“הם באים בלילה” – עוד סרט של ניקולאס קייג’, עוד סרט מפלצות | ביקורת
כשאתם שומעים את המונח “סרט אימה עם ניקולאס קייג'”, על מה אתם חושבים? השחקן הוותיק והעמוס מאוד, עם יותר מ-150 קרדיטים וכ-15 סרטי אימה ברזומה שלו (רובם בשנים האחרונות), קיבל – די בצדק – שם של שחקן שלא עושה יותר מדי סלקציה בבחירות שלו. עם כ-5-4 סרטים בשנה, חלקם הגדול מאכזב, אי אפשר אחרת. אז כשיוצא עוד סרט אימה עם “קייג’י”, הרבה מאוד חובבי אימה מגחכים ומנמיכים ציפיות. מצד שני, קייג’ עצמו עדיין עושה את העבודה ברוב המקרים, ואחת לכמה שנים יש סרט שווה באמת שלו, כמו לדוגמה ,”לונג לגס” עטור השבחים.
“הם באים בלילה” (Arcadian במקור) הוא סרט מפלצות, שמזכיר מאוד ברעיון שלו כמה סרטי מפלצות מהשנים האחרונות, בו קייג’ וילדיו נאבקים על חייהם מול מפלצות שתוקפות בשעות הלילה, בעולם כמעט אפוקליפטי. זה סרט די בינוני, מתאים הרבה יותר לצפייה בשעות הערב מאשר בקולנוע: הוא אמנם הוקרן בישראל לפני כמה חודשים, אבל ברחבי העולם עצמו גרף סכום מינימלי של כמיליון דולר בלבד (תקציב הסרט לא פורסם, אבל מטבע הדברים הוא די מינימלי).
אז הרשיתי לעצמי לוותר על ההקרנות שלו על המסך הגדול ולהמתין עד שיהיה זמין לצפייה ביתית נוחה. הם שווה להקדיש לו קצת פחות משעה וחצי מהחיים שלכם?
הם באים בלילה מציג: אותה מפלצת בשינוי אדרת
אחת מנקודות החולשה של סרטי הישרדות פוסט אפוקליפטיים, בעיניי, הוא הפתיחה שלהם. האתגר הוא לנסות להציג את העולם החדש, כולל הסיבות להרס וחוקי המשחק העיקריים, תוך כמה דקות. יש סרטים שבוחרים לעשות את זה עם פלאשבקים, מהדורות חדשות, כותרות עיתונים וכן הלאה. “הם באים בלילה” החליט לעשות את זה בסצנה בה אנחנו עוקבים אחרי קייג’, שבהמשך נבין שהוא מגלם כאן אבא בשם פול. הוא רץ על נפשו ברחובות עיר הרוסה ומגיע לבית, בו שני תינוקות. הציניקנים יטענו שאופן הצגת העולם בו מתרחש הסרט, בצורה הזו, נעשה במידה רבה מטעמי חיסכון.
משם אנחנו עוברים 15 שנה קדימה, בעזרת טייטל חסכוני, ומגלים שאותם שני תינוקות הם הבנים של פול: ג’וזף (ג’יידן מרטל, ביל בסרטי “זה”, “רצח כתוב היטב”, “וינסנט הקדוש”) המופנם אך החכם, עם תחביבים מוזרים כמו שחמט ותיקון מכוניות; ותומאס (מקסוול ג’נקינס, “אבודים בחלל”, “ג’ו בל”) הבעייתי יותר, שאוהב לבקר בחוות רוז – מקום בו יש קבוצה קטנה של שורדים. הוא עושה שם משימות שונות, בעיקר מיותרות, אבל מחכה בעיקר להיפגש עם הבת היפה של בעלי החווה, שארלוט (סיידי סוברל, שגילמה את פיית האוויר חובבת הברקים בסדרת הטלוויזיה “גורל: סאגת ווינX” ושיחקה בתפקיד משני ב”סלטברן” עטור השבחים).
