“לא לזוז” של נטפליקס לא ישאיר אתכם מרותקים, אבל יעיל לפרקים | ביקורת
אם הייתה איפשהו רשימה של עשרת הדיברות לסרטי אימה, יכול להיות ש”לא תזוז” היה מדורג במקום גבוה מאוד. כולנו מכירים את הסצנות בהן הגיבורים מסתתרים בפני רוצח סרדתי, נבל, מפלצת או כל דבר אחר, בדממה מוחלטת, מודעים לכך שכל קול עלול לגלות אותם (וכמובן שהם יעשו הרבה מאוד רעשים מיותרים, כדי ליצור מתח וכדומה). לכן כששמעתי על סרט אימה חדש בנטפליקס בשם “לא לזוז” וקראתי את תיאור העלילה, ידעתי מראש למה מלצפות: מותחן שחלק בלתי נפרד ממנו קשור ליכולת של הגיבורה לזוז, או בעיקר לחוסר היכולת שלה. בתקווה שהמותחן יהיה אפקטיבי ויגרום גם לי להיות מרותק לספה, כמו למשל “לא לנשום” המצוין בו עצרתי את הנשימה יחד עם הגיבורים, או חלק מסרטי “מקום שקט”, בהם גם אני ניסיתי לא להשמיע קול.
“לא לזוז” (Don’t Move) הגיע לקטלוג של נטפליקס לאחרונה, והתברג די מהר במקום הראשון בטבלאות הצפייה. למרות זאת, ואולי בגלל זה, הגעתי מראש עם ציפיות די נמוכות. התקווה הייתה לסרט שיעביר לי משהו כמו שעה וחצי, בלי להפעיל את הראש יותר מדי, כשכל תוספת – נניח, משחק משובח, מתח, סצנות יעילות וכדומה – הוא בגדר בונוס. החדשות הטובות הן שהסרט סיפק בגדול את הסחורה, אבל ממש לא הציע הרבה יותר מכך.
כשניסיון להתאבדות הופך למסע הישרדות
“לא לזוז” מתחיל בצילומי נוף פנורמיים, כיאה לסרט אימה שיכלול הישרדות של אישה מול אדם מטורף, אבל גם איתני הטבע. הגיבורה היא בחורה בשם איריס (קלסי אסביל, שאנחנו מכירים בעיקר מהטלוויזיה ומסדרות כמו “ילוסטון”, “שני מלכים” של דיסני ו”זאב צעיר”) מגיעה לשם, לכאורה כדי לטייל וליהנות מהנוף. מהר מאוד אנחנו מגלים שהסיבה שונה, כשאנחנו רואים אתר הנצחה של בנה. בהמשך נבין שהוא נפל מאותו מצוק אל מותו, ושהאם האומללה נמצאת שם כדי לעשות את אותו הדבר בדיוק.
פתאום, היא שומעת קול של בחור מסתורי, אדיב אבל קצת קריפי למראה (פין ווילטרון, מועמד לשני פרסי אימה על “אימה אמריקאית: פריק שואו” ו”הרצח של ורסצ’ה: סיפור פשע אמריקאי). הוא מציג את עצמו בשם ריצ’ארד, מספר לה קצת על הסיפור האישי שלו שכולל טראומה דומה, ומנסה לשכנע אותה לא לקפוץ בעזרת כמה משפטי העצמה, שכנראה מצא בגוגל.
מפה לשם זה עובד. איריס מקשיבה לו ומתלווה אליו. כשהשניים מגיעים למגרש החנייה של שמורת הטבע, בו אנחנו מגלים שהבחור לא יודע להחנות את הרכב, אנחנו מבינים שהכול מתכונן: הוא הוא דוקר אותה עם מטריה (!). בהמשך היא תגלה שהוא הזריק לגוף שלה חומר שקר-כלשהו, שיגרום לה לאבד בהדרגה את השליטה על הגוף מסיבות שקר-כלשהן ביולוגיות, כך שתוך משהו כמו 20 דקות היא תהיה משותקת לחלוטין, והוא יוכל לבצע בו את זממו במהלך סוף השבוע, בבקתה מבודדת.
