הקריירה של ג’סטין לונג מראה: אפשר להוריד ממנו את העיניים
לא מזמן, השחקן האמריקאי ג’סטין לונג חגג את יום ההולדת ה-45 שלו. כמו במקרה של שחקנית אחרת שאת קריירת האימה שלה סקרנו כאן לאחרונה, אחת בשם שאנון אליזבת, גם כאן עצם ציון יום ההולדת העלה מחשבות על הזדקנות בקרב כותב שורות אלה. ג’סטין לונג, עם הפנים הילדותיות והתספורת הצעירה (ויש שיגידו לא ממש אופנתית) שמלווה אותו כבר כמה עשורים, מתקרב לגיל 50. כמיטב המסורת, חשבתי מה אוכל לאחל באינסטגרם לשחקן, שספק אם יקרא את הברכות. בסוף הסתפקתי באיחול אחד פשוט: שהחיים שלו יהיו יותר מאושרים מאשר גורל הדמויות שהוא מגלם בסרטי האימה. ברכה יפה ומרגשת, לא?
האמת היא שבקרב חובבי האימה בפורומים וברשתות החברתיות השונות, נוטים להתבדח על הנושא הזה. הממים בנושא זוכים להרבה שיתופים ולייקים: הנה ג’סטין לונג הופך לחיה ימית מוזרה, והנה הוא שוב מאבד את העיניים שלו (בלי ספוילרים, כן?). למרות זאת, ואולי בגלל זה, מדובר באחד השחקנים היותר חביבים שאפשר למצוא היום בהוליווד. מראש הוא מכוון עצמו בדרך לכלל לפרויקטים קלילים יחסית, אבל היו לו כמה בחירות מעניינות ומאתגרות בקריירה, כולל כמה סרטי אימה מדוברים מאוד.
הקריירה הארוכה של ג’סטין לונג
נראה שהכוכבים כיוונו את ג’סטין לונג להיות שחקן, גם אם אולי במחוזות התיאטרון. הוא נולד בקונטיקט, ארצות הברית, למשפחה קתולית. אביו היה פרופסור לפילוסופיה ולשפה הלטינית, אימו שחקנית שעשתה תפקידים בעיקר על במות התיאטרון. יש לו שני אחים: הגדול מהם שחקן ובמאי תיאטרון, והשני מפיק ושחקן קולנוע זניח מאוד שהתפקיד העיקרי שלו הוא גילום קמע סנדוויץ’ ב”שיגעון של קולג'”, לצד ג’סטין לונג. גס’טין שלנו גם היה חלק מקבוצת מערכונים באוניברסיטה, שיחק בכמה הפקות של מחזות, הנחה חוג תיאטרון לילדים ועוד.
בשלב מסוים, הוא הבין שהמסך הגדול יותר קורץ לו. התפקיד הראשון שלו על המסך הגדול היה בפארודיית המדע בדיוני המוערכת “כיבוש הגלקסיה” מ-1999, לצד שמות כמו סירוגני וויבר (אלן ריפלי מ”הנוסע השמיני”), אלן ריקמן המנוח, טים אלן, סם רוקוול ואחרים. בקומדיה, שזכתה לביקורות חיוביות אבל לא הצליחה יותר מדי בקופות, הוא גילם תפקיד קטן, של מעריץ שרוף של סדרת הטלוויזיה המככבת בלב העלילה. ב-2001 הגיעה הפריצה הגדולה, עם “ג’יפרס קריפרס” שעוד נגיע אליו כמובן.
ביותר משני עשורים שחלפו מאז ראינו את ג’סטין לונג מככב בכמה קומדיות, מוערכות יותר או פחות: “קרוסרודס” הנורא עם בריטני ספירס (שאם תמשיך להעלות סרטונים שלה רוקדת עם סכינים, תקבל באתר הזה מקום של כבוד מפוקפק): קומדיית המחניים “דודג’בול” (2004) לצד בן סטילר; “החיפושית בהילוך גבוה” (2005) המאכזב של דיסני לצד לינדזי לוהאן, שלפני שהחיים שלה היו סרט אימה הייתה שחקנית די לוהטת; “סקס והמסעדה הגדולה” (2005) החביב העוסק בקבוצת עובדים במסעדה, עם ריאן ריינדולס ואנה פאריס; “שיגעון של קולג'” (2006) החביב לא פחות בו גילם צעיר שפותח קולג’ מדומה כדי לרצות את הוריו; “זאק ומירי עושים פורנו” (2008) של קווין סמית’; “הוא פשוט לא בקטע שלך” (2008) ועוד.
