אימה ירוקה: האם לפרקון הוא יצור מיתולוגי אירי תמים, או נבל מסוכן ותאב בצע?
המיתולוגיה האירית מגוונת ועמוסה ביצורים מפחידים, או לפחות עם פוטנציאל להיות כאלו. בין היצורים העל טבעיים שנמצאים בלב המיתולוגיה האירית אפשר למצוא את הלפרקון, שהצליח לחצות את גבולות התרבות המקומית ולהפוך לאחד הסמלים המוכרים של הפולקלור האירי, כזה שמופיע על גבי מוצרים תיירותיים, לוקח חלק בחגיגות יום פטריק הקדוש ומככב בכמה אטרקציות תיירותיות במדינה. אלא שעם השנים היצור הקטן והחביב הזה (לפחות לכאורה), עם הלבוש הירוק והזקן האדום, מצא כמובן את מקומו לעולם האימה – גם בזכות סדרה של סרטים, די בינוניים למען האמת, שנושאת את שמו.
כהרגלנו בקודש במדור האימה המיתולוגית, החלטנו להציג לכם שוב את הצדדים האפלים של אחד היצורים העתיקים היותר מוכרים שמגיעים מאירלנד, מדינה שידועה במגוון הרחב של יצורים על טבעיים שהיא הביאה לאוויר העולם.
קווים לדמותו של הלפרקון
הלפרקון הוא יצור מיתי מהפולקלור האירי. הלפרקונים מתוארים במסורת האירית כיצורים קטנים מאוד, לפעמים בגובה של כ-100-50 ס"מ ולפעמים בגובה שמתקרב למטר וחצי. הם נתפסים כבני דמות אנוש, אבל נושאים אופי על טבעי ברור. ברוב התיאורים יש להם זקן אדום או לבן, והם בעלי מבט ערמומי או שובב, שמעיד על כך שהם לא ממש תמימים.
הלבוש של הלפרקונים הפך עם השנים לאחד מסימני ההיכר שלהם. בין השאר, תמצאו אותם לובשים מעיל או חליפה ירוקה, מכנסיים קצרים, גרביים גבוהים ונעליים שחורות עם אבזם כסוף או מוזהב. על ראשם הם חובשים כובע גבוה, לפעמים כובע גליל (top hat) ירוק, ולעיתים גרסה ישנה יותר של כובע אדום. החגורה הרחבה עם אבזם מתכת היא פרט נוסף שמופיע כמעט בכל האיורים.
בחלק גדול מהתיאורים, הלפרקונים עטו סינרים מעור, חגורת כסף או כלי עבודה, באופן שמתכתב עם המקצוע המסורתי שלהם בתור סנדלרים. מספרים שלפעמים אפשר לזהות לפרקון מתקרב בזכות קול הנקישות של פטיש קטן על סוליות. לצד עיסוק זה, הם נודעים גם בקשר שלהם לאוצרות חבויים: לפי האמונה, כל לפרקון מחביא קדרה מלאה זהב בקצה הקשת בענן. מי שיצליח ללכוד לפרקון עשוי לדרוש ממנו לחשוף את מקום המטמון, אבל המשימה כמעט בלתי אפשרית כי זהו יצור זריז ומתוחכם, שמוצא דרכים שונות להתחמק. יש שיטענו שעיקר העבודה שלהם, הייתה תפירת נעלי פיות. בחלק מהתיאורים הטענה לא הייתה שמדובר בסנדלר במקצועו, אלא באדם שנאלץ לתקן לעיתים קרובות את הנעליים שלו באופן עצמאי מכיוון שהוא רץ כל כך הרבה ושוחק אותן במהירות.
במקרים אחרים, התייחסות אל הלפרקונים הייתה כאל שדים ננסיים שחיים מעל האדמה ומשתפים פעולה עם האדם, או לפחות מועסקים על ידו. היו תיאורים שלהם יצורים שמתגוררים במקומות חשוכים יחסית, כמו מרתפים או יקבים, ומבצעים משימות שונות שהאדם זקוק להן. תמורת המשימות האלו הם קיבלו תגמול, לרוב חפצים יקרים או מטבעות.