איריס, שעד לפני כמה דקות חשבה להתאבד, מגלה את יצר ההישרדות ומתחילה להיאבק על חייה מול הרוצח הסדרתי המסתורי, ובשלבים מסוימים גם איתני הטבע (נמלים, נהר סואן וכן הלאה). אנחנו מקבלים מאבק די שגרתי בין חתול לעכבר, עם טוויסט שקשור למרוץ של הזמן, שאמור להוסיף למבנה המתח של הסרט, במיוחד כשהרוצח החביב מפרט כמה וכמה פעמים מה בדיוק אמור לקרות בכל שלב לגוף שלה. כמיטב המסורת בסרטים מהסוג הזה, יהיו כמה ניסיונות הצלה של דמויות שברור לצופה הממוצע שלא יצליחו להציל את הדמות – כי אז הסרט היה נגמר תוך חצי שעה – ושאולי ייהרגו על ידי הרוצח.
הבעיה: אין מספיק מתח
ל”לא לזוז” יש את כל הפוטנציאל להיות בי-מובי טיפוסי. הבמאים שלו, אדם שינדלר ובריאן נטו, הם די אלמוניים. השחקנים עשו כמה פרויקטים יפים, בטלוויזיה ובקולנוע, אבל קשה לומר שהם חלק מ”שוברי הקופות” של נטפליקס, נניח מילי בובי בראון או אדם סנדלר. השם המוכר ביותר כאן, בטח עבור חובבי האימה, נמצא ברשימת המפיקים: סם ריימי הגאון, שאחראי כבמאי על טרילוגיית “מוות אכזרי” המופתית ועל “קחי אותי לגיהנום” המצליח, וכמפיק על סרטים כמו “לא לנשום”, “הטינה” ו-“65”.
התקציב הדי נמוך מכתיב לוקיישן די מצומצם, יש מספר מצומצם של דמויות, והעלילה היא מאוד ישירה ופשוטה. אלו הן החולשות והחוזקות שלו גם יחד. כי אנחנו מקבלים בסופו של דבר סרט שאמנם “זורם”, אבל לעיתים בקצב איטי או מהיר מדי. למרות שהוא מנסה לדמות את הזמן של הצופה לזה של הדמות, לא קיבלתי באופן אישי תחושה של חוסר אונים ופאניקה גם כשהדמות איבדה בהדרגה את היכולת שלה להזיז אצבעות, לזוז, לתקשר וכן הלאה. יכול להיות שחוסר ההזדהות הזה נובע מהקצב הלא אחיד של הסרט, מהתסריט שכולל הרבה מאוד חורים, מדמויות לא מפותחות מספיק או מסיבות אחרות, אבל התוצאה היא בעיקר סבירה.
יכול להיות שחלק מהאשמה היא בתסריט. השחקנים קיבלו מעט מאוד לעבוד איתו, בטח כשהשחקנית הראשית נאלצת לתקשר ברוב הסרט כמעט ללא מחוות פיזיות, באמצעות העיניים וכדומה. הם עשו בגדול את העבודה, אבל היה כאן מקום עצום לשיפור. הדיאלוגים הם אחת מנקודות החולשה העיקריות של הסרט, כי חלקם נשמעים מכניים או פשוט לא אמינים. כשהנבל המסתורי ממציא סיפורים כדי להפריח את החשדות שעולים אצל דמויות המשנה שאמורות להציל את הגיבורה, קשה לצופה הממוצע להאמין שהן רק “חושדות שמשהו לא בסדר” ולא עושות פעולה יותר אקטיבית שגם תספק להן הגנה אם החשדות האלו יתבררו כנכונים (אנחנו מתכוונים בעיקר אליך, אדון שוטר).
קורה משהו לגוף, אבל למי אכפת מה בדיוק?
