בביקורת שלנו הענקנו ל"הפלישה" 3 מתוך 5, והתחושה המרכזית הייתה שמדובר בסרט כרישים בינוני שמנסה לעשות יותר מדי דברים בו־זמנית. מצד אחד, יש כאן הוריקן דרגה 5, הצפה ועיירה מלאה בכרישים – בסיס כמעט אידיאלי לסרט הישרדות מהנה. מצד שני, הסרט מתפזר בין יותר מדי דמויות וקווי עלילה, ולכן מתקשה לגרום לנו להזדהות באמת עם אחת מהן.

לא יכולנו להתעלם מהדמיון של הסרט ל"מלתעות האימה" (Crawl). בשני המקרים מדובר באסון טבע שמכניס טורפים מסוכנים אל תוך סביבה שבה בני אדם מנסים לשרוד. אבל בעוד ש"מלתעות האימה" הצליח להתמקד במספר מצומצם יותר של דמויות ולבנות סביבן תחושת סכנה, "הפלישה" מנסה לטפל במקביל בהריון, אגורפוביה, משפחות אומנה, טראומות אישיות ואפילו מסרים אקולוגיים. כתוצאה מכך, חלק מהנושאים מרגישים כמו קיצורי דרך תסריטאיים, יותר מאשר חלק אורגני מהסיפור.

גם מבחינת האימה, הסרט אינו מנצל עד הסוף את הפוטנציאל שלו. דווקא בגלל שיש כרישים כמעט בכל מקום, האיום הופך בשלב מסוים לפחות אפקטיבי. במקום לבנות מתח סביב הופעה הדרגתית של הטורף (ע"ע "מלתעות" של סטיבן שפילברג), הסרט מציף אותנו בכרישים ובמפגשים איתם, ולכן קשה יותר ליצור תחושה של ציפייה וחרדה. בנוסף, ביחס לבמאי כמו טומי וירקולה, שמזוהה עם שילוב של אקשן, אימה והומור קיצוני יותר, הסרט מרגיש מאופק יחסית.

עם זאת, יש גם דברים שעובדים. הסרט קצר, מתקדם בקצב מהיר ואינו משעמם. יש בו כמה רגעים של הומור, רעיון בסיסי שקל להתחבר אליו וסיטואציה שמאפשרת הרבה אקשן. גם ההפקה עצמה אינה חסרת יתרונות: העבודה על המבנים המוצפים ועל סצנות הכרישים מספקת לא מעט רגעים שנראים מושקעים, גם אם חלק מהאפקטים הממוחשבים בולטים מדי.

בשורה התחתונה, "הפלישה" הוא סרט שאפשר ליהנות ממנו אם מגיעים אליו כסרט ז'אנרי קליל ולא מצפים ליצירת אימה משמעותית. לחובבי סרטי כרישים יש כאן עוד שילוב מעניין של טורפים, מים ואסון טבע, והקצב המהיר הופך אותו לצפייה לא מחייבת. אבל לדעתנו, הסרט היה יכול להיות אפקטיבי בהרבה אם היה מצמצם את מספר הדמויות וקווי העלילה ומתמקד יותר בסיטואציית ההישרדות עצמה.