היו לו כמה תפקידים בסרטי אקשן (בעיקר “מת לחיות 4.0)”), תפקידי דיבוב (במיוחד, אלווין בסרטי “אלווין והצ’יפמאנקס) והנושא לשמו התכנסנו כאן – סרטי אימה.
סרטי האימה של ג’סטין לונג
ג’יפרס קריפרס (2001)
אם קראתם את הסקירה שלנו על השיר של ג’יפרס קריפרס, אתם בטח מכירים בדיוק את הגלגולים שהשיר הזה עבר לאורך כמה עשורים: מסרט הג’אז של לאנס ארמסטרונג, דרך לוני טונס ועד לסרט האימה המעולה הזה. ג’סטין לונג גילם את דארי ג’אנר, בנסיעה הביתה לצד אחותו טריש (ג’ינה פיליפס). למרבה הצער, הם נתקלים בייצור מסתורי, דמוי שד או דחליל, שנוהג ברכב עם לוחית הרישוי B-E-A-T-N-G-U – כי הרי יצורים כאלה יכולים בקלות לגשת למשרד התחבורה המקומי וליצור לוחית רישוי בהתאמה אישית.
בהמשך, כשהשיר מתנגן בכמה גרסאות ואופנים, הם מגלים שהיצור הזה הוא הקריפר, שמתעורר אחת ל-23 שנה ורוצח קורבנות אומללים כדי להיות מוזן מחלקי גופותיהם. לא נספר לכם מה קרה בדיוק לג’סטין לונג בסרט הזה, ואתם מוזמנים לראות בעצמכם (חי חי), אבל הוא עשה כאן יופי של עבודה שגם הקנתה לו מועמדות לפרס השחקן הצעיר הטוב ביותר בטקס פרסי הסאטורן, המוענק מדי שנה לסרטי אימה, מדע בדיוני ופנטזיה.
לג’סטין לונג הייתה גם הופעת אורח קצרה בסרט המשך, “ג’יפרס קריפרס 2” מ-2003, בחלום של אחת מהדמויות. אתם מוזמנים להשתמש בעיניים שלכם כדי לראות את הסרטון הבא (חי חי), אבל קחו בחשבון שהוא כולל ספוילרים לגורלו של דארי שלנו. למזלו של ג’סטין לונג, הוא לא מקושר לשני הסרטים הבאים שהגיעו בסדרה, “ג’יפרס קריפרס 3″ ו”ג’יפרס קריפרס 4: נולד מחדש” הנורא.
קחי אותי לגיהנום (2009)
אנחנו מתקדמים לשנת 2009 ולקומדיית האימה “קחי אותי לגיהנום” של סם ריימי. הסרט, שעוד לא הבנו אם כדאי להתייחס אליו בתור סרט גרוע טוב במיוחד או שמא סרט טוב גרוע, מקים לתחייה את כל קלישאות האימה. התוצאה היא מוגזמת, מהנה ומגוחכת לפרקים, אבל לדעתי אנחנו יותר צוחקים עם הסרט מאשר על הסרט.
העלילה רוויית ההקפצות מעמידה במרכזה פקידת הלוואות אפרורית בשם כריסטין (אליסון לוהמן), שמסרבת להעניק הארכה בהלוואה לאישה צועניה מבוגרת. כשזה קורה בסרט אימה, אפשר להסיק אולי מה יהיו השלבים הבאים: אותה צועניה מטילה קללה על כריסטין והאנשים המקיפים אותה, שהדרך היחידה להשתחחר ממנה היא לעשות משהו מוזר עם כפתור. הסרט כולל בין השאר עז רדופה מדברת, חתול שיוצא מפה של בן אדם או עיתונים מקפיצים.
החדשות הטובות הן שהדמות שלונג מגלם כאן – קליי, בין הזוג של כריסטין – דווקא לא מתה בסוף הסרט. אלא שלא בטוח שלראות את החברה שלך, זו בדיוק התכוונת להציע לה נישואין, נשאבת לגיהנום דרך פסי רכבת הוא גורל מוצלח יותר.
