'ים שמגיעים בתזמון רע, משפטים שאינם נשמעים טבעיים, ורגעים שבהם הדמויות מדברות כאילו הן מודעות לכך שהן משתתפות בסרט אימה ומנסות לספק לצופים את הבדיחה הבאה.
גם המשחק אינו אחיד. צ'ארלי זלצר מתחיל דווקא בצורה מבטיחה, אבל ככל שהסרט מתקדם, הדמות שלו הופכת להיסטרית יותר ולעיתים גם למעצבנת. ארי מילן, לעומתו, כמעט שאינו נדרש לעשות דבר מעבר להגשת גלידה ולחיוך מסתורי, עד לרגעים שחשבתי שהדמות הקפואה שלו היא מטאפורה לפרוזן יוגורט או משהו בסגנון.
תראו, אין שום פסול בנבל שכמעט אינו מדבר. ארט הליצן מסרטי "מפחיד" הוא דוגמה מצוינת לדמות שמצליחה להיות בלתי נשכחת גם בלי להסתמך על דיאלוגים. אבל ארט הוא הרבה יותר מתחפושת מפחידה ואוסף של רציחות: הבעות הפנים, מחוות הגוף, התגובות שלו לקורבנות והיכולת לשלב הומור מרושע עם איום הופכים אותו לנוכחות שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים.
איש הגלידה, לעומת זאת, נשען בעיקר על העיצוב החיצוני שלו ועל הרעיון הראשוני. במשך רוב הסרט, הוא לא מצליח לפתח אישיות קולנועית ברורה או לייצר נוכחות מאיימת במיוחד. לא צריך להפוך אותו לליצן או להעמיס עליו דיאלוגים בכוח, אבל אולי היה מקום להעניק לו מחוות ייחודיות או התנהגות שתהפוך אותו לדמות זכירה ומאיימת יותר. כרגע, גם הוא וגם רוב הדמויות שסביבו מתקשים להחזיק את תשומת הלב.
דם, גלידה ובינה מלאכותית
איליי רות' ספג הרבה מאוד ביקורות לאורך הקריירה שלו, לפעמים בצורה בלתי הוגנת. גם "איש הגלידה” זכה לתגובות שליליות מצד מבקרים וגולשים, ולצערי הפעם קל להבין מדוע.
לפי הדיווחים, תקציב ההפקה עמד על כ־5.5 מיליון דולר. זהו תקציב צנוע יחסית בסטנדרטים הוליוודיים, אבל הוא בהחלט מאפשר ליצור סרט אימה אפקטיבי. כשמשווים את התוצאה לסרטים עצמאיים כמו ״אובססיה״, שהצליחו להפיק הרבה גם מתקציב מצומצם, קשה שלא לתהות מדוע רות׳ לא הצליח להוציא יותר מהרעיון ומהמשאבים שעמדו לרשותו.
הסרט עורר דיון סביב שאלת השימוש בבינה מלאכותית (AI) בחלק מהסצנות. באוגוסט 2026 דווח כי רות' אישר שהטכנולוגיה שימשה בחלק קטן מכמה סצנות, לאחר שבתחילה תיאר את תהליך יצירת האנימציה באופן שלא הבהיר את היקף השימוש בה. בהמשך הוא הודה שלא דייק בתיאור תהליך היצירה, והסביר שהטכנולוגיה והיצירתיות השתלבו בניסיון לממש את החזון שלו.
חשוב להדגיש שלא כל אפקט שנראה זול או מלאכותי נוצר בהכרח באמצעות AI, כי השימוש בבינה מלאכותית יכול להיות לגיטימי מאוד, לפחות בעיניי. הבעיה היא התוצאה שמופיעה על המסך, ובמקרה הזה יש כמה רגעים שבהם הבחירות החזותיות פוגעות בסרט כמעט לחלוטין. רות' הולך בכמה מקרים ליסודות קולנועיים מוכרים כמו קונבנציות של סרטי זומבים (ד"ש לג'ורג' רומרו), ועד לציטוטים ישירים של קלאסיקות קולנועיות או סרטים שעשו באזז בשנים האחרונות, כמו "שעת הנעלמים" שהסרט הנוכחי מרפרר אליו בכמה אופנים לפחות. אבל כשמה שמקיף את הסצנה הוא שגוי, הכול קורס.
באחת הסצנות, רות' יוצר הומאז' לאחד הרגעים הקלאסיים בתולדות בניית המתח בקולנוע: התאספות הציפורים על מתקן השעשועים בסרט "הציפורים” של אלפרד היצ'קוק, שבה האיום המעופף מתגבר בהדרגה מאחורי גבה של הגיבורה, שאינה מודעת למה שמתרחש. ב"איש הגלידה” אנחנו רואים ילדים מטפסים על מתקן מאחורי בחור צעיר שמעשן ומתעסק בטלפון. זה רעיון שאפשר היה לפתח לכדי סצנה מטרידה, אבל אפקט החול המלאכותי שמופיע כשהילדים כבר מסתערים, פוגע באמינות שלה והופך אותה למגוחכת.