הופעתו הפיזית של הלפרקון התפתחה במהלך השנים. בתיאורים הראשונים, מהמאה הרביעית עשרה, הוא תואר כיצור קטן אך לא בהכרח ירוק, כשלפעמים ראינו אותו בגווני אדום או חום. הקשר הבלתי נפרד שלו לצבע הירוק התחזק עם התגבשות הזהות הלאומית האירית והקשר שלה לירוק כצבע מסמל. בכל זאת, באזורים שונים של אירלנד ראינו התפתחות מיתוסים שונים, ביניהם דמות עם מאפיינים מוגדרים של הלפרקון.
אין היום תמימות דעים לגבי מקור השם "לפרקון". היסטוריון ובלשן אירי נודע בשם פטריק דינין ניתח שמקור השם הוא במילה אירית "Luchorpan", שהתרגום הישיר שלה הוא "ננס", או "שדון שחי ליד מקורות מים". פירושים אחרים מתייחסים לממדי גופו הקטנים של הלפרקון ("חצי גוף" או "גוף קטן"), בעוד אחרים למקצוע שלו בתור "שדון סנדלר".
מציק, אבל לא מזיק: האופי המסורתי של לפרקונים
לפי חלק גדול מסיפורי העם האיריים, הלפרקונים הם יצורים שובבים שאוהבים לעשות מעשי קונדס, אבל לא רעים או מזיקים (מה שישתנה כמובן בסרטי אימה, אליהם נתייחס בהמשך). עדיין, היו שייחסו ללפרקונים מעשי תרמית והונאה, עד לרמה של דמות רודפת בצע. הדמות ידועה בחיבה שלה לירוק – ולא, רק צבעי דגל אירלנד – ולאיסוף של אוצרות, אותם הם מחביאים היטב. האגדה מספרת, מצד שני, שבמקום בו הקשת נוגעת באדמה, אפשר יהיה למצוא רמזים למיקום האוצר של הלפרקונים. בחלק גדול מהתיאורים הלפרקונים מוגדרים כעשירים, בזכות גילוי של "כד אוצרות שנקבר בימים עברו", נמצאים בחיפוש כפייתי אחרי אוצרות כאלה או לפחות שומרים עליו, שזו גרסה בזבנית מאוד של לתת לחתול לשמור על השמנת.
בעוד שלפרקונים מזוהים לעיתים קרובות עם עושר ומזל טוב, חלק מהמיתוסים גם מזהירים מפניהם. הטענה היא שהלפרקונים יכולים אולי להעניק מתנות או לכוון אותנו לעבר אוצר כלשהו, אבל הם לא באמת נדיבים. אינטרקציות איתם עלולות להיות מלוות בתחבולות, ככה שהאדם שחשב שהוא ירוויח מהם עלול לגלות שבסופו של דבר הוא יצא מופסד.
הלפרקון, ברוב התיאורים, הוא דמות בודדה באופן יחסי, שמעדיפה להתחמק מהציביליזציה ומיצורים אחרים. יש לו קרוב משפחה בשם "קלוריקון", שנחשב לגרסה קצת יותר פרועה שלו עם חיבה לחיי לילה, למסיבות המוניות ולמשקאות אלכוהוליים (טוב, בכל זאת הוא אירי).
כך הלפרקון הפך לאחד הסמלים של אירלנד
הלפרקון עבר מסע מרתק, מדמות עממית מקומית לסמל לאומי מוכר בכל העולם. הקשר שלו לזהות האירית התחזק במיוחד במהלך המאות ה-18 וה-19, כשהאירים התחילו לבנות לעצמם זהות לאומית נפרדת ככל שניתן מהשלטון הבריטי. הצבע הירוק, שהפך לסמל העיקרי של הלפרקון, התמזג עם הירוק הלאומי של אירלנד עוד קודם לכן, במאה ה-17, והלפרקון הפך לייצוג מיתי של הרוח האירית.
