כשמלך החיות הורג: ביקורת על הסרט “טרף” (ההוא עם האריה, לא החייזר)

לפני כמה חודשים, ביקרתי בספארי ברמת גן עם המשפחה. מלאי התרגשות, נהגנו עם הסוזוקי קרוסאובר שלנו לתוך שטח האריות כדי לפגוש את מלך החיות, שהילדות הכירו עד עכשיו רק מהספרים ומהטלוויזיה. ההתרגשות הייתה בשיאה. נסענו לאט בתוך גוב האריות, אימצנו את העיניים וכמעט לא ראינו דבר – למעט אולי לביאה שהייתה שקועה בחלום עמוק הרחק מאיתנו. בדיקה מדעית קצרה הראתה לנו שבניגוד למה שחלק מהישראלים עושים, אי אפשר להאשים בכך את הנהלת הספארי וגם לא את מזג האוויר הישראלי הלוהט. נראה שהתנהגות האריות הייתה בסך הכול תקינה, בסך הכול. אריות נוהגים לישון כ-21-20 שעות ביממה מסיבות אבולוציוניות של שמירה על האנרגיה, ככה שרוב הסיכויים שתיתקלו באריה כשהוא מנמנם או מחפש מחסה ממצלמות של אנשים. חששתי שזו תהיה אכזבה מסוימת עבור בנותיי, שגדלו להאמין שהאריה אוהב לאכול תותים בכמויות מסחריות, יוצא למשימות מחקר בג’ונגל בעקבות ארנב מסתורי כשהוא מלווה בג’ירפה, בונה ארמונות בחוף הים או עולה על גלגל ענק ורכבת הרים בלונה פארק – אבל כנראה שיש רק משהו אחד אמין פחות מסרטי אימה, והוא ספרי ילדים. למרבה המזל לא נרשמה במחוזותינו אכזבה, כי ראינו מספיק חיות אחרות מהספרים ומהטלוויזיה.

במידה מסוימת, סרטי אקשן ואימה המעמידים במרכז את ניסיונות ההישרדות מול אריות זועמים הרגישו לי עד עכשיו כמו אותם אריות: מנומנמים ודי מייגעים. הם משתייכים לתת זאנר של סרטי ההישרדות (Survival Films), בהם דמות אחת או יותר מנסים לשרוד באופן פיזי מול איום. בעוד שיש סרטי הישרדות די מוצלחים שמעמידים במרכזם תנינים, נמרים, דגים, כבשים או את הטבע עצמו, הסרטים על אריות היו די זניחים למיטב זכרוני למרות (ואולי בגלל) שהאיום כאן הוא מהגדולים  שאפשר לדמיין. פעמים רבות היו אלה סרטי טלוויזיה דלי תקציב, כך שהתוצאה נעה בין בלתי ריאליסטית למגוחכת לחלוטין. לכן כשניגשתי לראות את הסרט “טרף” (Beast), שהוצג לאחרונה בקולנוע, הייתה עם ציפיות מעורבות. מצד אחד, יש כאן כוכב הוליוודי מוערך, במאי מיומן ותקציב שאפשר לעבוד איתו. מצד שני, זה סרט על אריה שתוקף בני אדם. 




אל תעירו את מלך החיות

התלונה הראשונה של הצופה הישראלי לגבי הסרט טרףהיא תרגום השם שלו. אפשר להתווכח האם טרףוחיה” (השם במקור) הם בעלי אותה משמעות בערך, אבל קשה להתעלם מכך שממש באותו הזמן עושה כותרות רבות ברחבי העולם סרט בשם הטרף” (במקור, הפעם מדויק: The Prey) שמוקרן בדיסני פלוס. אתם אולי מכירים אותו בתור הסרט החמישי והדי מוצלח בסדרת הטורף“, שהתחילה אי שם ב-1987 והציגה את המלחמה של ארנולד שוורצנגר עם חייזר אימתני ומכוער במיוחד, ככה ששמות הסרטים מבלבלים מאוד. 