גם קטעי הווידאו הגנריים שמופיעים בסיפור הרקע של הנבל אינם עוזרים. במקום להעמיק את המסתורין או לבנות עולם בעל חוקיות ברורה, הם הופכים חלק מההסברים למגוחכים ומקשים לקחת את הסיפור ברצינות. במקביל, אנחנו מקבלים כומר שנמצא בתוך מקרר ומספר משהו על מכשף, קללה וראשים ערופים, או כל דבר אחר שהסרט רוצה שנאמין שהוא מסביר. בלי ספויילרים, סיפור הרקע כאן כל כך מוזר שהוא גורם לסיפור של "סיוט ברחוב אלם" (שהוא בהחלט שואב ממנו השראה) להיראות כמו דוקו ריאליסטי. למעשה, העובדה שהוא מסופר בתוך מקרר הוא הדבר הכי נורמלי כאן.
סרט שהוא קלוריות ריקות
אפשר כמובן לטעון שזו בדיוק הכוונה: סרט קאמפי, אבסורדי ומוגזם, שמבקש מהצופים לא לקחת אותו ברצינות. סרטי אימה מהסוג הזה יכולים להיות מהנים במיוחד כשהם מבינים את האבסורד שבהם ומנצלים אותו לטובתם. אבל כדי שקאמפ יעבוד, הוא צריך להיות מודע לעצמו, וההומור צריך להיות מתוזמן היטב. כדי שאלימות תעבוד, היא צריכה להפתיע, לזעזע או להצחיק. וכדי שסיפור על קללה על־טבעית יעבוד, הוא צריך לפחות להצליח ליצור עולם שהצופה מוכן להיכנס אליו.
"איש הגלידה” אינו מצליח לממש אף אחד מהכיוונים האלה באופן עקבי. הוא אינו מפחיד מספיק, אינו מצחיק מספיק ואינו מופרע מספיק כדי שהגזמה תהפוך ליתרון. גם אם אנחנו מזכירים לעצמנו שמדובר בטראש, טראש אינו פטור מבימוי, מעריכה ומבחירות אמנותיות מוצלחות. מעניין בהקשר הזה שהתסריט של הסרט, שכתב רות' יחד עם נואה בלסון, נולד כבר ב־2003, אחרי הצלחת סרטו "קדחת הבקתה”. במשך שנים הם התקשו למצוא מימון לפרויקט, בין היתר בגלל הרעיון הקיצוני של ילדים שרוצחים את הוריהם ואת מוריהם. רות' החזיר אותו לחיים עשרות שנים לאחר מכן, כחלק מהשקת חברת ההפקה שלו, The Horror Section.
לפי רות׳, רצף ההתרחשויות בבית הספר נועד להיות אחד ממוקדי השיא של הסרט: הוא נמשך כ־30 דקות, כלל כמאה שחקנים צעירים ונבנה בהשראת סצנת קרב אומהה ביץ׳ ב״להציל את טוראי ריאן״. זו שאיפה מעניינת, אבל היא גם ממחישה את הפער בין היקף הרעיון לבין התוצאה. במקום שהממדים החריגים של הסצנה ייצרו שיא קולנועי בלתי נשכח, הסרט מתקשה להפוך את הגודל, האלימות והכאוס לחוויה שיש לה קצב ומשקל דרמטי. הרעיון המקורי עדיין מסקרן, אבל הביצוע אינו מצליח למצות את הפוטנציאל שלו.
הפוטנציאל המטריד של הרעיון אינו מסתכם בילדים רצחניים. יש בו גם היפוך של אחד ממנגנוני הביטחון הבסיסיים ביותר שלנו: האמונה שהמבוגרים אחראים לשמור על הילדים, ושבית הספר והבית הם מקומות מוגנים. כשהילדים הופכים לאיום והמבוגרים מאבדים שליטה, הסרט יכול היה ליצור אימה שנוגעת גם בפחדים מוכרים מאוד. למרבה הצער, הוא מעדיף ברוב הזמן להציג את התוצאה האלימה של ההיפוך הזה, במקום לפתח את המשמעות שלו.
השורה התחתונה: הגלידה הזאת פשוט לא טעימה
״איש הגלידה״ הוא הזדמנות מבוזבזת. יש כאן רעיון מופרך ומקורי, כמה רגעים יצירתיים ובמאי שכבר הוכיח שהוא יודע לגרום לצופים להתכווץ בכיסא. אבל הפעם, בין הדם, הגלידה והניסיונות להצחיק, הלך לאיבוד הסרט שהיה יכול לצאת מכל זה. האלימות אינה מתפתחת לכדי חוויה מספקת, הדמות המרכזית אינה מצליחה להפוך לנבל בלתי נשכח, והסרט מתקשה למצוא את האיזון בין אימה, הומור ואבסורד.
הצפייה ב״איש הגלידה״ דומה לכניסה לגלידרייה האהובה עליכם והזמנת מנה שמשלבת את כל הטעמים בתפריט. על הנייר זה נשמע כמו פינוק יוצא דופן, אבל לפעמים דווקא הניסיון לשלב הכול הוא זה שהורס את החוויה. במקרה הזה, הגלידה לא רק נמסה בדרך – היא פשוט לא טעימה.
🩸 מנסים להישאר בחיים מבחינה כלכלית? הנה כמה המלצות והטבות שוות רצח לגולשי האתר.
📅 מחפשים להכניס את האימה הביתה? בקרו בחנות העיצובים שלנו .
💀 מחפשים פרסום קטלני במיוחד? בואו לשמוע על אפשרויות הפרסום באתר עולם האימה .
🕷️ נמות מאושר אם תתמכו באתר ותעזרו לנו לגדול כמו מפלצת.