הדימוי המודרני של הגמד עם הזקן האדום והכובע הירוק הוא המצאה מודרנית יחסית, או כזו שמגיעה מזרמים אחרים של הפולקלור האירופי. אלמנטים שונים יכולים להתכתב עם התפתחויות במאות האלה ברחבי אירופה, כמו סגנון האופנה המיושן שמהגרים איריים לבשו כשהם הגיעו לארצות הברית. נעלי האבזם ואלמנטים נוספים בהופעה מגיעים במקור מהתקופה האליזבתנית באירלנד.
שינוי משמעותי התרחש עם גלי ההגירה האיריים במאה ה-19, במיוחד לארצות ההברית. המהגרים האיריים לקחו איתם את המסורות שלהם, ובתוכן את הלפרקון, אבל גם התאימו אותן לסביבה החדשה. בארצות הברית הלפרקון קיבל משמעות חדשה, יותר מסחרית ו״קלילה״, במיוחד בהקשר של יום פטריק הקדוש.
יום פטריק הקדוש, שהפך לחגיגה גלובלית, שיחק תפקיד מרכזי בהפצת הלפרקון כסמל אירי. החגיגות הצבעוניות, מצעדי הרחוב והמסיבות שמתקיימים ברחבי העולם ב-17 במרץ הפכו את הלפרקון לדמות מוכרת גם למי שאין לו קשר לתרבות האירית. המלונות, הפאבים והמסעדות באירלנד התחילו להשתמש בדמותו כדי למשוך תיירים, והוא הפך לחלק בלתי נפרד מהמיתוג התיירותי של המדינה כ"אירלנד הקסומה".
מוזיאון, סיורים והפתעות אחרות: אטרקציות בעקבות לפרקון באירלנד
כיום באירלנד ניתן למצוא אטרקציות תיירותיות הקשורות לדמות הלפרקון. האטרקציה המרכזית והמוכרת ביותר היא מוזיאון הלפרקון הלאומי של אירלנד (The National Leprechaun Museum of Ireland), הממוקם בדבלין. המוזיאון, שנפתח ב-2010 בתור המוזיאון הראשון בעולם שמוקדש ללפרקונים, מציע חוויה אינטראקטיבית המתמקדת במסורת הסיפורים והפולקלור האירי. את המקום ייסד טום או’ריילי, שהחל לעבוד על הפרויקט כבר ב־2003, ותכנן אותו בשיתוף שני מעצבים איטלקיים. המוזיאון מוגדר כאטרקציה תיירותית שמטרתה להכניס את המבקרים לעולם המיתי של העם הקטן ולהדגיש את מקומה של המסורת הסיפורית באירלנד.
הסיור במוזיאון מונחה ועובר בין חדרים שונים, שכל אחד מהם משמש תפאורה לנושאים שונים. המבקרים לומדים על יסודות הפולקלור של הלפרקונים, כמו גם על ייצוגיהם בתרבות הפופולרית – למשל ביקורו של וולט דיסני באירלנד שהוביל ליצירת הסרט Darby O'Gill and the Little People בשנת 1959. במוזיאון תמצאו מנהרה מלאה באשליות אופטיות, העתק עץ של סלעי "הגשר הענק" שבצפון אירלנד, וחדר עם רהיטים ענקיים היוצרים תחושה שהמבקר עצמו הפך לקטנטן. בנוסף לכך, משולבות התייחסויות ליצורים נוספים מהמיתולוגיה האירית.
המוזיאון זכה לביקורות מעורבות. ב־2010 כינתה אותו Irish Times "הלובר של הלפרקונים". לעומת זאת, ב-2024 הוא הופיע ברשימת "100 האטרקציות המשעממות בעולם" שפרסם אתר solitaired.com בהתבסס על ביקורות גולשים בגוגל ודורג במקום ה־38 והמאוד לא מכובד. הוא היה האתר היחיד באירלנד שנכלל ברשימה, מה שהוביל כלי תקשורת לכנותו "האטרקציה התיירותית המשעממת ביותר באירלנד".