אהה, כן. ויש גם את הסיפור של המפלצות. בעולם בו מתרחש הסרט, אנחנו – וגם הדמויות – לא מבינים בדיוק מה קרה לעולם. יש כמה רמזים, כמו העובדה שהאיכות של המים והאוויר רחוקה מלהיות מושלמת, או שאולי הייתה מלחמה. הסרט “מתקמצן” ולא מציג יותר מדי משגרת החיים הפוסט אפוקליפטית, ככה שקשה היה לי להבין כיצד בדיוק הדמויות שורדות 15 שנה, ממה הן מתקיימות ואיך, למשל, הדמות של ניקולאס קייג’ מצליחה להישאר מגולחת ומסודרת כשאין אספקה סדירה של מוצרים בסיסיים (לעזאזל, אולי היא אפילו עשתה השתלת שיער!). מה שבטוח הוא שיש מפלצות, שלא ברור איך הן הגיעו לעולם, אבל הן תוקפות רק בלילה, ולכן חשוב להישאר בבתים אחרי שהחשיכה יורדת, להגן על הבית היטב וכדומה.
אם הקונספט הזה נשמע לכם מוכר, זה לא מקרי. בערך בזמן בו “הם באים בלילה” בא לבתי הקולנוע בישראל לתקופה קצרה, הוקרן “מקום שקט: היום שהיה”, הפריקוול של סדרת הסרטים שזכה להצלחה מרשימה מאוד בעולם (יותר מ-260 מיליון דולר ברחבי העולם). הקונספט של הסרטים די דומה, עם כמה הבדלים מינוריים: לדוגמה, מפלצות שתוקפות כשהן שומעות קול, מול מפלצות שתוקפות בשעות הלילה. אין ספק ש”מקום שקט: היום שהיה” הוא סרט מוצלח ומשמעותי יותר מכל הבחינות, כמו שנכתוב בביקורת שתעלה במדור ביקורות האימה שלנו בקרוב.
זו גם אחת הבעיות העיקריות של “הם באים בלילה”, שלא מחדש יותר מדי. הקונספט של סרטי מפלצות או שדים שתוקפים קבוצה קטנה של אנשים, לרוב במרחב כפרי או נטוש, די חזר בשנים האחרונות. כדי ליצור עניין ולהגדיל את ממד הסכנה, יש כאן כמה חוקים שצריך לעמוד בהם, או בעיקר להימנע מלעשות אותם: לא לעשות רעשים (סרטי “מקום שקט” או “השתיקה”), לא להתבונן בצורה ישירה ביצורים (“קופסת הציפורים”), לא לעזוב את החבל (“לא לשחרר לעולם”), לא לשחרר את הילדה הערפדית או לחשוף את הפנים (“מתוקה רצח”) וכן הלאה.
ברור שבסרטים מהסוג הזה, הדמויות יתקשו לקיים את התנאים, מה שיוצר את המתח ומעמיד אותן בסכנה. גם ב”הם באים בלילה” זה קורה, כשאחד הילדים מאחר כי ככה זה עם נשים, האבא יוצא לחפש אותו ודברים יוצאים משליטה. האיום מהמפלצות הופך למוחשי יותר, במיוחד כשאחת הדמויות נפגעת, כשהמפלצות מנסות ובשלב מסוים גם מצליחות לחדור את הבונקר.
נקודת החוזקה: המפלצות
כמו שאולי כבר הבנתם, תסריט ומקוריות הם לא הצד החזק של “הם באים בלילה”. המשחק נע בין בינוני למוצלח, ונראה שהשחקנים נאבקו לפרקים עם דיאלוגים חלשים או העובדה שלדמות שלהם אין באמת עומק רגשי, כך שהדרמה שעומדת במרכזם של סרטים מהסוג הזה קצת נשארת מאחור. היחסים בין האחים וביניהם לבין אביהם מוצגים בצורה מעניינת לפרקים, אבל שגרתית בחלקים אחרים. סיפור האהבה של אחד הבנים עם בת החווה היפה מוסיף לסרט קצת תמימות, אם כי חושף אותנו לכמה דמויות משנה שההתנהגות שלהם כלפי הגיבורים נראית קצת לא ברורה.