אחד המפתחות העיקריים להנאה “לא לזוז”, כמו בהרבה מקרים אחרים, הוא להשאיר את ההגיון מאחור. אם ב“כלואים” עם ביילי מדיסון וג’רי אוקונל היינו צריכים לקבל בהכנעה את נקודת הפתיחה (בחורה שלוקחת חומר שיהפוך אותה למתה למשך פרק זמן מסוים כדי להיכנס לחדר מתים) כדי לקבל סרט מהנה ומותח, גם כאן רצוי להצטייד במידה מסוימת של השהיית אי האמון בפיקציה. למרות זאת, הסרט שומר יחסית על היגיון ומצליח לא להיות אבסורדי מדי.
ייאמר לזכותם של היוצרים שהם לא ניסו לסבך אותנו עם שמות מומצאים של חומרים, תהליכים פיזיולוגיים ומכניקה של הגוף, מה שהיה אולי גורם לשוחרי המדע לחפש כאן כשלים וטעויות של חוסר היגיון. אני למשל זוכר שראיתי את “הסיפור של אדליין” עם אשתי, רופאה במקצועה, שגיחכה בקול למשמע כל מיני הסברים פיזיולוגיים ואנימציות מחשב שאמורות להסביר את מה שקורה על המסך.
“לא לזוז” התמקד בעיקר בשורה התחתונה, והיא התהליכים על הגוף, ממקום בטוח שאולי מודע למגבלות של הסרטים להעביר רעיונות ביולוגיים מורכבים מדי (בין אם נכונים ובין אם לא). יכול להיות שיש כאן כשלים לוגיים, אבל ייאמר לזכותו של הסרט שהוא ניסה להצניע אותם.
כשמזדהים עם… אף אחד בעצם
קושי נוסף הוא שהסרט לא עושה מספיק כדי לפתח את הדמויות, מה שהיה יכול ליצור אולי הזדהות ולהגדיל את האפקט הרגשי – ואגב, העומק הרגשי הזה יכול להיות גם עם הרוצח. ב”פסיכו” הגאוני של אלפרד היצ’קוק אנחנו מזדהים למשך כמה שניות עם החשש של נורמן בייטס שהרכב שהוא מנסה להטביע באגם כדי להעלים ראיות לא יטבע לגמרי, מה שנחשב לאחת הדוגמאות הקלאסיות ליצירת מתח הקשורה לגורל של דמות שאנחנו לא אמורים להיות במתח ביחס אליה.
ב”לא לזוז”, להבדיל אלפי הבדלות, לא גיליתי הזדהות עם אף אחת מהדמויות. התיאור הכללי מאוד שלהן מהפסקאות הראשונות של הביקורת, של אם מתאבלת שרוצה להתאבד או רוצח סדרתי שאוסף ומשתק נשים, נשמר כמעט לכל אורך הסרט. הניסיונות שכן להוסיף עומק רגשי מסוים היו צפויים ונדושים, כמו שיחת טלפון בה אנחנו מגלים שהרוצח הוא בעצם גם איש משפחה, ושיש לו ילדה שמקבלת ציונים טובים בבית הספר, אבל הייתה רוצה לראות יותר את אבא שלה וכן הלאה.
כמו כמה וכמה סרטים שראינו בשנים האחרונות, למשל “מטרה חיה” שמציג את המאבק לחיים ולמוות של אישה ביצ’ית בחנות נוחות של תחנת דלק מול צלף מסתורי, אנחנו מקבלים תחושה שחלק ממה שאנחנו רואים על המסך הוא אקראי. יש הסבר מסוים להתנהגות של הרוצח, אבל הוא דל ולא מספק.
משותקת, אבל לא פראיירית
ייאמר לזכותה של הגיבורה שהיא מתנהלת בצורה רציונלית ונמנעת מטעויות מטופשות שמגדילות את הסיכויים שהיא תמות. התהליך שהגיבורה עוברת, מאישה שרוצה להתאבד לכזו שנאבקת לשרוד בצורה הירואית, נראה בעייתי על הנייר, אם כי לפי הידע הדל שיש לכותב שורות אלה בפסיכולוגיה, יכול להיות שהמצב שמתואר כאן הוא די טבעי: יצר ההישרדות וההישרדות בחיים, שברגע האמת גורם על כל דיכאון, טראומה ורצון לסיים אותם. מספרים שחלק מהאנשים שניסו להתאבד בקפיצה אבל שרדו כדי לספר לחבר’ה, סיפור לפסיכולוג שהם הצטערו על הקפיצה ברגע שהם היו באוויר.