החיים שאחרי (2009)
“החיים שאחרי” הוא, קודם כל, פספוס ענקי. מותחן האימה, בכיכובם של ליאם ניסן (ממש לפני שהוא התחיל לעשות את אותו סרט חמש פעמים בשנה), כריסטינה ריצ’י וגס’טין לונג, נכשל בכל המובנים. המבקרים קטלו אותו, והוא לא הצליח להחזיר את ההשקעה – עובדה די מביכה בסרט עם כמה כוכבים מוכרים מאוד, שהופק בתקציב של 4.5 מיליון דולר.
הגיבורה כאן היא אנה טיילור (ריצ’י), מורה שהחיים שלה היו יכולים להיות טובים יותר. לאחר ויכוח עם בן זוגה (לונג), היא נהרגת לכאורה בתאונת דרכים ומגיעה לבית הלוויות המקומי, אותו מנהל אדם בשם אליוט דיקן (ניסן) שמסוגל לכאורה לדבר עם מתים. אנה מתעוררת ומנסה לשכנע את אליוט שהיא חיה, ובשלב מסוים גם בן הזוג מתחיל לחשוד. לא ניכנס כאן לפיתולי העלילה, בסרט מבולגן שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב, רק נגלה שלקראת הסוף ג’סטין שלנו נפגש עם מנהל בית הלוויות בצורה שהיה מעדיף כנראה להימנע ממנה.
ניבים (2014)
קרא לכם פעם שראיתם מודעה בעיתון, בה אדם מסוים הציע מגורים בחינם למי שיסכים להתגורר ולקיים תנאי אחד פשוט: להתלבש מדי פעם כמו ניבתן, או סוס ים. כנראה שלא, אבל מסתבר שהבמאי קווין סמית’ (“מוכרים בלבד”, “דוגמה”, “לרדוף אחרי איימי”, “ג’יי ובוב השקט מכים שנית”) ראה מתישהו את המודעה הזו בדיוק. הוא דיבר עליה בפודקאסט שלו, SMotcast, ואפילו שאל את המאזינים אם הם היו רוצים שיעשה סרט על הנושא. באופן לא מפתיע, התשובה הייתה חיובית. אנחנו קיבלנו את אחד הסרטים היותר מוזרים ומגוחכים שאפשר לחשוב עליהם.
לונג מגלם את וואלאס ברייטון, מנחה פודקאסט עם שפם מזעזע שיוצא לקנדה לראיון עם אדם שהפך לסנסציית אינטרנט. כשהראיון מתבטל בגלל שאותו ברנש מתאבד (תירוץ הגיוני), וואלאס מחליט לעשות הכול כדי להפוך את הנסיעה להוצאה מוכרת. הוא נתקל בפלייר על אדם שמציע מגורים בחינם, ואפשרות לשמוע “סיפורים מעניינים”. מפה לשם, וואלאס מגיע ומגלה שאותו בחור הוא פסיכופט שרוצה להפוך אותו להיות סוס ים, כפיצוי על בעל חיים בשם “מר ניבים” שנאלץ להרוג בנסיבות מזוויעות.
למרבה הצער, התוכנית שלו מצליחה קצת יותר מדי, כפי שמגלים המכרים שמגיעים לחפש את וואלאס: בת הזוג אליס (ג’נסיס רודריגז המושלמת), היילי ג’ואל אוסמנט (כן, הילד “מהחוש השישי”) ועוד.
Yoga Hosers (2016)
אם חשבתם שדברים לא יכולים להיות מוזרים יותר מאשר “ניבים”, כדאי שתפגשו כמה נקניקיות נאציות. Yoga Hosers הוא הסרט השני בטרילוגיית האימה True North Trilogy של קווין סמית, שתסתיים ממש בקרוב עם סרט בשם “Moose Jaws”, או כמו שמגדירים בטאגליין של הסרט: “כמו מלתעות, רק עם אייל קורא”. עדיין לא פורסם הקאסט המלא של הסרט הזה, ואנחנו לא יודעים אם ג’סטין לונג יהיה חלק כלשהו מרשימת הקרדיטים.