אנחנו לא מגיעים לסרטים מהסוג הזה כדי לחפש היגיון, עומק רגשי או דרמה מרגשת – גם אם הם יכולים לשדרג את הסרט בכמה דרכים – וכאן התמונה קצת יותר חיובית. את הסרט ביים בנג’מין ברוואר, שם די אלמוני לצופה האימה הממוצע. זה הסרט השלישי שלו בסך הכול, כשהקודם היה מותחן משטרה בשם “האמון” שביים יחד עם אחיו, בכיכובו של אחד בשם ניקולאס קייג’. בין לבין הוא גם ביים כמה קליפים, למשל של גס’טין ביבר, כך שמדובר במישהו שכן אמור להכיר את ז’אנר האימה. גם המפיק מייק נילון, שכתב כאן את התסריט, יודע משהו על ניקולאס קייג’. מספרים שהוא גם הסוכן, המנהל והשותף להפקה של קייג’י, ככה שכנראה היה די פשוט לגייס את השחקן העסוק לסרט הזה. מה גם שקייג’ עצמו הוא אחד המפיקים. בקיצור, הבנתם את הרעיון.
הפילמוגרפיה של בראוור והשותפים ליצירה לא מרשימה כל כך, נכון לעכשיו, אבל העובדה שכן הולכת לזכותו היא שבראוור היה אחראי על האפקטים בכמה סרטים, בראשם “הכל בכל מקום בבת אחת” עטור השבחים, אותו הפיק מייק נילון. למרות התקציב הנמוך, המפלצות כאן נראות לרוב די מרשימות, אפילו מאיימות לפרקים. זה לא מובן מאליו, כי בחלק גדול מסרטי המפלצות הרגעים החלשים ביותר הם אלו בהם הצופה נחשף למראה המרושל והבלתי אמין של היצורים, מה שמעלה גיחוך. אמנם קטעי המפלצות אינם אחידים ברמה שלהם וגם באופן שבו הם מציגים את ממדי האיום שלהם, אבל חלק גדול מהם כן עובד, במידה כזו או אחרת.
יש שיגידו שזה מעט מדי ומאוחר מדי, במיוחד על רקע העובדה שבחלק מהסצנות האלה, בחר הבמאי בצילום שייקי שמקשה עלינו לראות את מה שאמורים לראות. ברמה התוכנית הסרט מספק הרבה מאוד שאלות ללא תשובות, ונגמר בצורה שבה חלק מהדמויות אמנם שורדות, אבל עדיין לא יודעים יותר מדי על מה שמחכה בחוץ, מה המפלצות האלה בכלל ומה קרה לעולם. יכול להיות ש”הם באים בלילה” היה עובד יותר בתור סרט מקדים או אפילו מיני סדרה, אבל בהתחשב בביצועים בקופות ובביקורות הפושרות (גם אם ממש לא נוראות מדי!), קשה להאמין שזה יקרה.
האם לראות את הם באים בלילה?
“הם באים בלילה” יכול להעביר לכם קצת יותר משעה ועשרים של צפייה סבירה, אבל קשה לומר שהוא מהנה מדי לכל אורכו, ובטח לא זכיר. יש בו אווירה קודרת לפרקים וכמה רגעים מוצלחים, בעיקר בחלק האחרון. מצד שני, היו הרבה מאוד פגמים, לדוגמה ברמת התסריט, הדמויות ובניית העולם. הסרט רחוק מלהיות מותח, מפחיד או מגעיל מדי (למרות שזכה לדירוג R), ואפשר למצוא סרטי מפלצות מוצלחים הרבה יותר, כולל כאלה שיצאו ממש בסמוך אליו.
החדשות הטובות הן שממש בקרוב נראה כנראה עוד כמה סרטי אימה של ניקולאס קייג’.