הסרט למעשה מקביל בין התהליך הפיזי שהגיבורה עוברת לבין רעיון כללי ועמוק יותר, שדיכאון או אפילו האבל שחווים אחרי טראומה עלולים לשתק. אפשר לראות אותו אולי כמציג רעיון מטאפורי של התמודדות עם אובדן, שהוא נבל מרכזי כאן (אם תרצו, בערך באותו אופן ש”באבאדוק” התייחס למוות והציג אותו בתור מפלצת שנמצאת במחשכי הבית), בלי יותר מדי עומק.
כל עוד הסרט מתנהל בצורה ישירה “מדי” ומשאיר את הרעיונות המטאפוריים לצופה עתיר הדמיון – אני, למשל, תהיתי ברגע מסוים אם נקבל טוויסט שמסגרתו נבין שהרוצח לא באמת קיים, אלא הוא האלטר אגו של הבחורה שמבטא את המאבק שלה בין החיים למוות – הוא קצת מפספס את האפשרות להיות ייחודי ומעניין באמת. אפילו אם הסרט היה רק גורם לצופה לפקפק מעט במה שהוא רואה דרך הצגת הגיבורה כבלתי יציבה נפשית (כן, כדורים שגורמים להזיות וכדומה), אולי היינו מפעילים קצת יותר את המוח, מנסים להבין מה בדיוק קורה כאן.
האם לזוז לראות את “לא לזוז”?
בחלק גדול מהזמן, “לא לזוז” מתקשה להתרומם או להכניס את הצופה לתחושות החרדה של הגיבורה, ולכן הוא עשוי להיראות שגרתי מדי, לפרקים משעמם. הוא פחות יעיל מסרטים אחרים עם רעיון דומה, שמציגים מרדף של הגיבור או הגיבורה מול רוצח סדרתי בלוקיישן מצומצם: לדוגמה, “לבד” המרשים מ-2020 שהציג את אחת הגיבורות היותר מתוחכמות בשנים האחרונות או אפילו “ללא מעצורים” עם ראסל קרואו, אחד הסרטים האחרונים שעשה לפני שנכנס לו דיבוק על הסט והופך אותו לשחקן שמשחק בעיקר בסרטים על גירוש שדים.
בצד החיובי, “לא לזוז” רחוק מלהיות קטסטרופה. יש בו כמה רגעים מותחים ואפקטיביים, הבמאי מצליח לעשות את המקסימום מהלוקיישן (הסרט צולם בבולגריה) ומהקאסט המצומצם, שמצידו עושה את העבודה. “לא לזוז” מתקשה לחדש משהו, ויש בתת הז’אנר שלו סרטים מוצלחים, מותחים ומפחידים הרבה יותר. הוא מתאים בעיקר לצפייה בלתי שגרתית בשעת לילה מאוחרת, כיאה לסרטים של נטפליקס. בניגוד מסוים ואירוני לשם שלו, הוא מתאים בעיקר למי שמחפש חוויה פאסיבית בשעות שאנחנו אמורים להיות בהם ישנים. סרט שרואים כדי ליהנות או להעביר את הזמן, ושוכחים בערך 20 דקות אחרי שהוא נגמר.
“לא לזוז” (Don’t Move) – כל מה שחשוב לדעת
שנה: 2024
במאים: אדם שינדלר ובריאן נטו
שחקנים: קלסי אסביל, פין ווילטרון, מוראיי טרדוויל, דניאל פרנסיס
תסריט: טי.ג’יי קימפל, דיוויד ווייט
אורך: 92 דקות
ארץ הפקה: ארצות הברית
שפה: אנגלית
הקרנת בכורה: 25 באוקטובר, 2024
ציונים:
IMDB: 5.8
Rotten Tomatoes: 69%