האמת היא שאולי אפשר לתת נקודת זכות למתרגמים שיצרו את הבלבול הזה מפני שהעלילה של טרףוהטרףהיא די דומה, כפי שכבר ציין יאיר רווה בביקורת המשותפת שלו לשני הסרטים: כל מה שצריך לעשות הוא להחליף בין החייזר הרצחני לאריה טורף, שניהם טובחים בבני אדם ללא הכרה, ונקבל בערך את אותו רעיון. ואגב, אם אתם נמנים על עכברי האימה יכול להיות שתחושת הבלבול שלכם תהיה גדולה עוד יותר מכיוון שב-2007 יצא מותחן אימה זניח על משפחה אמריקאית שבמהלך טיול באפריקה מותקפת על ידי… אריות. גם הסרט הזה זכה לשם “Prey”, כלומר “טרף”. טוב, הבנו. אריות הם חיות טורפות, ולכן הצעד המתבקש הוא לקרוא לסרטים על אריות בווריאציות שונות של “טרף”. יהיה נחמד אם הסרטים הבאים של אריות, או התרגום העברי שלהם, יהיו עם שמות קצת יותר מקוריים.


Shop Now


טוב, נחזור לסרט. סצנת הפתיחה של הטרףמסבירה לנו למה אותו אריה אינו מציית לכאורה לחוקי הטבע: קבוצת ציידים מפוקפקת למראה מגיעה לפארק הלאומי קרוגר בדרום אפריקה, מהגדולים בסוגו בעולם, לו שטח הדומה לזה של מדינת ישראל. היא צדה להקת אריות שלמה למטרות מסחריות, כי מסתבר שאריות שווים הון תועפות. הם מצליחים במשימה שלהם למעט אריה אחד שמצליח לברוח ובדרך הורג כמה ציידים. זמן קצר לאחר מכן מגיעים לאותה שמורה דר נייט סמואלס (אידריס אלבה המצוין) ושתי בנותיו המתבגרות: מרדית, או בקיצור מר” (בגילומה של איאנה האלי) ונורה (לורה גפריס). השלושה עברו לאחרונה טרגדיה: ההורים נפרדו, וזמן קצר לאחר מכן אם המשפחה נפטרה מסרטן. הבנות נוטרות טינה לאביהן, שנטש לטענתן אותן ואת אימן ברגעים הקשים. המסע לאפריקה הוא טיול שורשים בכפר בו האם המנוחה גדלה וניסיון לאחות מעט את השבר המשפחתי. השלושה פוגשים את “הדוד” מרטין (שרלטו קופלי), חברו משכבר הימים של ניייט, ביולוג האחראי כיום על השמורה ומתנגד נחרץ לציידים. הארבעה יוצאים למסע בספארי. לאחר כמה צילומים מרהיבים של בעלי חיים וריבים מטופשים על כובעים, הם מגיעים לכפר מקומי ומגלים שתושביו נהרגו בצורה אכזרית. אתם כבר יכולים להסיק מי אחראי לזה. רמז: יש לו רעמה זהובהחומה, ואתם רועדים וממש דואגים כשהוא שואג.

Load WordPress Sites in as fast as 37ms!

ספר ילדים? יותר כמו סרט אימה

הסרט מבוסס על סיפור מאת ג’יימי פרימאק סאליבן, שגם משמשת אחת המפיקות שלו בפועל, ותסריט של ריאל אנגל (שהיה אחד מהכותבים של שני מותחני פעולה של ליאם ניסן, “נון סטופ” ו”הנוסע”). גם אם סביר להניח שהשניים לא שאבו השראה מספר הילדים הישראלי הקלאסי של תרצה רות, “האריה שאהב תות”, אפשר לראות דמיון מסוים בין היצירות. הגיבור האמיתי של “טרף” לפי הניתוח הזה הוא אריה שאוהב לאכול רק בני אדם: לא דייסה, לא גבינה ואפילו לא תות פשוט, אלא רק בני אדם. אחרי שאמא שלו הלביאה נורתה למוות, הוא בכה ורצה רק להרוג בני אדם. לג’ונגל שבו הוא גר הגיעו מדי פעם אנשים, חלקם ציידים וחלקם תיירים. פעם אחת הלכה משפחה לג’ונג’ל ההוא ונתקלה באריה ששואג לעברה. כולם נבהלו מאוד כי הם לא מבינים את שפת האריות וחשבו שהאריה רוצה לטרוף אותם. הם צדקו.