מעבר למוזיאון, ניתן למצוא אטרקציות קטנות ומקומיות: למשל בכפר Carlingford שבצפון מזרח אירלנד, שם תוכלו לבקר למשל במערה התת קרקעית של הלפרקון והפיות (Leprechaun and Fairy Underground Cavern), לסיור שכולל סיפורים על היצורים המיתולוגיים וביקור במערה עמוסת אגדות. בערים שונות באירלנד, הן בערים הגדולות ובין באזורים כפריים, תוכלו לצאת לסיורים שמשלבים מיתוסים וסיפורי עם מקומיים.
לפרקון בשירות המסחר
הפיכת הלפרקון לסמל אירי שמוכר מאוד בעולם הניבה תעשייה שלמה של מוצרי צריכה וקישוטים. עולם המסחר אימץ את הדמות החביבה, ואפשר לראות את זה בשורה ארוכה של מוצרים, ביניהם:
תחפושות לפרקון – פריט חובה בחגיגות יום פטריק הקדוש, אבל גם באירועים המוניים כמו ליל כל הקדושים או אפילו פורים. תוכלו למצוא גרסאות פשוטות לתינוקות או לילדים, ולצד זה גם תחפושות למבוגרים או אפילו תחפושות סקסיות
אביזרים משלימים שמתחברים למיתוס הלפרקון, כמו זקן מלאכותי, כובע ירוק, נעליים, ארנק בצורת קשת בענן, פאוץ' מזהב וכדומה
סוודרים (כולל כמובן סוודרים מכוערים) ופיג'מות עליהן מתנוסס היצור הקסום.
חולצות טי שירט ממותגות, בעיקר בגווני שחור וירוק, לפעמים עם איור ומסר משעשע כלשהו
בובות פופ ופריטי אספנות, כמו פאנקו פופ בעקבות הדמות המרושעת של הלפרקון מסרטי האימה
קישוטים לימי הולדת או לערבי נושא בניחוח אירי
תכשיטים, ביניהם תליונים, עגילים וטבעות שמציגים את דמותו או סמלים הקשורים אליו ולאירלנד (סיר הזהב, התילתן). יש שסוברים שהתכשיטים הם לא רק פריט אופנה, אלא גם קמע מזל
קישוטים לחצרות, כמו מתנפחים ענקיים של לפרקון, גמדי גינה עם טוויסט אירי וכדומה
סרטים, סרטוני אנימציה, קליפים ופרסומות השתמשו בדמות הלפרקון, כשחלק מהמקומיים טוענים שמדובר בייצוגים סטריאוטיפיים או מעליבים, חלקם מבוססים על קריקטורות נגד אירלנד. כך או כך, הלפרקון הפך לסמל של כמה וכמה קבוצות ספורט, כמו הלפרקון מנוטרדאם – הקמע של מחלקת האתלטיקה של אוניברסיטת נוטרדאם במדינת אינדיאנה שבארצות הברית. הסמל עוצב ב-1964, על ידי האמן הגרפי האמריקאי תאודור וו. דרייק (מי שיצר גם את הלוגו המפורסם של שיקאגו בולס), והופיע באותה שנה בתמונת השער של מגזין טיים. גם על גבי הלוגו של קבוצת ה-NBA בוסטון סלטיקס תמצאו לפרקון, שעונה גם כן לשם לאקי.
תעשיית המזון (והאלכוהול) לא נשארו במקום, עם מוצרים שנושאים את השם או הדמות של הלפרקון. הדוגמה הידועה ביותר היא דגני הבוקר Lucky Charms, שהסמל שלהם הוא לפרקון חביב העונה לשם לאקי. תוכלו למצוא ממתקים, גלידות ובירות שמצייגים את הלפרקון, בצורה כזו או אחרת.