נחזור ל-“Yoga Hosers”, בו מכבבות הבנות של: הארלי קווין סמית’ (שלא קשורה למרבה הצער למרגו רובי, אלא לקווין סמית’) ולילי רוז דפ, הבת של ג’וני דפ שגם הוא מתבזה כאן בתפקיד משני מגוחך. האמת היא שרצינו לכתוב משהו על העלילה כאן, אבל היא יותר מדי מוזרה. בכל מקרה, בנות הדור השני למשפחות סמית’-דפ מגלמות כאן צעירות חובבות יוגה, תחת הדרכתו של הגורו שלהן, יוגי בייר (לונג, בתפקיד קטן יחסית), שעובדות בחנות נוחות וחולמות להיות זמרות. הן מגלות שהחנות שימשה בעבר מפקדה של קנדיים נאציים, ובעיקר – שעליהן להשתמש בכל כישורי היוגה וההוקי שלהן כדי להתמודד עם סכנות, במרכזן ה”בראצ’יס”, סוג של נקניקיות שלבושות כמו נאצים.
התוצאה כאן הזויה ומאוד בינונית, במקרה הטוב. לדעת רבים, נקודת השפל בקריירה המאוד מוצלחת של קווין סמית.
לבנדר (2016)
“לבנדר” הוא סרט אימה אמריקאי-קנדי, שתוכלו לראות בין השאר בנטפליקס. בסרט מככבת אבי קורניש האוסטרלית, שחקנית (“כוכב בהיר”, “ללא גבולות”, “סאקר פאנץ”) ואפילו ראפרית בזמנה הפנוי, שמגלמת אישה צעירה שסוחבת טראומה מהילדות שלה. היום היא צלמת של מבנים נטושים ואם צעירה, שמנסה להתאושש מאמנזיה ומהעובדה שהיא לא זוכרת מה קרה בילדותה. תאונת דרכים, יחד עם חבילה מסתורית שהיא מקבלת, מקשרים אותו לבית חווה שקשור באופן הדוק לעבר שלה. המטפל שלה, בגילומו של ג’סטין לונג, מציע לה לבקר באותה חווה כחלק מהתאוששות הפסיכולוגית. בהמשך נבין בדיוק מה האינטרס שלו.
קשה לומר ש”לבנדר” הוא סרט מושלם, אבל התוצאה היא בהחלט סבירה. אפשר לראות אם אין לכם מה לעשות, או אתם מחפשים משהו כמו שעה וחצי להעביר מול נטפליקס.
ברברי (2022)
“ברברי” הופיע ברשימת סרטי האימה הטובים ביותר של 2022 שהכנו כאן, ובצדק גמור. למרבה הצער קצת קשה לתאר את הסרט הזה בלי לחטוא בספוילרים, אבל במובן המאוד כללי מדובר בעלילה שמתחילה עם בחורה צעירה (ג’ורג’יניה קמפבל) ששוכרת דירה אבל מגלה שכבר מתגורר בה פניוויז, או ליתר דיוק השחקן שגילם אותו – ביל סקאסגארד. בערך בסוף השליש הראשון של הסרט מגיע טוויסט מפחיד במיוחד, ואז נכנס לתמונה ג’סטין לונג עם סיפור משנה שישתלב במארג הכולל.
לונג הוא AJ, שחקן שמפוטר מעבודתו אחרי האשמות על אונס. הוא מגיע לבית ברשותו – כן, אותו בית מהפסקה הקודמת – ומגלה מה בדיוק מסתתר שם. בהמשך יש עוד כמה עלילות משנה וצירי זמן, חלקם מתחברים יותר וחלקם פחות, אבל התוצאה מצוינת בזכות האווירה הקריפית, דמות של נבלית משכנעת וכמה קטעים מצוינים, כולל זה בו AJ האומלל שלנו נפגש עם.. אהה.. אותה מפלצת. לא נספר בדיוק מה קורה כאן, כי אנחנו מניחים שיש לכם עיניים שיאפשרו לכם לראות את זה בעצמכם.
בית האפלה (2022)
ג’סטין לונג האומלל. אפילו כשהוא פוגש מישהי בר מישהי בשם מינה (בגילומה של קייט בוסוורת’) וחושב על לילה מהחלומות, הוא מגלה שזה סיוט. זה התחיל טוב כשהם הלכו לביתה של אותה מינה, גם אם אותו בית נראה כמו טירה אפלה שמזמינה צרות. אחרי כמה שעות של אלכוהול, נשיקות ומזמוזים, יכול מאוד להיות שהוא חשב על כיבוש מוצלח מאוד שלו. כשהאחות (ג’יה קרובטין) מצטרפת לחגיגה, הוא אפילו חולם על שלישיה מפוארת שתגרום לו להשוויץ כמו שחקן כדורגל שלוקח הביתה את כדור המשחק אחרי שלושער.