בכל אופן, מאותו הרגע שבו האריה מפסיק לנום לו ויוצא למסע נקמה בכל מי שפולש לטריטוריה שלו, הופך הסרט למסע הישרדות עמוס איומים. המסע הזה יכלול כמיטב המסורת דמות פצועה ומרותקת משך רוב הסרט, גיפ שלא מתניע וחוסר יכולת לתקשר עם העולם החיצון בהיעדר קליטה סלולרית. כאן כבר אפשר לציין לטובה את הבימוי של האיסלנדי בלתזאר קורמאקור, שמנוסה בהצגת סיפורי הישרדות של האדם מול הטבע: באוורסטהמהוקצע מ-2015, למשל, או בדרמה האיסלנדית The Deep. יחד עם הצלם הצרפתי הוותיק פיליפ רוסלו (זוכה האוסקר על נהר זורם ביניהם“), השניים מצליחים להעביר את האיום שבסוואנה בצורה מרשימה. הסרט מצולם נהדר ומשתמש בשוטים ארוכים מנקודת מבטם של הגיבורים שמציגים איך הם רואים (ולפעמים מפספסים) האת האיום הנמצא סביבם כמעט תמיד: ממש כמו ב”מיץ פטל”, האריה שלנו אוהב להסתתר לפעמים מאחורי שיח רחב. ככה שבחלק מהמקרים חיפשתי בפריים גם ג’ירפה.

גם בהיבטים האחרים של הפקת הסרט, למשל הסאונד או העריכה, נוצר הרושם שיש יד מיומנת מאחורי הקלעים. הצוות עושה את המקסימום מהלוקיישן הדי מצומצם ומהעובדה שהתקציב כאן (כ-36 מיליון דולר) הוא אמנם סביר אבל לא מתקרב כמובן לבלוקבאסטר הוליוודי. רואים את זה בחלקים מסוימים. האריה כמיטב המסורת בשנת 2022 הוא דיגיטלי, התוצאה משכנעת לפחות ברוב המקרים. כך גם לגבי המשחק של רוב השחקנים בקאסט הדי מצומצם, בניצוחו של אלבה שמצליח להכניס קצת עומק לדמות. כיאה לסרט שרוב הקאסט שלו מורכב מכהי עור הוא מעלה כמה סוגיות אקטואליות רלוונטיות, לדוגמה על חזרה לשורשים של האדם השחור. יש גם דאגות סביבתיות רלוונטיות על ההשלכות של הפגיעה של האדם בטבע, נושא שחוזר בסרטי הישרדות רבים.



טרף קל, בחסות חוסר ההיגיון ההוליוודי

לא הכול מושלם כאן, כמובן. הסרט מעט מבולגן לפרקים ולא אחיד בקצב שלו, כך שמרגישים שחלקים מסוימים ממנו מעט נמרחים. הוא גם מאבד קצת מומנטום לקראת הסוף, כשהעימות האחרון עם החיה מעט מאכזב. לצד כמה רגעים מותחים באמת יש רגעים בהם הדמויות נוקטות בחוסר היגיון, ויש שיגידו טיפשות מסוימת, כי ככה הרי יוצרים מתח בסרטים: צעקות וקריאות בקשר ברגעים הכי לא מתאימים, למשל, או יציאה מהמסתור דווקא בזמנים היותר מסוכנים. אנשים שמכורים לאימה יציינו שאין כאן מספיק הפחדות, הבהלות, גופות או איברים מרוטשים כדי להסביר מדוע אפשר להתייחס לטרףבתור סרט אימה לכל דבר ועניין. אבל לדעתי – סרטי הישרדות המציגים התמודדות מול פחדים ואיומים בהחלט נכנסים ברוב המקרים להגדרה הזו. 

טרףמצליח בסך הכול לספק תמורה ראויה למחיר הכרטיס או לזמן הצפייה הדי מצומצם בו, העומד על כשעה וחצי. הוא רחוק מלהיות מושלם, למשל ברמת התסריט, אבל מצליח לשמור על מספיק עניין ומתח. לא בטוח שהוא יעשה לכם חשק לבקר בספארי באפריקה, אבל תמיד יהיה לנו את רמת גן. ואם גם שם האריות ימשיכו לישון, ננסה את ספרי הילדים. שם האריות הרבה יותר מגניבים ומעניינים, כי כמו שכתב (בערך) אמי רובינגר: במציאות אין אריות כאלה וגם לא יכול להיות. לא בג’ונגל, ולא בסרטי זוועות.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *