מלתעות על אמת: דגים מפחידים במיוחד שירחיקו אתכם מהמים
אחד המדדים העיקריים להצלחת סרט אימה, או כל טקסט מפחיד אחר ליתר דיוק, היא עד כמה הוא משפיע על החיים שלנו. אפשר לחשוב שככל שהסרט יעמת אותנו עם פחדים אמיתיים יותר, כך הוא יהיה יעיל יותר. בפועל זה לא בדיוק ככה: חלק גדול מהסרטים המפחידים ביותר מציגים איומים שהקיום שלהם במציאות מוטל בספק, ולרוב גם לא קיים. זומבים, ערפדים, רוחות רפאים וכדומה. מהבחינה הזו, סרטים כמו “מלתעות” או “פיראנה” הצליחו להיות מוצלחים גם מכיוון שהם עימתו אותנו מול פחד טבעי, שקיים במידה מסוימת אצל רבים מאיתנו. הפחד מפני דגים מפחידים.
“דפש מוד” שרו פעם שלאלוהים יש חוש הומור חולני, והוא בהחלט יכול להפחיד אותנו בהרבה מאוד דרכים. בלי להיכנס יותר מדי לסוגיות תיאולוגיות, זו אחת הדרכים שאפשר אולי להסביר את הדגים המוזרים, המבעיתים ולעיתים גם המסוכנים, שהטבע זימן לנו. בסקירה הבאה נציג בפניכם כמה דגים מפחידים, שלגבי חלקם ממש לא ברור מדוע הם עדיין לא לוהקו לסרט אימה.
כריש
את הסקירה אנחנו מתחילים, איך לא, עם כרישים מפחידים. מדויק אולי לומר כרישאים, מכיוון שזו הסדרה הגדולה והמוכרת ביותר של דגי סחוס מסוג זה (כלומר, דגים ללא עצמות אשר השלד שלהם מורכב בעיקר מסחוס), הכוללת את רוב הכרישים המאיימים שגדלנו לפחות מהם. אין ספק שלכריש מראה מפחיד במיוחד, עם השיניים החדות והמבט הזועף, כושר השחייה המרשים והעובדה שהם נמשכים לדם.
בפועל הם טורפים, וגם בני אדם, אבל מספר המיתות בשנה מכרישאים על סוגיהם הוא מאוד מצומצם. נפילת קוקוס על הראש, תקיפת היפופוטם, נפילה מהמיטה ואפילו חנק במהלך קיום יחסי מין הם סיבות מוות שכיחות יותר, לפחות לפי חלק מהנתונים. זו אחת הסיבות לכך שפיטר בנצ’לי, מי שכתב את רב המכר עליו מבוסס “מלתעות”, ביקר את הסרט בטענה שהוא פוגע בדימוי של אוכלוסיית הכרישים. בפועל, כידוע, האדם צד והורג את הכריש הרבה יותר מאשר בכיוון ההפוך.
סרטי אימה על כרישים
אין ספק שהקולנוע טיפח במידה רבה את הפחד שלנו מכרישים. סרטי כרישים מפחידים הם, כמובן, לא דבר חדש. לרוב הם יהיו סרטי הישרדות, של קבוצת מצומצמת של בני אדם מול איומי הטבע. “מלתעות” נחשב לאחד משוברי הקופות הגדולים בכל הזמנים ולסרט שטיפח את הפחד מהמים של דור שלם (ויש לו גם כמה סרטי המשך, מוצלחים פחות). לא חסרים סרטים אחרים בהם האויב העיקרי הוא כריש, או אפילו להקת כרישים, ביניהם “ים כחול עמוק” ממנו אנחנו זוכרים בעיקר את הסצנה ההיא עם סמואל ל ג’קסון, “אימה במצולות” עם כריש המגלודון הפרהיסטורי (שבקרוב מאוד גם נראה סרט המשך שלו), “47 מטר” על שני הסרטים שלו, “מים לא שקטים” עם בלייק לייבלי, שלושת סרטי “ים של פחד”, “פיתיון” בו הכריש תוקף את האדם במרחב הטבעי שלו (קניון במהלך סופת צונאמי), “ליל הכרישים” – והרשימה עוד ארוכה.
כמיטב המסורת, יש הרבה מאוד בי מוביז וסרטים מגוחכים בתקציב נמוך, כמו כריש לתוכו נכנס שד (Shark Exorcist, 2015), כרישים מעופפים שפותחו על ידי הנאצים (Sky Sharks, 2020), רוח רפאים של כריש (Ghost Shark, 2013), כריש שחי בחול (Sand Sharks, 2012), שילוב בין כריש לבין תמנון (Sharktopus, 2010) וכל מיני סרטי כרישים עם שניים, שלושה או שישה ראשים.
פיראנה
דגי פיראניה משתייכים למשפחת הפירנאיים, שמשתייכים כשלעצמם למשפחת הטורפים, מה שמסביר אולי את המוניטין השלילי והמאיים שהם זכו לו (לפי אחד התרגומים האפשריים, פירוש שמם הוא “דג שטן”). דגי פיראנה משתייכים לקבוצת דגי המים המתוקים, ותמצאו בעיקר בדרום אמריקה – ובמיוחד באזור האמזונס ויערות הגשם הטרופיים. הם מאופיינים בגוף צר במיוחד, בעלי אורך די קטן של כ-25-15 ס”מ לרוב ומשקל של כמה מאות גרמים בלבד.
הפחד העיקרי מאותם דגי פיראנה נובע מהשיניים החדות שלהם, אם כי בפועל גם כאן אפשר להוריד קצת את מפלס הפאניקה. בדרך כלל דג פיראנה יתקוף אדם בריא שנע במים שלו רק לעיתים רחוקות, במיוחד אם אותו דג נמצא במים רדודים וסובל ממחסור במזון.
סרטי אימה על דגי פיראנה
גם במקרה של דגי פיראנה, אפשר לטעון שהקולנוע העצים את הפחד שלנו מהם. אנחנו מתכוונים בעיקר לסרט “פיראנה 3D” מ-2010, בכיכובם של אדם סקוט, אליזבת שו, ג’רי אורונל, וינג ריימס ואחרים, גרף למעלה מ-83 מיליון דולר ברחבי העולם וזכה לביקורות חיוביות באופן יחסי. מה שרבים לא יודעים הוא שהסרט עצמו הוא חידוש לסרט בעל שם זהה (ללא תלת הממד) מ-1978, בכיכובו של ג’ו דנטה, שגם הוליד בעצמו סרט המשך ועוד רימייק. שנתיים אחרי “פיראנה 3D” הגיע גם סרט ההמשך שלו, “פיראנה 3DD”, שניסה לרכוב על הצלחת הלהיט. כמו שניתן להסיק משמו, מהפוסטר שלו או מהטאגליין (“Twice The Terror, Double The D’s), הסרט הציג בעיקר את הקשר בין דגים טורפים לשדיים שופעים. באופן לא מפתיע הוא זכה לביקורות גרועות, הוצג רק במספר מצומצם של בתי קולנוע וגרף כ-8 מיליון דולר.
חובבי הטראש יוכלו למצוא סרטים הזויים ואיומים על דגי פיראנה, בתקציב מגוחך. תאמינו או לא, אבל כל אלו הם סרטים אמיתיים:
“מגה פיראנה” (2010)
מוקבאסטר של הלהיט “פיראנה”, כלומר, סרט שמנסה לרכוב על הצלחת סרט אחר ובמידה רבה מחקה אותו. התסריט כאן, עד כמה שאפשר לקרוא לו תסריט, מציג דגי פיראנה שעברו מוטציה שהפכה אותם לרצחניים במיוחד. הם עושים את דרכם מהאמזונס עד לפלורידה, בשיא עונת התיירות. הם אוכלים תיירים, ספינות, צוללות ואפילו מלונות. הצבא מנסה ללא הצלחה לחסל אותם, ונראה שהמצב אבוד. החדשות הטובות, אם מישהו ישרוד עד סוף הסרט, הן שבסוף קבוצת שחקנים גרועה מצליחה להשלים את המלאכה.
“פיראנהקונדה” (2012)
סרט שמציג יצור אימתי המשלב בין פיראנה לנחש אנקונדה. מהציון ב-IMDB שעומד על 2.9 מתוך 10, מהפוסטר שמציג דג פיראנה בעיצוב גרפי רע וישבן מחוטב של אישה בחוטיני ומתיאור העלילה (התסריט נכתב על ידי מייק מקלין, שכתב בין השאר את התסריט ליצירות המופת “Dinocroc vs. Supergator”, “Sharktopus” ושיבוטי חיות אחרים), אנחנו מסיקים שמדובר בסרט איום ונורא.