אבל אנחנו מדברים כאן על ג’סטין לונג, ובקריירה שלו (לפחות בגזרת האימה) הדברים נראים קצת שונה. הוא מגלה שהוא לכוד בבית, ושלנשים הסקסיות האלה – שבסוף הסרט נבין מה הן בדיוק – יש תוכניות די זדוניות לגביו.
דיוויד היקר (2023)
“דיוויד היקר” הוא סרט אימה לא ממש מוכר מ-2023, שזכה לביקורות די שליליות. הוא בוים על ידי ג’ון מקפייל (“אנה והאפוקליפסה”), על פי סיפור בהמשכים בטוויטר (!) של אדם אליס. הסרט עוסק באמן קומיקס בשם אדם (אוגוסטוס פרוו), שמקבל מהבוס שלו (ג’סטין לונג, בתפקיד משני. לא ראינו עדיין את הסרט, אז אנחנו לא יודעים אם הוא מת) ב-Buzzfid הנחיה ליצור תוכן מקורי אותנטי. כשהטרולים של האינטרנט מבקרים את האומנות שלו, הוא עונה. הבעיה היא שאחד מהטרולים הוא יישות בשם “דיוויד היקר”, והרוח שלו רודפת את אדם המסכן. בזמן שהוא נאבק על חייו, הוא מנסה לגלות מה עלה בגורלו של דיוויד.
את הסרט, כאמור, לא ראינו – למרות החיבה של כותב שורות אלה לסרטי אימה על המדיה החברתית, האינטרנט ומה שביניהם. מהטריילר ומהביקורות נראה שאין יותר מדי מה לצפות כאן, ושהתפקיד של לונג הוא מאוד מצומצם, גם אם התוצאה בהחלט יכולה להיות מהנה בדרך שלה.
זו סכין נפלאה (2023)
זה לא פשוט לעשות חידוש לאחד מהסרטים הגדולים ביותר שנעשו מאז ומעולם, ובטח שלהפוך אותו לסרט אימה. “זו סכין נפלאה” הוא ספין אוף של “אלו חיים נפלאים” של פרנק קפרה מ-1946, סרט חג המולד האולטימטיבי. גיבור הסרט הוא ג’ורג’ ביילי, אדם שמתמודד עם הרבה מאוד קשיים בחיים, עד שהוא מנסה להתאבד. מלאך מראה לו איך החיים של הסובבים אותו היו נראים אם הוא לא היה בסביבה (ספוילר: איום ונורא), עד הסוף הטוב שלא ישאיר אצלכם עין יבשה.
איך בדיוק הופכים את הסיפור הזה לסרט אימה? פשוט מאוד: בחורה בשם ווילי (ג’יין וידופ, שגילמה את לורה לי ב”Yellowjackets”) נתקלת עם חבריה ברוצח במסיכה במהלך מסיבה, מצליחה להרוג אותו – אבל לא לפני שהוא רוצח את חברתה הטובה. מתברר שהרוצח הזה הוא לא אחר מאשר הנרי וולטרס, אחד מעשירי העירייה, בגילומו של ג’סטין לונג (עם עור שזוף ושיניים בוהקות במיוחד). שנה אחרי, ווילי מרגישה אשמה וסובלת מהטרדות, מה שמוביל אותה להחלטה לסיים את חייה. כמו בסרט הקלאסי ההוא, מגיע מלאך שמראה לה מה היה קורה אם לא הייתה מצילה את מי שהצילה, מה שמתחיל סרט אימה בו היא חווה את הרציחות מחדש ומנסה להבין בדיוק מה קרה שם.
“זו סכין נפלאה” הוא סרט חביב מאוד, גם אם קשה לטעון שהוא אחיד ברמה שלו. מצד אחד, יש בו כמה סצנות מהנות והרעיון הכללי בהחלט מקורי. מצד שני, הסרט לא זכיר, סובל מהרבה בעיות ברמת התסריט, ובכלל – הייתי שמח אם היה קצת יותר מופרע וקיצוני. ההופעה של ג’סטין לונג היא די משעשעת, ואפילו חריגה מהעובדה שהורגים אותו אפילו יותר פעמים מאשר בסרט סטנדרטי של ג’סטין לונג.