הלפרקון הפך גם למטבע לשון, כמו המונח "כלכלת לפרקון" בו השתמש פול קרוגמן באופן ביקורתי נגד העובדה שבתחילת שנות ה-2000 פורסמו נתוני צמיחה מרשימים מאוד באירלנד, עם תוצר גולמי גבוה במיוחד, אבל בפועל הנתונים האלו מייצגים בעיקר את מערכת המס החריגה במדינה, שגרמה לכך שחברות רבות – כמו Apple – רשמו אחוזים משמעותיים מהרווחים שלהם בה, על תקן של מקלט מס. בפוליטיקה הפנים אירית, דוגמה נוספת, אלו שתמכו באיחוד של המדינה עם בריטניה כינו את המתנגדים "דוברי לפרקונית", ביטוי שאמור כנראה להעליב.
לפרקון מגיע לעולם האימה
היום, למדנו כבר שהרבה מאוד יצורים מיתולוגיים – אפילו כאלה שחביבים או מיועדים מראש לילדים – עוברים בקולנוע האימה טוויסט כלשהו שמציג את הגרסה הרצחנית שלהם. במקרה של לפרקון, זה קרה עוד בשנת 1992 עם "לפרקון" (Leprachaun), בבימויו של מארק ג'ונס. הסרט עסק בשדון בן 600, שבשלב מסוים נכלא בארגז מעץ. כמה שנים אחרי, משפחה עוברת לבית, ובסרטי אימה מעבר דירה הוא אף פעם לא דבר טוב. הם משחררים בטעות את הלפרקון מהארגז, והוא מתחיל במסע רציחות.
"לפרקון" הוא בעצם הסרט המשמעותי הראשון של ג'ניפר אניסטון, וסרט האימה היחידי בפילמוגרפיה של מי שידועה היום בעיקר בתור שחקנית קומית (רייצ'ל מ"חברים" כמובן, אבל גם "אנחנו המילרים", "מארלי ואני", "תעלומת רצח", "ברוס הגדול מכולם ועוד. מי שגילם את השדון הוא השחקן האנגלי ווריק דיוויס, שסובל מלקות גמדות, שאתם מכירים אולי בתור האיכר הלוחם ונמוך הקומה ב"ווילו והנסיכה" של רון הווארד (1988), בתור המורה ללחשים פרופסור פליטיק (וגם דמות של גובלין) בסרטי "הארי פוטר" או בתפקידים קטנים יחסית בסרטים כמו "סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן" ו"מלחמת הכוכבים – פרק 6: שובו של הג'דיי".
הסרט הראשון של "לפרקון" הופק בתקציב זעום של כ-900,000 דולר וזכה לביקורות די שליליות. למרות זאת הוא הצליח בקופות, עם הכנסות של מעל 8.5 מיליון דולר, והפך לסרט קאלט. ב-1994 הגיע סרט ההמשך, "לפרקון 2" (Leprechaun 2), גם כן בכיבובו של ווריק דיוויס, שהפעם שילב עם מסע הרצח שלו גם חיפוש אחר כלה וזהב. הסרט הוקרן בקולנוע וגרף כ-2.3 מיליון דולר, כשגם כאן הביקורות היו שליליות.
הסרטים הבאים בזיכיון הגיעו כבר ישירות לצפייה ביתית, והיו לא מעט כאלה: "לפרקון 3" (1995), שידוע גם בתור "לפרקון 3: בווגאס" (Leprechaun 3: In Vegas), העביר את שדה המשחק לעיר ההימורים. ב"לפרקון 4: בחלל" (Leprechaun 4: In Space) הלפרקון עבר לחלל החיצון, וב"Leprechaun in the Hood" משנת 2000 הוא קיבל טוויסט שחור כלשהו (הכוונה כמובן היא רק לעובדה שהסרט היה קומדיה שחורה). אחר כך הגיע Leprechaun: Back 2 tha Hood, גם כן עם טוויסט שחור, שהיה הסרט האחרון בכיכובו של דיוויס והראשון תחת הפקתה של ליונסגייט.
