"סינדרלה: הקללה" (Cinderella's Curse) הוא עוד סרט בגל החדש של אגדות ילדים שהופכות לסרטי אימה, לרוב אחרי שזכויות היוצרים עליהן מוסרות. זהו גם לא הסרט היחידי שהופך את האגדה הספציפית הזו לזוועתון, כי ממש באותה תקופה זכינו לראות את "האחות המכוערת" האירופי המעולה, ואת "הנקמה של סינדרלה" הבעייתי מאוד.

"סינדרלה – הקללה" לוקח את סיפור סינדרלה המוכר ומעביר אותו לעולם של נקמה ואלימות, בסגנון "קארי". הסיפור, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הוא די פשוט: סינדרלה חיה תחת השפלתן והתעללותן של הדמויות שאמורות לכאורה להגן עליה, וכשהיא מקבלת הזדמנות לשנות את גורלה, היא אינה מסתפקת בהגשמת חלום רומנטי.

מפגש עם פיה אפלה מעניק לסינדרלה אפשרות להגשים משאלות, אבל ההבטחה לאושר מתחלפת במהרה באלימות. לאחר אירוע משפיל הקשור לנשף, היא יוצאת למסע נקמה נגד מי שפגעו בה. נעלי הזכוכית, אחד הסמלים המזוהים ביותר עם האגדה, מקבלות כאן שימוש קטלני, והסיפור מתפתח לסדרה של סצנות הרג.

הסרט שייך לגל עיבודי האימה לאגדות ילדים קלאסיות, בהן דמות מוכרת עברה לצד האפל אחרי שזכויות היוצרים על יצירה מסוימת עברו לנחלת הכלל. במקום להציע פרשנות מורכבת במיוחד לאגדה, הוא מעדיף להדגיש דם, נקמה ודימויים קיצוניים.

את הסרט ביימה והפיקה לואיזה וורן, שהפילמוגרפיה שלה מורכבת בעיקר מ"בי מוביז" שמתבססים בחלקם על דמויות מוכרות ומיתוסים קיימים, לפי תסריט של הארי בוקסלי. חלק מהיוצרים כאן היו אחראים לעיבודים אחרים של אגדות ילדים מהשנים האחרונות, לרבות סרטי "פו הדוב: דם ודבש".