“כרישי הפיראנה” (2017)
מה קורה כשמנסים, בהנדסה גנטית, ליצור כרישים בגודל של פיראנה? הם משתלטים על ניו יורק, ואנחנו מקבלים עוד סרט גרוע במיוחד
דגי אנגלר
דגי אנגלר, המכונים גם “שטן שחור נפוץ”, הם דגים בעלי מראה חריג ודי מפחיד. הם בעלי גוף עגלגל ושיניים חדות, אבל זה לא מה שהכי מפחיד בהם. הם מכונים גם “חכאים”, וקיבלו את שמם בשל העובדה שמול פיהם תלויה “חכה” זוהרת, המושכת אליה יצורים שיהפכו בקרוב מאוד להיות הארוחה שלהם.
ואפרופו ארוחות – דגי אנגלר הזכריים הם קטנים וחלשים מאוד, בעלי לסת בתפקוד נמוך, ככה שהם לא יכולים לשרוד בטבע. אז הם עושים את מה שגברים מהסוג הזה עושים: נצמדים לנקבה ומתרבים יחד איתה. במהלך הסקס הדגי הזה, הזכרים משחררים אנזימים שמביאים לעיכול הגוף שלו לתוכה, כך שכלי הדם שלהם מצטרפים לאלה של הנקבה והם חיים בצמוד אליה, בדומה לטפילים. בדרך זו הם מקבלים את התזונה שלהם דרך האישה, וממשיכים לשרוד. אישה יכולה לארח עד שמונה זכרים בגופה.
סרטי אימה על דגי אנגלר
לא ידוע לנו עדיין על סרטי אימה שמתמקדים בסוג הזה של דגים מפחידים, ותודה לאל. אבל אתם יכולים לראות תוכנית עליהם בנשיונל ג’יאוגרפיק. סביר להניח שסרט פורנו של דגי אנגלר, בתקווה שאין כזה, יצלק את הנשמה שלכם לנצח. מי שבכל זאת ירצה לראות את הדג הזה על המסך הגדול או הקטן, יוכל פשוט לגשת למחוזות האנימציה: הדג המרושע מ”מוצאים את נמו” הוא דג אנגלר.
כימרה ארוכת חוטם
כימרה ארוכת חוטם הוא הכינוי השגור לדג ה- Rhinochimaeridae, בין השאר מכיוון שהשם המדעי שלו בלתי ניתן להגייה. הכינוי הזה הוא לא מקרי. במיתולוגיה היוונית, כימרה הוא מפלצת המשלבת אריה, עז וזנב נחש או דרקון. דגים כימרה בכללותם קיבלו את הכינוי עקב העובדה שהחוקרים הראשונים לא הצליחו לזהות את הדג שהם נתקלו בו.
כימרה ארוכת חוטם, כפי שאפשר להשיק משמם, מאופיינים בחוטם ארוך למצוא דגים לטרוף גם בתנאי החשיכה של מעמקי הים. צורת הזנב שלהם דומה לקצה עפיפון, במטרה לאפשר לכם שייט חסכוני באנרגיה ככל שניתן, ובגב שלהם תמצאו עוקץ חלש למטרות הגנה. סביר מאוד להניח שלא תראו בחייכם דגים מפחידים אלו, מהסיבה הפשוטה שהם נוהגים לשחות קרוב לקרקעית, בעומקים של כמה קילומטרים מתחת לפני המים. מה שכן, הם ארסיים במיוחד כאשר הארס שלהם עלול להרוג אדם.
סרטי אימה על כימרות
נו, באמת. מה נסגר איתכם? למה שיעשו סרט אימה כזה?
דג ראש הכבשה
עוד דגים מוזרים, ודי מפחידים, מבית היוצר של אלוהים.Archosargus probatocephalus , ידועים יותר בכינויים “דג ראש הכבשה” (Sheephead Fish), עקב העובדה שהלוע שלהם מזכירה את זו של הכבשים. אלא שמה שיותר מפחיד בהם נמצא בתוך הפה, והוא השיניים שמזכירות מאוד את שיני האדם. סט השיניים של דגים אלו מתפתח עוד כשהם זעירים, ומהר מאוד הם יגיעו לגדלים מרשימים יחסית ולמשקל שיכול לעומד גם על כ-10 ק”ג. הדג הזה ניזון בעיקר מצדפות ומאוכל קשה אחר הנמצא בקרקעית האוקיינוס.
סרטי אימה על דג ראש הכבשה
לא מכירים כאלו. אבל יש כמה סרטים לא רעים על כבשים, כמו “כבשה שחורה” הניו זילנדי המשעשע או “טלה” הביזארי מ-2021, בכיכובה של נומי ראפאס, המגלם את מיטב המיתולוגיה האיסלנדית.