ממשיכים ל-2014 עם Leprechaun: Origins, בו הפעם הראשונה נכנס לנעליו של השדון האירי שחקן אחר: המתאבק וכוכב היוטיוב האמריקאי דילן מארק פוסטל, גם כן נמוך קומה, הידוע יותר בשם הבמה שלו "הורנסווגל" (Hornswoggle) – שם שמייצג דמות של לפרקון. הסרט, לפי היוצרים, אמור היה להיות מעט יותר ואפל ומסורתי מאלו של וורוויק דיוויס. את הקהל זה פחות הרשים, והוא עומד נכון לעכשיו על ציון של 3.2 מתוך 10 ב-IMDB.
ב-2018 הגיע סרט הלפרקון האחרון נכון לעכשיו, Leprechaun Returns, הסרט השמיני בזיכיון שמהווה המשך ישיר לראשון ומתעלם מכל ההמשכים המיותרים שבאו אחר כך. הגיבורה כאן היא טיילור ספרייטר ("ימי חיינו", "מליסה וג'ואי" ו"אמיטוויל: ההתעוררות" לצד בלה ת'ורן), שמגלמת את הבת של הדמות שגילמה ג'ניפר אניסטון בסרט הראשון. את השדון האירי גילם הפעם לינדן פורקו נמוך הקומה, שסובל ממצב נדיר בשם Cartilage–hair hypoplasia המשלב תסמינים של גמדות עם התפתחות תקינה לחלוטין במישורים אחרים. כשהיה בן תשע, פורקו הקנדי גילם את הכפיל של מרלון וויינס, פושע גמד שמתחזה לתינוק כדי לבצע את זממו, בקומדיה "Little Man". הסרט כלל שימוש בטכניקת מסך ירוק, החלפה של הראש של פורקו בזה של ויינס בשלב העריכה ואפילו צביעה של הגוף של פורקו בחום, כדי שיתאים לפנים של השחקן. פורקו, אגב, גילם גם את כפיל הגוף של לא אחר מאשר הבובה צ'אקי, בסרט "הכת של צ'אקי" מ-2017.
שימו לב שב-2025 יצא סרט בשם "לפרקון: ההתחלה" (Leprechaun: The Beginning), שבמבט ראשון עשוי להיראות כמו משהו שקשור לזיכיון המקורי. העלילה של הסרט דל התקציב הזה עוסקת במשפחה שמגלה תיבת אוצר בבית של אב המשפחה, חושבת שמצאה את הדרך לנחלה הכלכלית. אלא שמהר מאוד, כמו שבטח ניחשתם, הבעלים האמיתיים של התיבה הזו מגיעה ומתחיל לרצוח אותן בזה אחר זה, בדרכים שהן כנראה בעיקר דלות תקציב. הסרט, שמחזיק נכון לעכשיו בציון של 2.0 מתוך 10 ב-IMDB, נעשה בלי קשר לסרטים המקוריים ולא קשור אליהם מבחינת הסיפור, הדמויות, היוצרים וכן הלאה.
היוצרים כנראה השתמשו במיתוס של הלפרקון – דמות מיתולוגית עתיקה, שהיא כמובן ללא זכויות יוצרים – וניסו אולי לרכב על מעמד הקאלט של הסרטים המקוריים (לפחות חלקם) כדי לעשות באזז. או שהם סתם רצו ליצור סרט דל תקציב על דמות מוכרת, שתמשוך פה ושם צופים. את הסרט אני עדיין לא ראיתי, אבל מהטריילר ומכמה סצנות שראיתי, נראה שלא מדובר באבידה גדולה.
🩸 מנסים להישאר בחיים מבחינה כלכלית? הנה כמה המלצות והטבות שוות רצח לגולשי האתר.
📅 רוצים לדעת מתי סרט מגיע לקולנוע או לטלוויזיה? מחפשים אירועים מיוחדים? לוח השנה המלא (והמפחיד) שלנו .
💀 מחפשים פרסום קטלני במיוחד? בואו לשמוע על אפשרויות הפרסום באתר עולם האימה .
🕷️ נמות מאושר אם תתמכו באתר ותעזרו לנו לגדול כמו מפלצת.
